Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות תרומות פרק י

א) זר שאכל תרומה בשגגה, משלם קרן וחומש; אפילו ידע שהיא תרומה, ושהוא מוזהר עליה, אבל אם לא ידע אם חייב עליה מיתה, אם לאו -- הרי זו שגגה, ומשלם קרן וחומש.

ב) אחד האוכל דבר שדרכו לאכול, ואחד השותה דבר שדרכו לשתות, ואחד הסך דבר שדרכו לסוך -- שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל" (ויקרא כב,טו), לרבות את הסך. ואחד האוכל תרומה טמאה בשגגה ואחד האוכל טהורה, משלם קרן וחומש. ואינו חייב בחומש, עד שיאכל כזית, שנאמר "כי יאכל קודש בשגגה" (ויקרא כב,יד), ואין אכילה פחותה מכזית; וכשם שאכילת תרומה בכזית, כך שתייתה בכזית.

ג) אכל וחזר ואכל, שתה וחזר ושתה -- אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס, ומתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית -- הרי אלו מצטרפין לכזית.

ד) התרומה ותרומת מעשר, בין של דמאי בין של ודאי, והחלה, והביכורים -- כולן מצטרפין לכזית, לחייב עליהן מיתה וחומש: שכולן נקראו תרומה. ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי, כמו שאין חייבין על מעשר שני שלו כמו שיתבאר; אבל אמרו חכמים, אם לא יתחייב עליה חומש, יזלזלו בה.

ה) אכל תרומה במזיד -- אם התרו בו, לוקה ואינו משלם. ואם לא התרו בו -- אם הייתה טהורה, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. ואם הייתה טמאה, משלם דמי עצים -- מפני שאינה ראויה אלא להסקה; לפיכך אם אכל תרומת תותים ורימונים וכיוצא בהן שנטמאו, פטור מן התשלומין -- שהרי אינן ראויין להסקה.

ו) האוכל תרומה חמץ בפסח, בין בזדון בין בשגגה, בין טמאה בין טהורה -- פטור מן התשלומין: אפילו הפרישה כשהיא מצה והחמיצה, פטור; ואפילו דמי עצים אינו משלם, שהרי אינה ראויה להסקה -- מפני שהיא אסורה בהניה, אין לה דמים.

ז) אבל השוגג ואכל תרומה ביום הכיפורים, או שאכל תרומה נקורה, והשותה יין תרומה שנתגלה, והסך יין ושמן כאחד, או ששתה שמן וחומץ כאחד, או שכסס את החיטים, או גמע את החומץ -- הרי זה משלם קרן וחומש.

ח) היה שבע וקץ במזונו, והוסיף על שובעו באכילת תרומה -- אינו משלם את החומש, שנאמר "כי יאכל" (ויקרא כב,יד), לא שיזיק עצמו; וכן הכוסס את השעורים, פטור מן החומש -- מפני שהזיק עצמו.

ט) זר שבלע שופין של תרומה, והקיאן, ובא אחר ואכלן, גם הוא בשגגה -- הראשון משלם קרן וחומש, והשני משלם דמי עצים לראשון.

י) המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה -- הן משלמין קרן וחומש, מפני שהן כשוגגין. והוא משלם להן דמי סעודתן, שדמי החולין יתרין מדמי תרומה שאכלו -- שדבר האסור, נפשו של אדם חתה ממנו.

יא) המאכיל את בניו הקטנים, ואת עבדיו בין גדולים בין קטנים, והאוכל תרומת חוצה לארץ, והאוכל או השותה פחות מכזית, ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה, והשותה שמן, והסך את היין -- כל אלו משלמים את הקרן, ואינן משלמין את החומש.

יב) בת כוהן שהייתה נשואה לישראל, או שנפסלה, ואחר כך אכלה תרומה -- משלמת את הקרן, ואינה משלמת את החומש.

