Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות תמורה פרק ד

א) כיצד דין ולדות הקודשים: ולד שלמים, וולד תמורת שלמים -- הרי אלו כשלמים, והן עצמן כשלמים לכל דבר. וכן ולד התודה, וולד תמורתה -- הרי אלו יקרבו כתודה, אלא שאינן טעונין לחם: שאין מביאין לחם אלא עם התודה עצמה, שנאמר "על זבח התודה" (ויקרא ז,יב) -- עליו, ולא על ולדה ולא על תמורתה, כמו שביארנו.

ב) במה דברים אמורים, בוולדות עצמן; אבל ולדי ולדות, אינם קרבין -- שמתוך מעשיו ניכר שהוא משהה אותן לגדל מהן עדרים עדרים, ולפיכך קונסין אותו ולא יקריבם.

ג) [ב] ולד החטאת -- ימות, ואין צריך לומר ולד תמורתה. [ג] השוחט את החטאת, ומצא בה בן ארבעה חי -- הרי זה נאכל כבשר החטאת: שוולדי הקודשים, במעי אימן הם קדושים.

ד) [ה] ולד תמורת העולה, וולד ולדה עד סוף העולם -- הרי אלו כעולה, והן עצמן יקרבו עולה. הפריש נקבה לעולתו, וילדה -- אף על פי שילדה זכר, ירעה עד שייפול בו מום, ויביא בדמיו עולה.

ה) [ד] ולד תמורת האשם, וולד ולדה עד סוף העולם -- ירעו עד שייפול בהם מום, ויימכרו וייפלו דמיהם לנדבה; ואם ילדה זכר אחר שהקריב אשמו, הוולד עצמו יקרב עולה. הפריש נקבה לאשמו, וילדה -- תרעה היא ובנה עד שייפול בהן מום, ויימכרו ויביא בדמי שניהם אשמו; ואם כבר הקריב אשמו, ייפלו דמיהן לנדבה.

ו) כבר ביארנו במעשה הקרבנות, שכל מקום שאנו אומרין ייפלו לנדבה -- הוא שייתן המעות לשופרות שהיו במקדש, שביארנו כמה הן בשקלים; ובית דין מקריבין באותן המעות עולות נדבה, ונסכיהן משל ציבור, ואינן טעונין סמיכה. אבל מקום שנאמר הוא עצמו יקרב עולה, או יביא בדמיו עולה -- הרי זו טעונה סמיכה, ונסכיה משלו.

ז) [ו] ולד המעשר, וולד תמורת המעשר, וולד תמורת הבכור, וולדי ולדותיהן עד סוף העולם -- הרי אלו לא יקרבו; אלא ירעו עד שייפול בהן מום, וייאכלו כבכור וכמעשר שנפל בהן מום. ולדות תמורת הבכור, לכוהן; ולדות מעשר ותמורתו, לבעליו.

ח) [ז] ולד תמורת הפסח, כתמורת הפסח: אם הייתה אימו קרבה שלמים, ולדה יקרב שלמים; ואם היה דינה שתימכר, ויביא בדמיה שלמים -- אף ולדה נמכר, ויביא בדמיו שלמים.

ט) הפריש נקבה לפסחו וילדה, או שהפרישה מעוברת -- היא וולדה ירעו עד שייפול בהן מום, ויביא בדמיהן פסח; ואם נשארה נקבה זו עד אחר הפסח, או שילדה אחר הפסח -- תרעה היא וולדה עד שייפול בהן מום, ויביא בדמיהן שלמים.

י) [ח] ולדות הקודשים שיצאו דרך דופן, או שילדו טומטום ואנדרוגינוס, וכלאיים, וטריפה -- הרי אלו ייפדו, ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו. [ט] ולד בעלת מום -- הרי הוא כוולד התמימה לכל דבר, ויקרב כראוי לו. [י] קודשים שהפילו נפל או שליה -- ייקברו, והרי הן אסורין בהניה.

יא) המשנה את הקודשים מקדושה לקדושה -- עובר בלא תעשה, שנאמר בבכור "לא יקדיש איש, אותו" (ויקרא כז,כו): שלא יעשנו עולה או שלמים. והוא הדין לשאר הקודשים, שאין משנין אותם מקדושה לקדושה אחרת -- אחד קודשי מזבח, ואחד קודשי בדק הבית. כיצד, אם הקדיש לבדק ההיכל, לא ישנה לבדק המזבח; וכן כל כיוצא בזה. ואין לוקין על לאו זה.

