Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות פרה אדומה פרק ה

א) כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף, מטמאין בגדים כל זמן עשייתן -- שנאמר בשוחט ומשליך עץ ארז "וכיבס בגדיו... ורחץ בשרו" (במדבר יט,ז), ונאמר בשורף "והשורף אותה, יכבס בגדיו" (במדבר יט,ח), ונאמר "וכיבס האוסף את אפר הפרה" (במדבר יט,י): מלמד שכל העוסקין בה מתחילה ועד סוף -- מטמאין בגדים, וטעונין טבילה והערב שמש, דין תורה; אבל המשמר אותה בשעת עשייתה, מטמא בגדים מדבריהם -- גזירה, שמא יזיז בה אבר.

ב) כל מקום שנאמר בתורה בטומאות "יכבס בגדיו", לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים. אלא ללמד שכל בגד או כלי שייגע בו הטמא הזה, בשעת חיבורו במטמאיו -- הרי הן טמאים; אבל אחר שיפרוש ממטמאיו, אינו מטמא בגדים.

ג) כיצד, הנושא את הנבילה -- אחד בגד שעליו, או כלי שייגע בו, כל זמן שהוא נושא אותה -- הרי הן טמאין, והרי הן ראשון לטומאה; וכן זה הנושא, הרי הוא ראשון. פירש ממטמאיו, והשליך את הנבילה -- הרי הוא ראשון, כמות שהיה; ואם ייגע בכלי או בגד, אינו מטמא אותו -- שאין ולד טומאה מטמא כלים, כמו שביארנו בתחילת הספר. וכן כל כיוצא בנבילה.

ד) וכן כל העוסקין בפרה -- אם נגע בבגד או בכלי בשעת שחיטה, או בשעת שריפה -- הרי הן טמאין; אבל אחר שיפרוש ממעשיה, אף על פי שעדיין לא טבל, אם נגע בכלי, אינו מטמאו -- מפני שהוא ולד טומאה. והפרה עצמה אינה מטמאה, לא אדם ולא כלים שנגעו בה; אלא המתעסק בה בלבד -- הוא הטמא וטעון טבילה, ומטמא בגדים כל זמן שעוסק בה.

ה) [ג] במה דברים אמורים, בזמן שנשרפת כמצותה. אבל אם נפסלה, המתעסק בה טהור: אירע פסול בשחיטתה, אינה מטמאה בגדים. אירע בהזיתה פסול -- כל העוסק בה לפני פסולה, מטמא בגדים; לאחר פסולה, אינו מטמא בגדים. [ד] השלים לכנוס את אפרה, המתעסק בה אחר כן בחילוק האפר או בהצנעתו, וכן הנוגע בו -- טהור.

ו) ולא הפרה בלבד, אלא כל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים -- השורף אותם מטמא בגדים בשעת שריפתו, עד שייעשו אפר: שהרי הוא אומר בפר ושעיר של יום הכיפורים, "והשורף אותם, יכבס בגדיו" (ויקרא טז,כח) -- מפי השמועה למדו שזה בניין אב לכל הנשרפין, שיהו מטמאין בגדים עד שייעשו אפר.

ז) במה דברים אמורים, בשלא אירע להן פסול, ונשרפו כמצותן בבית הדשן; אבל אם נפסלו בעזרה -- נשרפין שם כפסולי המוקדשין, ושורפן טהור. וכן המתעסק בהן משייעשו אפר, אינו מטמא בגדים. ואיזה הוא שורף, זה המסייע בשריפה -- כגון המהפך בבשר, והמשליך עצים, והמהפך באש, והחותה גחלים כדי שתבער האש, וכיוצא בהן; אבל המצית את האור לשורפן, והמסדר את המערכה -- טהור.

ח) וכן למדו מפי השמועה שהנושא פרים ושעירים הנשרפין, להוציאן לבית הדשן לשורפן -- טמא ומטמא בגדים דין תורה, כל זמן שהוא עוסק בהולכתן; וטעון טבילה והערב שמש: כמו המשלח את השעיר לעזאזל, שהוא מטמא כל בגד, וכל כלי שייגע בו ככלים שעליו, כל זמן שמתעסק בשלוחו -- שנאמר "והמשלח את השעיר לעזאזל, יכבס בגדיו" (ויקרא טז,כו).

ט) [ה] מאימתיי מטמאין בגדים, הנושאין פרים ושעירים הנשרפים -- משייצאו בהן חוץ לחומת העזרה. נשאום במוטות, ויצאו מקצת הנושאים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו -- אלו שיצאו מטמאין בגדים; ואלו שעדיין לא יצאו אינן מטמאין בגדים, עד שייצאו.