יג) האישה שהייתה אוכלת בתרומה, ואמרו לה, מת בעליך, או גירשיך, וכן העבד שהיה אוכל, ואמרו לו, מת רבך והניח יורש שאינו מאכיל, או שמכרך לישראל, או נתנך לו, או שיחררך, וכן כוהן שהיה אוכל, ונודע לו שהוא בן גרושה, או בן חלוצה -- הרי אלו משלמין את הקרן בלבד. ואם הייתה תרומת חמץ, והיה ערב הפסח -- הרי אלו פטורין מלשלם: מפני שזמנה בהול, נחפזו לאכול ולא בדקו.

יד) וכולן שהייתה תרומה בתוך פיהן כשידעו שהן אסורין לאכול, הרי אלו יפלוטו. [יג] היה אוכל, ואמרו לו, נטמאת, או נטמאת התרומה, טמא הייתה, או טמאה הייתה התרומה, או נודע שהוא טבל, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו, או שטעם טעם פשפש לתוך פיו -- הרי אלו יפלוטו.

טו) [יד] שתי קופות, אחת של תרומה ואחת של חולין, שנפלה תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזו נפלה -- הריני אומר לתוך של תרומה נפלה. אין ידוע איזו היא של תרומה, אכל זר את אחת מהן -- הרי זה פטור מן התשלומין: שהמוציא מחברו, עליו הראיה. והשנייה, נוהג בה כתרומה.

טז) אכל אחר את השנייה, אף הוא פטור. אכל אחד את שתיהן, משלם כקטנה שבשתיהן: אם מזיד, קרן; ואם שוגג, קרן וחומש.

יז) [טו] האוכל את החומש בשגגה, הרי זה מוסיף עליו חומשו -- שהחומש כקרן לכל דבר; וכן מוסיף חומש על חומש, עד לעולם.

יח) כל המשלם קרן וחומש, הרי התשלומין כתרומה לכל דבר, אלא שאם נזרעו, גידוליהן חולין; ואם רצה הכוהן למחול, אינו מוחל. וכל המשלם את הקרן בלבד, הרי התשלומין חולין; ואם רצה הכוהן למחול, מוחל.

יט) [טז] בת ישראל שאכלה תרומה, ואחר כך נישאת לכוהן -- אם תרומה שלא זכה בה כוהן אכלה, משלמת קרן וחומש לעצמה; ואם תרומה שזכה בה כוהן אכלה, משלמת קרן לבעלים וחומש לעצמה: שכל המשלם קרן וחומש -- משלם הקרן לבעלים, והחומש לכל כוהן שירצה. [יז] לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה -- בין כך ובין כך, אינה משלמת לעצמה; והרי היא כמי שלא נישאת לכוהן מעולם.

כ) [יח] כל האוכל תרומה, בין בשוגג בין במזיד -- אינו משלם אלא מן החולין המתוקנין, שהוציאו מהן תרומות ומעשרות; ומשלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה ומן ההפקר, וממעשר ראשון שניטלה תרומתו, אף על פי שעדיין לא ניטלה תרומה גדולה שיש בו, אם הקדים המעשר לתרומה; ומשלמין ממעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שנפדו שלא כהלכה. ומשלמין מן החדש על הישן; אבל אין משלמין ממין על שאינו מינו, שנאמר "ונתן לכוהן את הקודש" (ויקרא כב,יד), כקודש שאכל.

כא) [יט] האוכל קישואין של ערב שביעית -- ימתין לקישואין של מוצאי שביעית, וישלם מהן: שאינו יכול לשלם חובו מפירות שביעית, כמו שיתבאר במקומו.

כב) [כ] אכל תרומה טמאה -- משלם חולין, בין טמאין בין טהורין. אכל תרומה טהורה -- משלם חולין טהורין; ואם שילם חולין טמאין, בין בשוגג בין במזיד -- תשלומיו תשלומין, ויחזור וישלם מן הטהורין.