יב) כיצד מערימין על הבכור להקדישו למזבח הקדש אחר, מקדישו בבטן קודם שייוולד, שנאמר "אשר יבוכר לה'... לא יקדיש איש, אותו" (ויקרא כז,כו): משיבוכר, אי אתה מקדישו; אבל אתה מקדישו, בבטן. לפיכך יש לו לומר מה שבמעיה של מבכרת זו, אם הוא זכר, הרי זו עולה; אבל אינו יכול לומר זבחי שלמים -- שאינו מפקיע אותו מקדושתו, כדי ליהנות בו. ואם אמר עם יציאת רוב ראשו, יהיה עולה -- הרי זה בכור, ואינו עולה.

יג) ואין מערימין על בהמת הקדש להקדיש עוברה קדושה אחרת, אלא הרי הוא כקדושת אימו: שוולדות הקודשים, ממעי אימן הם קדושים, כמו שביארנו; והרי כל עובר מהם כקדושת אימו, ואינו יכול לשנותו בבטן כדרך שעושה בבכור -- שהבכור, ביציאתו הוא שמתקדש.

יד) אף על פי שכל חוקי התורה, גזירות הן כמו שביארנו בסוף מעילה -- ראוי להתבונן בהן; וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם: הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה.

טו) ייראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה הוא ותמורתו, יהיה קודש" (ויקרא כז,י), כעניין שאמר "ואם המקדיש, יגאל את ביתו -- ויסף חמישית כסף ערכך עליו" (ויקרא כז,טו). ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, וקצת יצרו הרע -- שטבעו של אדם נוטה להרבות קניינו, ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שחזר בו וניחם וייפדה בפחות משוויו; אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש.

טז) וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף, שמא יחזור בו; וכיון שאינו יכול לפדותה, יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תיתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא. לפיכך סתם הכתוב בפניו, שלא יחליף, וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו, יהיה קודש" (ויקרא כז,י).

יז) וכל אלו הדברים -- כדי לכוף את יצרו, ולתקן דעותיו. ורוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים; וכן הוא אומר "הלא כתבתי לך, שלישים -- במועצות ודעת. להודיעך, קושט אמרי אמת; להשיב אמרים אמת, לשולחיך" (משלי כב,כ-כא).

---

לב טהור, ברא לי אלוהים; ורוח נכון, חדש בקרבי (תהילים נא,יב).

ספר טהרה והוא ספר עשירי

הלכותיו שמונה, וזה הוא סידורן: הלכות טומאת מת, הלכות פרה אדומה, הלכות טומאת צרעת, הלכות מטמאי משכב ומושב, הלכות שאר אבות הטומאות, הלכות טומאת אוכלין, הלכות כלים, הלכות מקוות.

---

הלכות טומאת מת

הלכות טומאת מת. מצות עשה אחת, והוא דין טומאת מת. וביאור מצוה זה בפרקים אלו.

---

הלכות טומאת מת פרק א

א) המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל, טומאת שבעה; וטומאת מגע ואוהל, מפורשין בתורה -- שנאמר "הנוגע במת, לכל נפש אדם -- וטמא, שבעת ימים" (במדבר יט,יא), ונאמר "כל הבא אל האוהל, וכל אשר באוהל -- יטמא, שבעת ימים" (במדבר יט,יד).

ב) טומאת משא, מפי השמועה; וקל וחומר הדברים: אם נבילה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באוהל, מטמאה במשא, שנאמר "והנושא, את נבלתם" (ויקרא יא,כח) -- המת, לא כל שכן; ומה נבילה שמגעה טומאת ערב, משאה טומאת ערב -- אף המת שמגעו טומאת שבעה, משאו טומאת שבעה.

ג) אין טומאת משא במת מדברי סופרים, אלא דין תורה; וייראה לי ששתק ממנה הכתוב, כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו -- כך שתק מטומאת משא במת לפי שטימא בפירוש אפילו טומאת אוהלו, כל שכן משאו.

ד) [ג] טומאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאים -- הוא שייגע האדם בבשרו בטומאה עצמה: בין בידו, בין ברגלו, בין בשאר בשרו, ואפילו בלשונו -- הרי זה טמא.

