Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H
 
 
 
The Weekly Publication for Every Jewish Person
Archives Current Issues Home Current Issue
Rambam
3 Chapters Per Day

Shabbos, 10 Iyyar, 5784
May 18, 2024

9 Iyyar, 5784 - May 17, 202411 Iyyar, 5784 - May 19, 2024

הלכות שביתת יום טוב פרק ז

א) חולו של מועד, אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא מקרא קודש, והרי הוא זמן חגיגה במקדש -- אסור בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל; והעושה בו מלאכה האסורה -- מכין אותו מכת מרדות, מפני שאיסורו מדברי סופרים. ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו, כיום טוב, שסוף העניין בדברים שנאסרו בו, כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר. לפיכך יש מלאכות אסורות בו, ויש מלאכות מותרות בו; [ב] ואלו הן:

ב) כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד, יהיה שם הפסד הרבה -- עושין אותה: ובלבד שלא יהיה בה, טורח הרבה. כיצד, משקין בית השלהין במועד, אבל לא בית המשקה: שאם לא ישקה בית השלהין, והיא הארץ הצמאה -- יפסדו כל האילנות שבה. וכשהוא משקה אותה, לא ידלה וישקה מן הבריכה או ממי הגשמים, מפני שהוא טורח גדול; אבל משקה הוא מן המעיין, בין שהיה בין שיצא כתחילה, ממשיכו ומשקה בו. וכן כל כיוצא בזה.

ג) הופך אדם את זיתיו במועד, וטוחן אותן ודורך אותן, וממלא החבייות וגף אותן, כדרך שהוא עושה בחול: שכל שיש בו הפסד, אם לא נעשה -- עושהו כדרכו, ואינו צריך שינוי. וכן מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, ובלבד שיכניסם בצנעה. ושולה פשתנו מן המשרה, בשביל שלא תאבד. וכן כרם שהגיע זמנו להיבצר במועד, בוצרין אותו.

ד) ואסור לאדם שיתכוון, ויאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן, ויניחן כדי לעשותן במועד, מפני שהוא פנוי; וכל המכוון מלאכתו והניחה למועד, ועשה במועד -- בית דין מאבדין אותה, ומפקירין אותה לכול. ואם כיוון מלאכתו, ומת -- אין קונסין בנו אחריו, ואין מאבדין את ממונו; ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד, שלא תאבד.

ה) מי שצרך לתפור לו בגד, או לבנות לו מקום במועד -- אם היה הדיוט ואינו מהיר באותה מלאכה, הרי זה עושה אותה כדרכו; ואם היה אומן מהיר, הרי זה עושה אותה מעשה הדיוט. כיצד, בתפירה מכלב, ובבניין מניח אבנים ואינו טח בטיט עליהן, ושף סדקי הקרקע ומעגילם ביד וברגל כעין שמעגילין במחלציים; וכן כל כיוצא בזה.

ו) מי שהייתה לו תבואה מחוברת לקרקע, ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה, אף על פי שאין כאן הפסד, אין מצריכין אותו לקנות מה שיאכל מן השוק עד שיקצור אחר המועד; אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן מה שהוא צריך -- ובלבד שלא ידוש בפרות, שכל דבר שאין בו הפסד, צריך לשנות. וכן כל כיוצא בזה.

ז) כבשים שהוא יכול לאכול מהן במועד, כובשן; ושאינן ראויין אלא לאחר המועד, אסור לכובשן. וצד אדם דגים כל שיכול לצוד, ומולח הכול במועד, שהרי אפשר שיאכל מהן במועד, אם יסחוט אותן בידו פעמים רבות עד שיתרככו.

ח) מטילין שיכר במועד, לצורך המועד; ושלא לצורך המועד, אסור: אחד שיכר תמרים, ואחד שיכר שעורים. אף על פי שיש לו ישן, מערים ושותה מן החדש, שאין הערמה זו ניכרת לרואה; וכן כל כיוצא בזה.

ט) כל מלאכות שהן לצורך המועד -- כשעושין אותן אומניהן, עושין בצנעה. כיצד, הציידים והטוחנים והבוצרים למכור בשוק, הרי אלו עושין בצנעה לצורך המועד; והעושה שלא לצורך המועד, אסור. ואם עשה לצורך המועד, והותיר -- הרי זה מותר.