י) יצאו וחזרו לעזרה -- הנושא אותן בעזרה, טהור עד שייצא בהן. היה עומד חוץ לעזרה, ומושך אותן משם מאחר שחזרו -- הואיל וכבר יצאו לחוץ, והרי זה המושך אותן בחוץ -- הרי הוא ספק טמא.

יא) [ו] ומאימתיי מטמא בגדים, המשלח את השעיר -- משייצא חוץ לחומת ירושלים, עד שעת דחייתו לעזאזל; אבל אחר שדחהו -- אם נגע בכלים ובבגדים, טהורים.

יב) [ז] הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפין עצמן, אפילו אחר שיצאו, בין אדם בין כלים, בין אוכלין בין משקין -- הכול טהור; וכן אם נגעו בשעיר המשתלח עצמו, בזמן הולכתו -- טהורין: שאין אלו מטמאין אלא למתעסק בהם בלבד, שנאמר "והשורף אותה, יכבס בגדיו" (במדבר יט,ח); אבל הנוגע, טהור.

---

הלכות פרה אדומה פרק ו

א) המים שנותנין עליו אפר הפרה -- אין ממלאין אותו אלא בכלי, ומן המעיינות הנובעות או מן הנהרות המושכין מהן: שנאמר "ונתן עליו מים חיים, אל כלי" (במדבר יט,יז). ונתינת אפר הפרה על המים שנתמלאו, הוא הנקרא קידוש; והמים האלו שניתן עליהם האפר, הן הנקראין מי חטאת, ומים מקודשין, והן שקרא הכתוב "מי נידה" (במדבר יט,ט; במדבר יט,יג; במדבר יט,כ).

ב) הכול כשרין למלאות את המים, חוץ מחירש שוטה וקטן; והכול כשרין לקדש, חוץ מחירש שוטה וקטן. ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי, ואין מזין אלא מכלי. והמילוי והקידוש כשרין בלילה, אבל אין מזין ואין מטבילין אלא ביום; וכל היום כשר להזיה ולטבילה.

ג) בכל הכלים, ממלאין ומזין ומקדשין -- אפילו בכלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה, ובספינה; ואחד כלי חרס, ואחד כל הכלים. אבל אין ממלאין ואין מקדשין ולא מזין בדופנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית, ולא בחופניו, ולא בביצת התרנגולת, ולא בשוקת שבסלע; אבל ביצת היוצרים כשרה, מפני שהיא כלי אדמה.

ד) שולי כלי עץ, וכלי זכוכית, וכלי עצם -- אין מקדשין בהן, עד שישוף אותם ויתקן אותם ויעשה אותם כלים בפני עצמם; וכן מגופה שהתקינה להיות כלי, מקדשין בה. וביצת הנעמית, כשרה לקדש בה; ואין צריך לומר שהיא כשרה למלא בה, ולהזות ממנה.

ה) כלי שחיברו בארץ או בסלע, אפילו חיברו בסיד -- מקדשין בו, ומזין ממנו. עשה עטרה של טיט סביב לכלי, והמים שבכלי צפין עד שהלכו לעטרה -- אם ניטלת העטרה עם הכלי, הרי המים שבתוכה כשרים, שהרי הן בכלי אדמה; ואם לאו, הרי הן כמי שהקיף עטרה של טיט בסלע או על הארץ, ומילא אותה מים -- שהן פסולין, מפני שאינן בכלי.

ו) כלי חרס שניקב בכונס משקה, אין מקדשין בו; אבל אם ניקב במוציא משקה, מקדשין בו. [ז] כלי שניקב מלמטה, וסתמו בסמרטוטין -- פסול: שהמים שבו אינן על עיגול הכלי, אלא על הפקק. היה נקוב מן הצד, ופקקו -- הרי זה כשר למלאות ולקדש ולהזות ממנו.

ז) [ח] הזולף מים מן המעיין בידיו וברגליו ובחרסים, ונתן לתוך החבית -- פסולין, מפני שלא נתמלאו בכלי; נתן את החבית במים, ודחק המים בידיו או ברגליו או בעלי ירקות כדי שיעברו לחבית -- הרי אלו פסולין. וכן אם שיקעו במים, כדי שיגברו המים ויעלו ויישפכו לחבית -- פסולין; ואם עשה כן בעלי קנים או בעלי אגוז, הרי המים כשרים. זה הכלל: דבר שהוא מקבל טומאה, אם סייע בו המים כדי שיתמלא הכלי -- פסולין; ואם סייע בדבר שאינו מקבל טומאה, כשרים.