ה) וכן נראה לי שאם נגע בציפורניו או בשיניו -- נטמא: כיון שהם מחוברים לגוף, הרי הם כגוף. אבל אם תחב אדם טומאה בכוש, והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור, ולא נגעה בלשונו, או שהכניסה לתוך מעי האישה מלמטה, ולא נגעה בבשרה -- לא נטמא הבולע משום מגע זה: שהרי לא נגע -- שנגיעת פנים, אינה נגיעה.

ו) [ד] קרום שעל המכה, הרי הוא כעור הבשר לעניין מגע טומאות. וכשות שעל הקטן, אינה כעור הבשר. כיצד, מי שנגעה טומאה בקרום מכתו נטמא, כאילו נגעה בעורו; נגעה בשיער הדק שעל בשר הקטן, לא נטמא.

ז) וכן אדם טמא שהייתה בו מכה, ונגע הטהור בקרום מכת הטמא -- נטמא; אם היה קטן טמא, ונגע הטהור בכשות שלו -- לא נטמא: בין בטומאת מת, בין בשאר טומאות. וכן לכלוכי צואה וטיט, וכיוצא בהן מדברים שחוצצין על הגוף -- אינם כעור הבשר, לא לטמא ולא להתטמא.

ח) [ה] כשם שאדם מיטמא בנגיעתו בטומאה, כך הכלים מיטמאין בנגיעת הטומאה בהן: חוץ מכלי חרס -- שאינו מיטמא אלא מאווירו, כמו שיתבאר בהלכות כלים. וזה כלל גדול בטומאות -- כל המטמא אדם במגע, מטמא כלים; וכל שאינו מטמא אדם במגע, אינו מטמא כלים.

ט) [ו] טומאת משא האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר כל המטמאין במשא -- הוא שיישא האדם הטומאה, אף על פי שלא נגע בה: אפילו היה בינו לבינה אבן, ונשא -- נטמא. ואחד הנושא על ראשו, או על ידו, או על שאר גופו, ואחד הנושא הוא בעצמו, או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה -- הואיל ונישאת עליו מכל מקום, נטמא. ואפילו הייתה הטומאה תלויה בחוט, או בשערה, ותלה החוט בידו, והגביה הטומאה כל שהוא -- הרי זה נושא, ונטמא.

י) [ז] מסיט, בכלל נושא הוא; וכל דבר שמטמא במשא, מטמא בהיסט. כיצד, קורה שהיא מונחת על הכותל, ועל צידה מת או נבילה וכיוצא בהן, ובא הטהור לקצה הקורה השני, והנידו -- כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני, טמא משום נושא; ואין צריך לומר אם משך את הקצה השני כנגד הארץ, עד שהגביה הטומאה או שגרר הטומאה על הארץ -- שזה נושא ודאי. וזו וכל כיוצא בה, היא טומאת היסט האמורה בכל מקום.

יא) [ח] הנושא בתוך בית הסתרים, נטמא -- שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה, הנושא שם נושא הוא: אלא אם כן נבלעה הטומאה בתוך מעיו -- שמאחר שהגיעה לתוך בטנו, אינו לא נוגע ולא נושא; ואם טבל -- טהר, ואף על פי שהטומאה בתוך מעיו.

יב) [ט] אין מיטמא במשא אלא האדם בלבד, לא הכלים. כיצד, הרי שהיה מונח על ידו עשרה כלים, זה על גבי זה, והנבילה וכיוצא בה בכלי העליון -- האדם טמא משום נושא נבילה, והכלים שעל ידו כולם טהורים, חוץ מכלי העליון, שנגעה בו הטומאה. וכן כל כיוצא בזה.

יג) [י] טומאת אוהל -- אינה בשאר טומאות, אלא במת בלבד: ובין שהאהיל האדם או הכלי, אפילו מחט שהאהילה על המת, או שהאהיל המת על האדם או על הכלים, או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אוהל אחד -- הרי אלו טמאים. [יא] וטומאת אוהל האמורה בכל מקום -- הוא שתטמא אותה טומאה את האדם או את הכלים, באחת משלושה דרכים.