כג) [כא] אכל תרומת חבר, משלם לו. אכל תרומת עם הארץ -- משלם לחבר, ונוטל דמיה ממנו ונותנן לעם הארץ שאכל תרומתו: שאין מוסרין טהרות לעם הארץ.

כד) [כב] גזל תרומה מאבי אימו כוהן ואכלה, ואחר כך מת אבי אימו -- אינו משלם לעצמו, אלא משלם ליורש אחר משאר השבט; וכן אם נפלה לו תרומה מאבי אימו ואכלה, ובעל חוב שגבה תרומה בחובו והאישה בכתובתה ואכלוה -- משלמין קרן וחומש לכוהן חבר, והחבר נותן להם דמים שהיו מוכרין בה אותה התרומה שאכלו.

כה) [כג] הגונב תרומה, ולא אכלה -- משלם תשלומי כפל לבעלים; ויש לו לשלם מדמי תרומה. גנבה, ואכלה -- משלם שני קרנין וחומש: קרן וחומש מן החולין, וקרן אפילו מדמי תרומה.

כו) [כד] הייתה התרומה הקדש לבדק הבית, וגנבה ואכלה -- אינו משלם תשלומי כפל: שאין בהקדש תשלומי כפל, כמו שיתבאר במקומו. אבל משלם קרן ושני חומשים -- חומש משום אוכל תרומה, וחומש משום שנהנה מן ההקדש. ולמי משלם -- אם היה בה כזית, ואין בה שווה פרוטה -- משלם לכוהנים; ואם יש בה שווה פרוטה -- בין שיש בה כזית בין שאין בה כזית, משלם להקדש.

כז) [כה] ומפני מה חל איסור הקדש על התרומה -- מפני שהתרומה אסורה לזר, ומותרת לכוהן; הקדישה, נאסרה על הכוהן. לפיכך נוסף בה איסור אף על ישראל, על דרך שביארנו בהלכות ביאות אסורות ואיסורי מאכלות.

כח) [כו] הגוזל תרומה ואכלה, משלם קרן וחומש אחד -- שהחומש שחייב בו משום תרומה, יצא בו ידי גזלו, שנאמר "ונתן לכוהן את הקודש" (ויקרא כב,יד), אינו חייב אלא בחומש של קודש בלבד; גזלה והאכילה לאחר, האוכל משלם קרן וחומש.

כט) כל מקום שאמרנו משלם קרן וחומש -- אם אכל שווה ארבעה, משלם שווה חמישה ממין שאכל; וכל מקום שאמרנו קרן ושני חומשין -- אכל שווה ארבעה, משלם שווה שישה; וכל מקום שאמרנו שני קרנין וחומש -- אכל שווה ארבעה, משלם שווה תשעה. ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהייתה שווה בשעת אכילה, בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה.

---

הלכות תרומות פרק יא

א) התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה -- שהסיכה כשתייה, שנאמר "כמים בקרבו, וכשמן בעצמותיו" (תהילים קט,יח); והשתייה בכלל אכילה: לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך דבר שדרכו לסוך. ולא יסוך יין וחומץ. אבל סך הוא את השמן הטהור; ומדליק את הטמא, וזהו הנקרא שמן שריפה בכל מקום.

ב) תמרים של תרומה, מותר לחבץ אותן ולקבצן כעיגול הדבילה; ואסור לעשות מהם שיכר. וכן אין עושין תמרים דבש, ולא תפוחים יין, ולא פירות הסתיו חומץ; וכן שאר כל הפירות, אין משנין אותן מברייתן בתרומה -- חוץ מזיתים וענבים בלבד.

ג) עבר ועשה האוכל משקה, הרי זה שותהו. וזר שאכל דבש תמרים, ויין תפוחים, וכיוצא בהן בשגגה -- אינו חייב לשלם; ואם אכל במזיד, מכין אותו מכת מרדות.