י) עושין כל צורכי הרבים, במועד. כיצד, מתקנין קלקולי המים שברשות הרבים, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות, וחופרין לרבים בורות שיחין ומערות, וכורין להן נהרות כדי שישתו מימיהן, וכונסין מים לבורות ומערות של רבים, ומתקנין את סדקיהן, ומסירין את הקוצין מן הדרכים. ומודדין את המקוות; וכל מקוה שנמצא חסר -- מרגילין לו מים, ומשלימין שיעורו.

יא) ויוצאין שלוחי בית דין להפקיר את הכלאיים, ופודין את השבויים ואת הערכין ואת החרמין ואת ההקדשות, ומשקין את הסוטות, ושורפין את הפרה, ועורפין את העגלה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומציינין על הקברות שמיחו הגשמים את ציונם כדי שיפרשו מהן כוהנים -- שכל אלו כצורכי רבים הן.

יב) ודנין דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות, במועד; ומי שלא קיבל עליו הדין, משמתין אותו במועד. וכשם שדנין במועד, כך כותבין מעשה בית דין וכל הדומה לו. כיצד, כותבין הדיינין איגרות שום ששמו לבעל חוב, ואיגרות שמכרו בהן למזון האישה והבנות, ושטרי חליצה ומיאונין; וכל הדומה להן מדברים שצריכין הדיינין לכותבן כדי שיזכרום, כגון טענות בעלי דינין; או דברים שקיבלו עליהן, כגון איש פלוני נאמן עליי, או איש פלוני ידון לי. מי שצרך ללוות במועד, ולא האמינו המלווה -- הרי זה כותב שטר. וכן כותבין גיטין וקידושי נשים ושוברין ומתנות, שכל אלו כצורכי רבים הן.

יג) ואסור לכתוב במועד, אפילו ספרים תפילין ומזוזות. ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה, מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. אבל כותב הוא אדם תפילין ומזוזה לעצמו, וטווה תכלת לבגדו. ואם אין לו מה יאכל, כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו.

יד) ומותר לכתוב איגרות של שאילת שלום במועד, וכותב חשבונותיו ומחשב יציאותיו, שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן, ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות.

טו) עושין כל צורכי המת במועד: גוזזין שיערו, ומכבסין כסותו, ועושין לו ארון. ואם לא היו לו נסרים, מביאין לו קורות ונוסרין מהן נסרים בצנעה בתוך הבית; ואם היה אדם מפורסם, עושין אפילו בשוק. אבל אין כורתין עץ מן היער לנסור ממנו לוחות לארון, ואין חוצבין אבנים לבנות בהן קבר.

טז) אין רואין את הנגעים במועד, שמא יימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. ואין נושאין נשים ולא מייבמין במועד, כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין; אבל מחזיר את גרושתו, ומארסין נשים במועד -- ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין, כדי שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג.

יז) אין מגלחין ואין מכבסין במועד -- גזירה, שמא ישהה אדם עצמו לתוך המועד, ויבוא יום טוב הראשון והוא מנוול; לפיכך כל מי שאי אפשר לו לגלח ולכבס בערב יום טוב, הרי זה מותר לכבס ולגלח במועד.

יח) כיצד, אביל שחל שביעי שלו להיות ביום טוב, או שחל להיות בערב יום טוב והרי הוא שבת שאי אפשר לגלח; והבא ממדינת הים, והוא שלא יצא להיטייל, אלא לסחורה וכיוצא בה; והיוצא מבית השביה ומבית האסורים; ומי שהיה מנודה, ולא התירוהו אלא במועד; ומי שנשבע שלא לגלח ושלא לכבס, ולא נשאל לחכם להתיר נדרו אלא במועד: הרי אלו, מגלחין ומכבסין במועד.

יט) וכולן שהיה להן פנאי לגלח קודם הרגל, ולא גילחו -- אסורין. אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתן, בין בתוך המועד בין קודם הרגל -- אף על פי שהיה להם פנאי, מותרין לגלח במועד: שלא ישהו קרבנותיהן. וכל היוצא מטומאתו לטהרתו, מותר לגלח במועד. וקטן שנולד, בין במועד בין לפני המועד -- מותר לגלחו במועד. ואנשי משמר ששלמה משמרתן בתוך המועד -- מותרין לגלח, מפני שאנשי משמר אסורין לגלח בשבת שלהם.

כ) מותר ליטול שפה בחולו של מועד; וליטול ציפורניים, ואפילו בכלי. ומעברת האישה השיער מבית השחי ומבית הערווה, בין ביד בין בכלי; ועושה כל תכשיטיה במועד, כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פניה; וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו -- והוא, שתוכל לקלפו במועד.