יד) אחד הבא כולו לאוהל המת, או הבא מקצתו -- הרי זה נטמא באוהל: אפילו הכניס ידו, או ראשי אצבעותיו, או חוטמו לאוהל המת -- הרי זה נטמא כולו. נגע במשקוף, וצירף ידו עם המשקוף -- נטמא, וכאילו בא מקצתו. נגע באסקופה -- מטפח ולמטה קרוב לארץ, טהור; ומטפח ולמעלה, טמא. וייראה לי שדבר זה, מדבריהם.

טו) [יב] אחד המת מישראל, או מן הגויים -- מטמא במגע, ובמשא. [יג] ואין הגוי מטמא, באוהל: ודבר זה, קבלה הוא; והרי הוא אומר במלחמת מדיין "כול נוגע בחלל" (במדבר לא,יט), ולא הזכיר שם אוהל. וכן הגוי, אינו נעשה טמא מת; אלא גוי שנגע במת, או נשאו, או האהיל עליו -- הרי הוא כמי שלא נגע: הא למה זה דומה, לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת.

טז) ולא בטומאת המת בלבד, אלא בכל הטומאות כולן -- אין הגויים ולא הבהמה מיטמאין בהן. [יד] ומדברי סופרים, שיהו הגויים כזבים לכל דבריהם. ואין לך בכל מיני נפש חיה מה שמיטמא והוא חי, או מטמא והוא חי -- חוץ מן האדם בלבד: והוא, שיהיה מישראל. אחד גדול ואחד קטן -- מיטמאין בכל הטומאות, אפילו בטומאת המת: שנאמר בה "ואיש אשר יטמא" (ויקרא יט,כ) -- אחד האיש בה, ואחד הקטן; שהרי הוא אומר שם "ועל הנפשות אשר היו שם" (ויקרא יט,יח). אפילו קטן בן יומו שנגע, או נשא, או האהיל על המת -- נטמא, והרי הוא טמא מת: והוא, שנולד לתשעה; אבל בן שמונה -- הרי הוא כאבן, ואינו מקבל טומאה.

יז) [טו] המת אינו מטמא, עד שתצא נפשו; אפילו מגוייד, או גוסס, אפילו נשחטו בו שני הסימנין -- אינו מטמא, עד שתצא נפשו: שנאמר "בנפש האדם אשר ימות" (ויקרא יט,יג). נשברה מפרקתו ורוב בשרה עימה, או שנקרע כדג מגבו, או שהותז ראשו, או שנחלק לשני חלקים בבטנו -- הרי זה מטמא, אף על פי שעדיין הוא מרפרף באחד מאבריו.

---

הלכות טומאת מת פרק ב

א) הנפל, אף על פי שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין -- מטמא במגע ובמשא ובאוהל, כאדם גדול שמת: שנאמר "הנוגע במת, לכל נפש אדם" (במדבר יט,יא). וכן כזית מבשר המת, בין לח בין יבש כחרס -- מטמא כמת שלם. והנצל כבשר, מטמא בכזית. איזה הוא נצל, זה הבשר שנימוח ונעשה ליחה סרוחה: והוא, שתקרוש אותה הליחה הנמצאת מן המת -- שאם קרשה, בידוע שהוא מבשרו; ואם לא קרשה, אינה מטמאה -- שמא כיחו וניעו הוא.

ב) אף על פי שהשיעורין כולן, הלכה למשה מסיניי הם, אמרו חכמים תחילת ברייתו של אדם כזית, ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית.

ג) אבר שנחתך מן האדם החי -- הרי הוא כמת שלם, מטמא במגע ובמשא ובאוהל, אפילו אבר קטן, של קטן של יומו: שהאברים -- אין להן שיעור, שנאמר "וכול אשר ייגע על פני השדה, בחלל חרב ובמת..." (במדבר יט,טז), והדבר ידוע שדין חלל חרב, כדין חלל אבן או חלל שאר דברים; מפי השמועה למדו שלא בא זה, אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב.

ד) במה דברים אמורים, בשהיה האבר שלם כברייתו, בשר וגידים ועצמות -- שנאמר "או בעצם אדם" (במדבר יט,טז), עצם שהוא כאדם: מה אדם, בשר וגידים ועצמות -- אף אבר מן החי, עד שיהיה כברייתו בשר וגידים ועצמות. אבל הכליה והלשון וכיוצא בהן, אף על פי שהן אבר בפני עצמן, הואיל ואין בהן עצם, הרי הן כשאר הבשר.