ד) [ג] אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס, מפני שהוא מאבדן; אבל נותנין את היין למורייס. ואין מפטמין את השמן, מפני שהוא מוציאו מכלל מאכלות ועושהו שמן משחה; אבל מערבין יין ושמן ודבש ופלפלין וכיוצא באלו, לאוכלן. [ד] אין מבשלין יין של תרומה, מפני שהוא ממעיטו.

ה) אין כובשין בצלים של תרומה בחומץ של תרומה, מפני שמפסיד החומץ. אין מערבין תבואה בקטנית; וכל דבר שיתפרש זה מזה כשכוברין אותו, מערבין. ומשחרבה יהודה, התחילו לערב תבואה בתבואה וקטנית בקטנית; אבל לא תבואה בקטנית.

ו) [ה] כדרך שמרקדין את הקמח בחולין, כך נוהג הכוהן בתרומה -- מרקד לאכול, ומשליך את המורסן. הרי שרצה לעשות סולת מנופה בנפייות הרבה, עד שיוציא קב או קביים מן הסאה -- לא ישליך את השאר, מפני שהוא ראוי לאכילה; אלא יניחו במקום מוצנע.

ז) [ו] שמן של תרומה, אין חוסמין בו תנור וכיריים. ואין סכין בו מנעל וסנדל; ולא יסוך רגלו, והיא בתוך מנעל וסנדל, אבל סך את רגלו, ולובש המנעל או הסנדל. וסך כל גופו, ומתעגל על גבי קטבוליא חדשה. ואף על פי שהן ניסוכין, אינו חושש; אבל לא ייתן שמן על גבי טבלה של שיש להתעגל עליה, מפני שהוא מאבדו.

ח) [ז] כל האוכל תרומה, אפילו פירות -- צריך נטילת ידיים אף על פי שהיו ידיו טהורות, כמו שיתבאר במקומו. ואינה נאכלת עם הזר על השולחן -- גזירה, שמא יאכל ממנה. ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השולחן, ואינה צריכה נטילת ידיים -- כחולין. ואין סכין שמן תרומה בידיים מסואבות; נפל על גבי בשרו, מפשפשו בידיים מסואבות. אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה, שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל.

ט) [ח] סך הוא הכוהן עצמו בשמן, ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו; ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ, מותר הזר למשותו במרחץ -- אף על פי שהוא ניסוך ממנו. [ט] כוהנת שחפפה ראשה בתלתן של תרומה, אין הישראלית מותרת לחוף אחריה; אבל מעגגה שיערה בשיערה. ומפני מה הותרו הכוהנים לחוף שיערן בתלתן של תרומה, מפני שאינו ראוי למאכל אדם.

י) עוקצי תאנים וגרוגרות, ועוקצי הכליסין והחרובין, ומעי אבטיח, וקליפי אבטיח, וקליפי אתרוג, וקליפי מלפפון -- אף על פי שאין בהן אוכל, וקנובת ירק שמשליכין בעלי בתים -- הרי אלו אסורין לזרים; אבל קנובת ירק שמקנבין הגננין, מותרת לזרים.

יא) קליפי פולין ושומשמין -- אם יש בהן אוכל, אסורין; אין בהן אוכל, מותרין. [יא] גרעיני אתרוג, מותרין; גרעיני זיתים ותמרים וחרובין -- אף על פי שלא כנסן הכוהן, הרי אלו אסורין לזרים. ושאר הגרעינין -- בזמן שכנסן ויש בהן לחלוחייות למצוץ אותן, אסורות לזרים; ואם השליכן, מותרות.

יב) הסובין של חיטים חדשות, אסור -- מפני שהוא ראוי למאכל אדם; ושל חיטין ישנות, מותר. ועד מתיי נקראו חדשות, כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות. [יג] הניצולות והרקבנייות של תרומה, אסורות; ואם העלו אבק, מותרות.