כא) הזבים והזבות והנידות והיולדות וכל העולים מטומאה לטהרה בתוך המועד, הרי אלו מותרין לכבס. ומי שאין לו אלא חלוק אחד, הרי זה מכבסו במועד. מטפחות הידיים ומטפחות הספרים ומטפחות הסיפוג, הרי אלו מותרין לכבס במועד; וכן כלי פשתן, מותר לכבסן במועד, מפני שהן צריכין כיבוס תמיד, אפילו נתכבסו ערב יום טוב.

כב) אין עושין סחורה במועד, בין למכור בין לקנות; ואם היה דבר האבד שאינו מצוי תמיד לאחר המועד, כגון ספינות או שיירות שבאו או שהן מבקשים לצאת, ומכרו בזול או לקחו ביוקר -- הרי זה מותר למכור או לקנות. ואין לוקחין בתים ואבנים ועבדים ובהמה, אלא לצורך המועד.

כג) מוכרי פירות כסות וכלים, מוכרין בצנעה לצורך המועד. כיצד, אם הייתה החנות פתוחה לזווית או למבוי, פותח כדרכו; ואם הייתה פתוחה לרשות הרבים, פותח אחת ונועל אחת. וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות, מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב. מוכרי תבלין מוכרין כדרכן, בפרהסיה.

כד) כל שאסור לעשותו במועד, אינו אומר לגוי לעשותו. וכל שאסור לעשותו במועד, אם אין לו מה יאכל, הרי זה עושה, כדי פרנסתו; וכן עושה סחורה, כדי פרנסתו. ומותר לעשיר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל, לעשות מלאכה שהיא אסורה במועד, כדי שייטול שכרו להתפרנס בו. וכן לוקחין דברים שאינן לצורך המועד, מפני צורך המוכר שאין לו מה יאכל.

כה) שוכרין השכיר על המלאכה במועד, לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה, כדרך שהוא עושה בחול. וגוי שקיבל קיבולת מישראל, אפילו היה חוץ לתחום -- אינו מניחו לעשותו במועד: שהכול יודעין שמלאכה זו של ישראל, ויחשדו אותו שהוא שכר את הגוי לעשות לו במועד -- שאין הכול יודעין הפרש שיש בין השכיר ובין הקבלן; ולפיכך אסור.


הלכות שביתת יום טוב פרק ח

א) נהרות המושכין מן האגמים, מותר להשקות מהן בית השלהין במועד -- והוא, שלא פסקו; וכן הבריכות שאמת המים עוברת ביניהן, מותר להשקות מהן; וכן בריכה שנטפה מבית השלהין ועדיין היא נוטפת, מותר להשקות ממנה בית השלהין אחרת -- והוא, שלא פסק המעיין המשקה בית השלהין העליונה.

ב) ערוגה שחצייה נמוך וחצייה גבוה -- לא ידלה ממקום נמוך להשקות מקום גבוה, מפני שהוא טורח גדול. ומותר לדלות מים להשקות הירקות, כדי לאוכלן במועד; ואם בשביל לייפותן, אסור.

ג) אין עושין עוגייות בעיקרי הגפנים, כדי שיתמלאו מים. ואם היו עשויות ונתקלקלו, הרי זה מתקנן במועד; וכן אמת המים שנתקלקלה, מתקנין אותה במועד. כיצד, הייתה עמוקה טפח, חופר בה עד שישה; הייתה טפחיים, מעמיקה עד שבעה. ומושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה; ואם הייתה שדה לחה, מותר להשקות את כולה. ומרביצין את השדה במועד. שכל הדברים האלו, אין בהן טורח יתר.

ד) זרעים שלא שתו מלפני המועד, לא ישקם במועד, מפני שהן צריכין מים רבים, ויבוא לידי טורח יתר. ומותר להסב את הנהר ממקום למקום, ולפתוח נהר שנסתם. בורות שיחין ומערות של יחיד, אם היה צריך להם, חוטטין אותן ושפין את סדקיהן, אבל אין חופרין אותן לכתחילה; וכונסים לתוכן מים, אף על פי שאינו צריך להן. ועושין נברכת במועד.

ה) עכברים שהם מפסידין את האילנות, צדין אותן במועד. בשדה האילן, צד כדרכו; כיצד, חופר ותולה המצודה. ואם היה שדה הלבן סמוך לשדה האילן, צדין אותן בשדה הלבן בשינוי, כדי שלא ייכנסו לשדה האילן ויחריבוה; וכיצד צד בשינוי, נועץ שפוד בארץ, ומכה בקורדום, ואחר כך ינתקנו -- ונמצא מקומו גומה.