ח) [ט] המפנה את המעיין לתוך הגת או לתוך הגבא, וחזר ומילא בכלי מאותו הגבא או הגת -- פסולין: שהרי צריך שתהיה לקיחת המים מן המעיין בכלי, בתחילה. [י] הים הגדול כמקוה, ואינו כמעיין; לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש. וכל הנהרות, פסולין לקדש מהן מי חטאת. ושאר הימים כמעיין. [יא] והמים הנגררין משאר הימים, והם הנקראין זוחלין -- פסולין; והזוחלין מן המעיין -- הרי הן כמעיין, וכשרים.

ט) [יב] מים המוכין והמכזבין, פסולין. ואלו הם המוכין, המלוחין או הפושרין. והמכזבין -- הן המעיינות שפעמים מקירין, ופעמים חרבין ויבשין; אפילו היו חרבין פעם אחת לשבע שנים, פסולין. אבל אם היו חרבין בשני בצורת, או לשנים רבות יתר משבע שנים, או שהיו מימיהן פעמים מרובין ופעמים מועטין ואינם חרבין -- הרי אלו כשרים. ומעיין שיצא כתחילה -- כשר, ואינו צריך לבדוק שמא יכזב.

י) [יג] מי ביצין, ומי הירדן, ומי הירמוך -- פסולין, מפני שהן מי התערובת. ואלו הן מי התערובת -- מים הכשרים לקידוש שנתערבו במים פסולין, אין ממלאין מתערובת שניהם; אבל מים כשרים כגון מימי שתי מעיינות שנתערבו, ונמשכו -- ממלאין מהן.

יא) [יד] המים שנשתנו, שינויין מחמת עצמן -- כשרין. [טו] באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה, ונעשו מימיה עכורין -- ממלא ממנה, ואינו צריך להמתין; נפל לתוכה שטף של מימי גשמים, ימתין עד שתיצל. [טז] אמת המים הבאה מרחוק -- הואיל ותחילתה מן המעיין, כשרה למלאות ממנה: ובלבד שישמרנה שלא יפסיקנה אדם, ונמצא ממלא מן המים שפסקו תחילתן מן המעיין -- שהן פסולין.

---

הלכות פרה אדומה פרק ז

א) המלאכה -- פוסלת במים קודם שיתקדשו, ואינה פוסלת בהזיה; ודברים אלו, דברי קבלה הן. כיצד, הממלא מים לקידוש, ונתעסק במלאכה אחרת בשעת המילוי, או בשעת הולכת המים שמילא, או בעת שמערה אותם מכלי לכלי -- פסלן: לעולם המלאכה פוסלת במים, עד שיטיל להם את האפר.

ב) הטיל את האפר, ונתקדשו ונעשו מי נידה -- אין המלאכה פוסלת בהן. אלא המוליך המים המוקדשין, או מערה אותן מכלי לכלי, והוא עוסק במלאכה אחרת -- אין בכך כלום; וכן מזה מהן בידו אחת, והוא עושה מלאכה בידו האחרת.

ג) [ב] השכר -- פסול בקידוש ובהזיה, ואינו פוסל במילוי. כיצד, הנוטל שכרו לקדש מי חטאת, או להזות מהן -- הרי אותן המים כמי המערה, והאפר כאפר מקלה: שאינו כלום. אבל נוטל הוא שכר למלאות המים, או להוליכן. ומקדשין אותן, בחינם; ומזה מהן המזה, בחינם.

ד) היה המקדש או המזה זקן שאינו יכול להלך על רגליו, ובא הטמא וביקש ממנו להלוך עימו למקום רחוק לקדש או להזות -- הרי זה מרכיבו על החמור, ונותן שכרו כפועל בטיל שבטיל מאותה מלאכה שביטלו ממנה.

ה) וכן אם היה כוהן, והיה מיטמא בטומאה המונעתו מלאכול תרומתו בעת שילך עימו להזות או לקדש -- הרי זה מאכילו ומשקהו וסכו; ואם ביטלו ממלאכה -- נותן לו שכרו, כפועל בטיל של אותה מלאכה: שכל אלו הדברים, אינן שכר שנשתכר בקידוש או בהזיה -- שהרי לא הרוויח כלום, ולא נטל אלא כנגד מה שהפסיד.

ו) [ג] הממלא באחת ידו, ועושה מלאכה בידו האחרת, או הממלא לו ולאחר, או שמילא לשניים כאחת -- שניהם פסולין: שהמילוי מלאכה, ונמצא כל מילוי משניהם, כאילו עשה עימו מלאכה אחרת; וכבר הודענו שהמלאכה פוסלת במילוי, בין שמילא לעצמו בין שמילא לאחרים.