יג) שמרים של תרומה שנתן עליהן מים -- הראשון והשני, אסור לזרים; והשלישי, מותר. ואם לא נתן מים, אלא מסנן היין מעל השמרים בלבד -- אף השלישי אסור לזרים.

יד) מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה -- אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת, ואחר כך ייתן לתוכה חולין; אלא מכבד כדרכו, ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן שנשפכה -- אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח, אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין.

טו) המערה כד של שמן תרומה -- הרי זה מערה עד שיפסוק העמוד, ויתחיל השמן לנטוף מעט מעט, וכיון שנטפו שלוש טיפין זו אחר זו, דייו: ומותר ליתן לתוך הכד שמן חולין. הרי שלא נתן, אלא הניח הכד עד שמיצת אותה -- התמצית תרומה.

טז) ממלא הכוהן נר שמן שריפה, ונותנו לישראל לעלות בו לעלייה, ולהיכנס לחדר -- לעשות צורכי הכוהן; אבל לא צורכי ישראל. ואם היה שותף עימו, מותר. [יז] ישראל שהיה אורח אצל כוהן, והדליק לו שמן שריפה, ועמד הכוהן והלך לו -- אינו חייב לכבות את הנר, עד שיתכבה מאליו. וטובל הישראלי פתילה בנר הכוהן, ומדליקה לילך בה.

יז) [יח] בקרו של כוהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל, הרי זה מדליק עליהן שמן שריפה. כלייו של כוהן שהיה נארג אצל כלייו של ישראל, הרי זה מדליק עליהן שמן שריפה, שלא ברשות הכוהן. וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסייות, ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, שלא ברשות כוהן. ומי שאין לו שמן חולין להדליק נר חנוכה, מדליק שמן שריפה, שלא ברשות כוהן.

יח) מדליקין שמן שריפה על גבי החולים, ברשות כוהן. [יט] בת ישראל שנישאת לכוהן, והיא למודה לבוא אצל אביה -- מדליק ברשותה.

יט) מותר לכוהן להדליק שמן שריפה אפילו בבית האביל, או בבית המשתה שיש שם ערבוב; ואין חוששין שמא יסתפקו ממנו -- בבית המשתה מפני נקיון כליהם אין נוגעין בו, ובבית האביל מפני שאין להם פנאי מפני האבל.

כ) הזורע את התרומה -- בשוגג יופך, ובמזיד יקיים; ואם הביאה שליש -- בין במזיד בין בשוגג, יקיים. ואם היה פשתן -- אפילו הביא שליש ואפילו במזיד -- יופך: קנס קנסו בו, שלא יזרע ויתכוון ליהנות בעציו.

כא) גידולי תרומה -- הרי הן כחולין לכל דבר, אלא שאסורין לזרים: גזרו חכמים עליהן שיהיו אסורין לזרים כתרומה, משום תרומה טמאה שביד הכוהן -- שלא ישהה אותה אצלו כדי שיזרענה ותצא לחולין, ונמצא בא בה לידי תקלה. לפיכך מותר לאכול הגידולין בידיים טמאות, ומותרין לטבול יום כחולין.

כב) גידולי גידולין -- חולין לכל דבר, ואפילו דבר שאין זרעו כולה: אם רבו הגידולין על העיקר בגידולי הגידולין -- הרי הגידולין השניים מעלין את העיקר, אף על פי שאין זרעו כולה; ויהיה הכול מותר לזרים.

כג) וכן תרומת חוצה לארץ, והמדומע, ותוספת תרומה, וזירעוני גינה שאינן נאכלין כגון זרע לפת וצנון, אף על פי שאותו לפת וצנון תרומה -- גידוליהן מותרין, והרי הן חולין לכל דבר; וכן הזורע פשתן של תרומה, הגידולין מותרין לזרים.