ו) כותל גינה שנפל -- בונהו מעשה הדיוט, או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהן. וכן אם עשה מעקה לגג, בונה אותו מעשה הדיוט. אבל כותל חצר שנפל, בונהו כדרכו; ואם היה גוהה -- סותרו מפני הסכנה, ובונהו כדרכו.

ז) בונה אדם איצטבה לישב או לישן עליה. הציר, והצינור, והקורה, והמנעול, והמפתח שנשברו -- מתקנן במועד כדרכו, בין של ברזל בין של עץ: שזה הפסד גדול הוא -- שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות, נמצא מאבד כל מה שבבית; וכבר ביארנו שכל שיש בו הפסד, אינו צריך שינוי.

ח) אין חופרין קבר להיותו מוכן למת שימות, ואין בונין אותו; אבל אם היה עשוי, הרי זה מתקנו במועד. כיצד, מוסיף במידתו או מקצר במידתו, כדי שיהיה נכון לעת שייקבר בו. [ט] אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר לקבר, לא ממכובד לבזוי ולא מבזוי למכובד; ואסור לעשות כן לעולם בשאר הימים, אלא אם כן היה בתוך שלו, מפנהו בשאר הימים, אפילו ממכובד לבזוי.

ט) [י] אין מתלעין את האילנות, ולא מזהמין את הנטיעות, ולא מגזמין; אבל סכין את האילנות ואת הפירות שבהן, בשמן. ועוקרין את הפשתה, מפני שהיא ראויה לחפוף בה במועד; וקוצרין את הכשות, מפני שהיא ראויה להטילה לשיכר במועד. וכן כל כיוצא בזה.

י) [יא] אין מכניסין את הצאן לדיר כדי שיזבלו את הקרקע, שהרי הוא מדייר שדהו במועד; ואם באו מאליהן, מותר. ואין מסייעין אותן, ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם. היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע, מסייעין אותן; ושוכרין שומר לנער הצאן ממקום למקום, כדי שיזבלו כל השדה. הזבל שבחצר, מסלקין אותו לצדדין; ואם נעשה חצר כרפת בקר, מוציאין אותו לאשפה.

יא) [יב] המשווה פני הקרקע -- אם נתכוון לתקן מקום שיעמיד בו כרי של תבואה או שידוש בו, מותר; ואם נתכוון לעבודת הארץ, אסור. וכן המלקט עצים מתוך שדהו -- אם לצורך העצים, מותר; ואם לתקן הקרקע, אסור. וכן הפותק מים לשדהו -- אם נתכוון שייכנסו הדגים, מותר; ואם להשקות הארץ, אסור. וכן הקוצץ חרייות מן הדקל -- אם נתכוון להאכיל לבהמתו, מותר; ואם נתכוון לעבודת האילן, אסור. וממעשיו, יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון.

יב) [יג] תנור וכיריים שאפשר שייבשו ויאפה בהן במועד, עושין אותן; ואם לאו, אין עושין אותן. ובין כך ובין כך, בונין על חרס של תנור ועל הכירה הטפילה שלהן. ומסרגין את המיטות. ונוקרין את הריחיים, ופותחין להן עין, ומעמידין אותן, ובונין אמת המים של ריחיים.

יג) [יד] זופתין את החבית, כדי שלא יפסד היין; וזופתין את הבקבוק, מפני שאין בו טורח. וסותמין פי החבית של שיכר, כדי שלא תפסד. ומחפין את הקציעות בקש, כדי שלא יאבדו. ומרככין את הבגדים בידיים, מפני שהוא מעשה הדיוט; אבל אין עושין קשרי בית הידיים, מפני שהוא מעשה אומן. וכן כל כיוצא בזה.

יד) [טו] קוצצין ציפורני חמור של ריחיים. ובונין איבוס לבהמה. וסוס שרוכב עליו, מותר ליטול ציפורניו, ולסרקו כדי לייפותו. ואין מרביעין בהמה במועד; אבל מקיזין לה דם, ואין מונעין ממנה רפואה. וכל מאכלות ומשקין שאינן מאכל בריאין אלא לרפואה, מותר לאדם לאוכלן ולשתותן במועד.