ז) [ד] הממלא לאחרים, אפילו מילא אלף חבייות זו אחר זו לאלף בני אדם -- כולן כשרים; וכל אחד מהן נוטל המים שלו, ומקדשן. מילא לעצמו חבית אחר חבית -- אם נתכוון לקבץ כל החבייות לכלי אחד, ולהשליך עליהן את האפר, ומקדשן קידוש אחד -- כולן כשרים: שהכול מילוי אחד הוא.

ח) אבל אם נתכוון לקדש כל חבית וחבית בפני עצמה -- כולן פסולין, חוץ מן האחרונה: שהראשונה נפסלת במלאכה שעשה קודם שיקדש, והוא מילוי השנייה; וכן השנייה נפסלת במילוי השלישית, ואין כשרה אלא אחרונה.

ט) [ה] חמישה שמילאו חמש חבייות לקדשן חמישה קידושין, שישליך האפר על כל אחת ואחת בפני עצמה, ונמלכו לערבן ולקדשן כולן קידוש אחד, או שמילאון לקדשן קידוש אחד, ונמלכו לקדשן חמישה קידושין -- כולן כשרין: שהרי לא נתעסק הממלא, במילוי אחר.

י) אבל היחיד שמילא חמש חבייות, לקדשן חמישה קידושין -- אף על פי שחזר ונמלך לקדשן קידוש אחד, אין כשר אלא אחרון; מילאן לקדשן קידוש אחד, ונמלך לקדשן חמישה קידושין -- אין כשר אלא זה שקידש בתחילה.

יא) וכן אם אמר לאחר, קדש לך את אלו -- אין כשר אלא זו שנתקדשה מהן בתחילה. אבל אם אמר לו, קדש לי את אלו -- הרי כולן כשרין: שהרי לקידוש אחד מילאן; ואף על פי שנמלך לקדשן חמישה קידושין -- הרי לא קידש הוא, אלא אחר קידש לו.

יב) [ו] הרוצה למלאות מים לקדשן, ומים אחרים לצרכיו -- ממלא את של צרכיו תחילה, וקושרן וטוענן לאחוריו; ואחר כך ממלא את של חטאת, כדי שלא יתעסק במלאכה אחר המילוי, ונותנן לפניו, והולך.

יג) [ז] שניים שהיו ממלאין כל אחד ואחד לעצמו, והגביהו זה על זה, ונטל זה לזה קוץ מידו או מגופו בשעת מילוי -- אם מילאו שניהם לקידוש אחד, המים כשרים; ואם מילאו לקדש כל אחד לעצמו -- זה שהגביה או הוציא את הקוץ, פסל מימיו.

יד) [ח] השואל חבל למלאות בו, ומילא, ונטל החבל בידיו ומימיו על כתפו, ופגע בבעלים בדרכו, ונתן להם את החבל כשהוא מהלך -- כשרין; ואם יצא מן הדרך, כדי להוליך החבל לבעלים -- פסל את המים.

טו) [ט] מי שהיה ממלא, ומשליך החבל שמילא בו על הארץ, ואחר שמילא חזר וקיבץ החבל על ידו -- פסל המים; ואם היה דולה ומקבץ לתוך ידו, דולה מקבץ -- המים כשרים.

טז) [י] הממלא ונותן לחבית עד שימלא אותה מים, והצניע את החבית שלא תישבר בשעה שהיה ממלא, או שכפיה על פיה על מנת לנגבה למלאות בה -- כשר, שזה מצורך המילוי הוא. אבל אם הצניעה או ניגבה, כדי להוליך בה את הקידוש -- פסל, שהרי עשה מלאכה שאינה לצורך המילוי.

יז) וכן הממלא ונתן לשוקת, ופינה חרסים מן השוקת בשעת מילוי -- אם בשביל שתחזיק מים רבים, כשרים: שהרי זה צורך המילוי. ואם בשביל שלא יהיו החרסין מעכבין אותו, בשעה שהוא זולף את המים שמילא בשוקת -- הרי אלו פסולין.

יח) [יא] הממלא דלי לשתות, ונמלך וחישב עליו למי חטאת -- אם עד שלא הגיע הדלי למים חישב -- מערה, ואינו צריך לנגב; ואם משהגיע הדלי למים חישב -- מערה, וצריך לנגב ואחר כך ימלא בו לחטאת. שילשל הדלי, ונפסק החבל מידו -- אם עד שלא הגיע הדלי למים חישב עליו -- מערה, ואינו צריך לנגב. נמלך והוא עודהו בתוך המים, וחישב עליו למי חטאת -- מערה, ואינו צריך לנגב.

יט) מים שמילאם למי חטאת, ואחר שנתמלאו חישב עליהן לשתותן -- כשיטה את הכלי לשתות, פסל המים: אף על פי שלא שתה מהן כלום.