כד) [כג] הזורע תרומה טמאה -- אף על פי שהגידולין טהורין, הרי הן אסורין באכילה: הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה הייתה, כבר נדחו. [כד] חתך את העלין שצמחו, ויצאו עלין שניים וחתכן -- הרי האוכל שיצא אחר כך מותר באכילה.

כה) שתלים חולין שנטמאו, ואחר שנטמאו זרען ועשין תרומה -- הרי אלו מותרין: שהרי טהרו בזריעה, ולא נטמאו כשהן תרומה כדי שיהיו אסורין.

כו) שיבולת שהייתה בתוך הכרי, ומירח הכרי כולו -- הרי אותה השיבולת טבל, הואיל ונמרחה בתוך הכרי. שתלה ואחר כך קרא עליה שם, ועשיה תרומה -- הרי זו ספק תרומה, הואיל וזרעה, שמא פרח הטבל ממנה, ונעשת כפירות שעדיין לא נגמרו; אבל אם עשה אותה תרומה קודם שיזרענה, הרי זו תרומה.

כז) לפיכך אם תלש ממנה, ואכל במזיד -- חייב מיתה; בשוגג, משלם את החומש. ואם גחן, ואכל בפיו מן הארץ -- בטלה דעתו אצל כל אדם, שאין דרך אכילת בני אדם בכך: לפיכך פטור מן המיתה; ומן החומש, אם היה שוגג.

כח) [כז] שדה של גידולי תרומה -- חייבת בלקט שכחה ופיאה, וחייבת בתרומה ובמעשרות ובמעשר עני: ועניי ישראל ועניי כוהנים נוטלים ממנה מתנות אלו -- עניי כוהנים אוכלין את שלהן, ועניי ישראל מוכרין את שלהן לכוהנים בדמי תרומה, והדמים של עניים; וכן בן לוי מוכר המעשר שלו לכוהנים.

כט) [כח] החובט גידולין אלו משובח. והדש בבהמה כיצד יעשה -- תולה קפיפות בצווארי הבהמה, ונותן לתוכן מאותו המין; נמצא לא זומם את הבהמה, ולא מאכיל את התרומה.

---

הלכות תרומות פרק יב

א) אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל, כשאר הקודשים; ולא יביא אותה לידי טומאה, ולא יפסיד אותה, אלא אוכל הטהורה, ומדליק הטמאה. ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ, בטומאות של תורה, אף על פי שאינה טמאה, אלא בארץ העמים שהיא מדבריהם -- מפני שעיקר חיובה מדבריהם; לפיכך נידה קוצה לה חלה בחוצה לארץ -- שאינה מוזהרת אלא לאוכלה, לא ליגע בה, כמו שביארנו.

ב) תרומה שנטמאת בספק -- לא אוכלין, ולא שורפין, אלא תהיה מונחת עד שתיטמא טומאה ודאית, ותישרף; ויש שם ספקות ששורפין עליהן את התרומה, כמו שיתבאר בעניין טומאה וטהרה.

ג) חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה -- הרי זה לא יחדש בה דבר, לא יזיזנה ממקומה, ולא יגלנה; אלא יניחנה עד שתיטמא ודאי, ותישרף. ואין חוששין שמא תיאכל.

ד) חבית שנשברה בגת העליונה, והתחתונה טמאה -- אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה, יציל; ואם לאו, יציל בידיו בלא נטילת ידיים, ואף על פי שהוא מטמאה, כמו שיתבאר בעניין טהרות.

ה) במה דברים אמורים, בחבית של יין -- והוא שיהיה בגת התחתונה פחות ממאה, שהרי יידמע הכול ויפסד. אבל אם היה בתחתונה מאה בזו החבית, שהרי היא עולה באחד ומאה, או שהייתה חבית של שמן -- תרד ותיטמא, ואל יטמאנה בידיו: שהרי כולו ראוי להדלקה, ואין שם הפסד מרובה.