ה) חסר מן העצם של אבר, כל שהוא -- הרי האבר כולו טהור. חסר מבשרו -- אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ויתרפא וישלם -- הרי זה מטמא במגע ובמשא ובאוהל; ואם לאו -- מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל. ובשר הפורש מן החי, טהור; וכן עצם בלא בשר הפורש מן החי, טהור.

ו) [ד] אבר הפורש מן המת, מטמא במגע ובמשא ובאוהל כמת: והוא שיהיה שלם כברייתו, בשר וגידים ועצמות. חסר עצמו -- אם נשאר עליו בשר כזית, מטמא כמת שלם. חסר הבשר -- אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי, מטמא כמת שלם; ואם לאו, הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן הבשר.

ז) [ה] מוח שבתוך העצם, הרי הוא מעלה ארוכה מבחוץ. לפיכך קולית המת, והוא עצם הסתום משני קצותיו -- אם יש בתוכה מוח כדי לעלות ארוכה, הרי זה כמת שלם; היה בה מוח המתנדנד -- אם יש בו כזית, הרי זה מטמא באוהל. אף על פי שהעצם סתום מכל צדדיו, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, כמו שיתבאר: שהמוח, כבשר לכל דבר.

ח) [ו] האבר והבשר המדולדלין באדם -- אף על פי שאין יכולין לחזור ולחיות, טהורים. מת האדם, הרי הבשר טהור; והאבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן המת.

ט) מה בין אבר מן החי, לאבר מן המת: אבר מן החי -- בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו, טהורים. אבר מן המת -- בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו, כמפורשין מן המת השלם; ומטמאין בשיעורן. [ז] ובין אבר מן החי, בין אבר מן המת -- אין להם שיעור.

י) אמרו חכמים, מאתים שמונה וארבעים אברים יש באיש, כל אחד ואחד מהן בשר וגידים ועצם; ואין השיניים מן המניין. ובאישה, מאתים ואחד וחמישים. כל אבר מהם שפירש כברייתו, בין מן החי בין מן המת -- מטמא במגע ובמשא ובאוהל: חוץ משלושה אברים יתרות שבאישה, שאינן מטמאין באוהל.

יא) וכן אצבע יתרה שיש בה עצם, ואין בה ציפורן -- אם נספרת על גבי היד, עולה למניין רוב האברים. ואם אינה נספרת -- מטמאה במגע ובמשא, ואינה מטמאה באוהל; וטומאתה מדבריהם. ואם היה בה ציפורן, הרי היא כשאר האברים.

יב) ומפני מה גזרו טומאה על אצבע שאינה נספרת, גזירה משום הנספרת; ולמה לא טימאוה באוהל, עשו לה היכר כדי להודיע שטומאתה מדבריהם משום גזירה -- כדי שלא ישרפו על טומאתה, תרומה וקודשים.

יג) [ח] עצמות המת שאין עליהן בשר -- אם ניכרת בהן צורת עצמות אדם, הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאוהל כמת שלם: שאני קורא בהם "עצם אדם" (במדבר יט,טז). ואלו הן, העצמות שהן מטמאין כמת -- השדרה, והגולגולת, ורוב בניינו, ורוב מניינו.

יד) השדרה כיצד, שדרה השלמה, הרי היא כמת שלם; ואם חסרה אפילו חוליה אחת משמונה עשרה חוליות, הרי היא כשאר העצמות.

טו) הגולגולת כיצד, גולגולת שהיא שלמה, הרי היא כמת; ואם חסרה כסלע, הרי היא כשאר העצמות. היו בה נקבים קטנים, כולן מצטרפין לכסלע.

טז) כל בניינו של אדם -- הוא שתי השוקיים, והירכיים, והצלעות, והשדרה. ורוב בניינו של מת, הרי הוא כמת שלם; כיצד, כגון שתי שוקיו וירך אחת. אם חסר רוב בניינו כל שהוא, הרי הן כשאר העצמות.

יז) רוב מניינו כיצד, רוב מניין עצמות המת כגון שהיו מאה חמישה ועשרים עצם -- הרי אלו כמת שלם; היו מאה ארבעה ועשרים, הרי הן כשאר העצמות. אף על פי שהיה אדם זה יתר באבריו, או חסר באבריו -- אין משגיחין אלא על מניין רוב כל אדם: אלא אם כן הייתה אצבע שיש בה ציפורן, או שהייתה נספרת על גבי היד -- שהיא עולה למניין, כמו שביארנו.