ו) וכן חבית שמן שנשפכה -- אם יכול להציל רביעית בטהרה, יציל. ואם לאו, יציל בטומאה: שכיון שנשברה החבית, אינו מוזהר שלא להציל בטומאה -- מפני שהוא בהול.

ז) [ו] היה עובר ממקום למקום, וכיכרות של תרומה בידו, אמר לו הנוכרי, תן לי אחת מהן, ואם לאו הריני נוגע בכולן, ומטמאן -- יניח לפניו אחת על הסלע, ואל ייתננה לתוך ידו: כדי שלא יטמא התרומה בידיים.

ח) [ז] התלתן והכרשינין של תרומה -- הואיל ואינו מאכל אדם, הרי זה מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה. ואינו נזהר, אלא בעת שרייתן במים -- שאם שרה אותה בטומאה, הרי טימא אותה בידיים; אבל אחר השרייה, אינו נזהר, לא בעת ששף הכרשינין, ולא בעת שמאכילן לבהמה. לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין, לכוהן עם הארץ.

ט) [ח] אין מפקידין תרומה אצל כוהן עם הארץ, מפני שליבו גס בה. אבל מפקידין אותה אצל ישראל עם הארץ בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, ובלבד שלא יהיו פירות מוכשרין -- גזירה, שלא תסיטם אשתו נידה.

י) [ט] אין עושין לעם הארץ תרומת זיתיו בטהרה; אבל עושין לו זיתי חולין בטהרה, משום כדי חייו של בדד. וכיצד עושה, נוטל כדי התרומה ומניחה בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים; וכשיבוא עם הארץ ליטול החולין והתרומה, אומרין לו, היזהר שמא תיגע בתרומה, שלא תחזור לטבלה.

יא) [י] ישראל שעושה פירותיו בטומאה, אין בוצרין עימו; ואין צריך לומר שאין דורכין עימו, מפני התרומה שתיעשה בטומאה. אבל מוליכין עימו חבייות לגת, ומביאין מן הגת.

יב) [יא] זיתים וענבים שנטמאו, סוחטן ועושה אותן תרומה. ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה, וסחטן פחות פחות מכביצה -- הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתייה לכוהנים; ואפילו לנסכים הוא ראוי: שהמשקה כאילו הוא מופקד בתוך האוכל. ולא אמרו פחות מכביצה, אלא גזירה -- שמא יעשה יתר מכביצה, ונמצא המשקה מיטמא בכביצה. ואם היו פירות אלו שלישי לטומאה -- דורכן בגת ובבית הבד, והמשקה תרומה טהורה: שאין שלישי עושה רביעי בתרומה, כמו שיתבאר בעניין טהרות.

יג) [יב] פת תרומה שנטמאת, משליכה לבין העצים עד שישרפום; וכן שמן שנטמא, נותנו בכלי מאוס עד שידליקנו: כדי שלא יהיה תקלה לאחרים, ויאכלוהו. וחיטים שנטמאו, שולקן ומניחן בכלי מאוס -- כדי שלא יהיו ראויין לאכילה; ואחר כך יסיק בהן תנור וכיריים. ומשקין שאין ראויין להדלקה שנטמאו, כגון היין -- קוברין אותן.

יד) [יג] יין תרומה שנתגלה -- הואיל ואסור בשתייה, יישפך. וכן תאנים וענבים וקישואין ודילועין ואבטיחים ומלפפונות של תרומה שנמצאו מנוקרות -- הרי אלו אסורין באכילה, מפני סכנת נפשות; מה יעשה בהן, ישליך לים או ייקברו. [יד] עיסה שנילושה במים מגולין -- אף על פי שהיא תרומה, הרי זו תישרף.