יח) [ט] שאר עצמות המת שאין בהן רוב מניין, ולא רוב בניין, ולא שדרה שלמה, ולא גולגולת שלמה -- אם היה בהן רובע הקב, הרי אלו מטמאים כמת במגע ובמשא ובאוהל; היו פחות מרובע הקב, אפילו עצם כשעורה -- מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל. [י] היה עצם אחד, אפילו יש בו רובע -- הרי זה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל.

יט) טומאת עצם אחד, הלכה מפי הקבלה: לפי שנאמר "כל הנוגע, בעצם" (ראה במדבר יט,יח) -- למדו מפי השמועה אפילו עצם כשעורה, מטמא במגע ובמשא; ולפי שטומאתו הלכה, הרי הוא דין תורה ולא מדברי סופרים.

כ) [יא] מת שהרקיבו עצמותיו בקבר, ונעשו רקב -- מלוא חופניים מאותו רקב, מטמא במשא ובאוהל כמת. ואינו מטמא במגע -- לפי שאי אפשר ליגע בכולו, שהרי אינו גוף אחד; ואפילו גיבלו במים, אינו חיבור.

כא) [יב] דם המת, מטמא כמת במגע ובמשא ובאוהל -- שנאמר "בנפש האדם" (במדבר יט,יג), ונאמר "כי הדם, הוא הנפש" (דברים יב,כג). וכמה שיעורו, רביעית. ואפילו תמצית הדם -- כל זמן שיש בו אדמומית, מטמא באוהל כמת.

כב) [יג] דם החי, אפילו דם נחירה -- הרי זה טהור, כל זמן שהוא חי. נתערב הדם שיצא ממנו באחרונה סמוך למיתה, עם הדם שיצא ממנו אחר שמת, וכל התערובת רביעית, ואין ידוע כמה יצא מחיים וכמה יצא אחר מיתה -- אפילו חצי רביעית מחיים, וחצייה אחר מיתה -- הרי זה נקרא דם תבוסה, ומטמא במשא ובמגע ובאוהל: אלא שטומאתו, מדברי סופרים.

כג) [יד] הרוג שהיה מוטל על המיטה, ודמו מנטף כשהוא חי ויורד לגומה, ומת והרי הדם מנטף אחר מותו ויורד לאותה גומה -- הרי כל הדם שבה טהור: שטיפה טיפה ראשונה ראשונה, בטלה בדם שיצא מחיים.

כד) יצא ממנו רביעית דם בלבד, וספק כולה מחיים ספק כולה לאחר מיתה -- הרי זו ספק טומאה, כשאר הספקות; והנוגע בה ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור, כמו שיתבאר במקומו.

כה) [טו] הקבר -- כל זמן שהטומאה בתוכו, מטמא במגע ובאוהל כמת, דין תורה, שנאמר "או במת, או בעצם אדם, או בקבר" (במדבר יט,טז); ואחד הנוגע בגגו של קבר, או הנוגע בכותלו: והוא שיהיה בנוי וסתום, ואחר כך יהיה כולו מטמא במגע ובאוהל.

כו) אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצידי המת, וכיסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן -- זה הכסוי המוטל מלמעלה, נקרא גולל; ואלו הצדדין המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהן, נקראין דופק. ושניהם, הגולל או הדופק -- מטמאין במגע ובאוהל כקבר, וטומאתם מדברי סופרים; ואינן מטמאין במשא.

כז) לפיכך אם גרר הגולל בחבלים עד שכיסה בו את המת, או גררו או שמטו מעל המת, או שגרר הדופק עד שהעמיד עליו הגולל, או שמטו בחבלים מתחת הגולל -- הרי זה טהור; ודברים שסומכין את הדופק, והן הנקראין דופק דופקין -- הרי הן טהורין.

כח) [טז] שדה שנחרש בה קבר, ואבדו עצמות המת בעפרה -- היא הנקראת בית הפרס. ועפרה מטמא במגע ובמשא, שמא יש בה עצם כשעורה; ואינה מטמאה באוהל. וכן כל ארצות העמים -- עפרן מטמא במגע ובמשא, מפני העצמות שאין נזהרין בהן; וטומאת בית הפרס וארץ העמים, מדברי סופרים כמו שיתבאר.