טו) אסור לכוהן ליטול תרומה, או שאר מתנות שלו -- עד שיפרישו אותן הבעלים: שנאמר "ראשיתם אשר ייתנו לה', לך נתתים" (במדבר יח,יב), ונאמר "אשר ירימו בני ישראל לה', נתתי לך" (במדבר יח,יט) -- עד שירימו הם, ואחר כך יזכה בהן. ולא ייטול אותן אחר שהורמו, אלא מדעת הבעלים -- שהרי הן של בעלים ליתנן לכל כוהן שירצו, שנאמר "ואיש את קודשיו, לו יהיו" (במדבר ה,י). ואם לקחן שלא מדעת הבעלים, זכה בהן -- שאין לבעלים בהן אלא טובת הניה, וטובת הניה אינה ממון.

טז) כוהן שנתנו לו תרומה, ומצא בה דברים אחרים -- הרי אלו אסורין משום גזל, שמא אחרים הניחום שם עד שייטלום.

יז) אין ישראל חייבין להיטפל בתרומה, ולהביא אותה מן הגורן לעיר, ומן המדבר ליישוב -- אלא כוהנים יוצאין לגרנות, וישראל נותנים להם חלקם שם; ואם לא יצאו, הרי זה מפרישה ומניחה בגורן. ואם הייתה חיה ובהמה אוכלתה שם, ואינה משתמרת שם מהן -- התקינו חכמים שייטפל בה, ויביאנה לעיר וייטול שכר הבאתה מכוהן: שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה, הרי זה חילול השם.

יח) אסור לכוהנים וללויים לסייע בבית הגרנות, כדי ליטול מתנותיהן. וכל המסייע, חילל קודש השם; ועליהם נאמר "שיחתם ברית הלוי" (מלאכי ב,ח). ואסור לישראל להניחן שיסייעו, אלא נותן להם חלקם בכבוד. [יט] נתן תרומה לכוהן על מנת להחזירה, יצא ידי נתינה; ואסור לעשות כן, מפני שנראה כמסייע בבית הגרנות.

יט) וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות, ואפילו לשאול חלקם בפיהם אסור; אלא נוטלין בכבוד: שעל שולחן המקום הן אוכלין, ועל שולחנו הן שותין; ומתנות אלו לה' הן, והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותיי" (במדבר יח,ח).

כ) לא ייתן אדם תרומה לשומר גיתו, ולא בכור לשומר עדרו, ולא מתנות לרועה בהמתו; ואם נתן, חילל -- אלא אם כן נתן להם שכר שמירתם תחילה. ורשאי ישראל לומר לישראל אחר, הא לך סלע זו, ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכוהן בן בתי, או בן אחותי, וכל כיוצא בזה.

כא) במה דברים אמורים, בשהיו הבעלים רוצים ליתן אותם לאחד משני כוהנים אלו, או משני לויים אלו בחינם, ואמר לו חברו, הא לך ותן לזה; אבל בעלים שאמרו לכוהן או ללוי, הא לך חלק זה בטובת הניה -- הרי זה אסור. וכן אסור לעשות סחורה בתרומות, אף על פי שהוא לוקח מכוהן ומוכר לכוהן.

כב) עשרה -- אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות, אף על פי שהן אוכלין אותה או מאכילין אותה; ואלו הן: החירש, והשוטה, והקטן שיש בו דעת לפרוש חיקו -- מפני שאין באלו דעת; והטומטום, והאנדרוגינוס -- מפני שהן בריה בפני עצמה; והעבד -- שמא יראו אותו העוברים בשדה, ויעידו עליו שהוא כוהן; והערל, והטמא -- מפני שהן מאוסין; והאישה -- שמא תתגרש, ומפני הייחוד; והנושא אישה שאינה הוגנת לו -- קנסו אותו שלא יחלוק בבית הגרנות, עד שיגרשנה. וכולן -- משלחין להן לבתיהן, וחולקין להן בשאר קודשי הגבול ומשלחין להן לבתיהן: חוץ מן הנושא אישה שאינה הוגנת, והטמא, והערל -- שאין משלחין להן כלל.