טו) [טז] אין מפנין מחצר לחצר במועד, לא מכעורה לנאה ולא מנאה לכעורה; אבל מפנה הוא מבית לבית, באותה חצר. ומביאין כלים שהן לצורך המועד מבית האומן, כגון כרים וכסתות וצלוחייות. אבל כלים שאינן צריכין, כגון מחרשה מן הלוטש או צמר מבית הצבע, אין מביאין. ואם אין לאומן מה יאכל, נותן לו שכרו ומניחן אצלו; ואם אינו מאמינו, מניחן בבית הסמוך לו; ואם חושש להן, שמא ייגנבו, מפנן לחצר אחרת, אבל לא יביא לביתו.

טז) [יז] אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, כמו ערבי שבתות. וכל העושה מלאכה בהן, אינו רואה סימן ברכה; וגוערין בו, ומבטלין אותו בעל כורחו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו -- חוץ מערב הפסח אחר חצות: שהעושה בו מלאכה אחר חצות, מנדין אותו, ואין צריך לומר, שמכין אותו מכת מרדות אם לא נידוהו -- לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן.

יז) [יח] לפיכך יום ארבעה עשר בניסן, אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים, כמו חולו של מועד; והוא קל מחולו של מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה, שהוא זמן השחיטה. אבל מהנץ החמה עד חצי היום, תלוי במנהג -- מקום שנהגו לעשות, עושין; מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין.

יח) [יט] ואפילו במקום שנהגו לעשות -- לא יתחיל כתחילה לעשות מלאכה בארבעה עשר, אף על פי שהוא יכול לגומרה קודם חצות; אלא שלוש אומנייות בלבד הן שמתחילין במקום שנהגו לעשות, ועושין עד חצות -- ואלו הן, החייטין והספרין והכובסין. אבל שאר אומנייות, אם התחיל בה קודם ארבעה עשר -- הוא שגומר עד חצות, שאין העם צריכין לשאר אומנייות צורך הרבה.

יט) [כ] ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין -- לא יעשה ביישוב, מפני המחלוקת, אבל עושה הוא, במדבר; וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין -- לא יעשה: נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואף על פי כן לא יתראה בפניהם, שהוא בטיל מפני האיסור -- לעולם אל ישנה אדם, מפני המחלוקות. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר -- והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקות.

כ) [כא] מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר אחר חצות, אף על פי שאינן לצורך המועד. וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה, ומוציאין אותו לאשפה. ומושיבין שובכין לתרנגולין; ותרנגולת שישבה שלושה ימים או יתר על הביצים, ומתה -- מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר, כדי שלא יפסדו הביצים. ובמועד, אין מושיבין; אבל אם ברחה במועד מעל הביצים, מחזירין אותה למקומה.


הלכות חמץ ומצה

הלכות חמץ ומצה. יש בכללן שמונה מצוות -- שלוש מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה; (ב) להשבית שאור מארבעה עשר; (ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה; (ד) שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה; (ה) שלא ייראה חמץ כל שבעה; (ו) שלא יימצא חמץ כל שבעה; (ז) לאכול מצה בלילי הפסח; (ח) לספר ביציאת מצריים באותו הלילה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.


הלכות חמץ ומצה פרק א

א) כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחילת ליל חמישה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן -- במזיד, חייב כרת, שנאמר "כי כל אוכל חמץ, ונכרתה" (שמות יב,טו); בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה: אחד האוכל, ואחד הממחה ושותה.

ב) החמץ בפסח, אסור בהניה -- שנאמר "ולא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג), לא יהא בו היתר אכילה. והמניח חמץ ברשותו בפסח -- אף על פי שלא אכלו, עובר בשני לאוין: שנאמר "לא ייראה לך שאור, בכל גבולך" (שמות יג,ז), ונאמר "שאור לא יימצא בבתיכם" (שמות יב,יט); ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין, אחד הוא.

ג) אינו לוקה משום לא ייראה ולא יימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח, או חימצו -- כדי שיעשה מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין, אינו לוקה מן התורה -- מפני שלא עשה מעשה; ומכין אותו, מכת מרדות.

ד) חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהניה לעולם; ודבר זה, קנס מדברי סופרים: מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא, אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה, או באונס -- כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו, עד שייהנה בו אחר הפסח.

ה) חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, בין במינו בין שלא במינו -- הרי זה אוסר בכל שהוא. וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אף על פי שהוא אסור בהניה -- אם נתערב בין במינו בין שלא במינו, הרי זה מותר לאוכלו אחר הפסח: שלא קנסו ואסרו, אלא בחמץ עצמו; אבל התערובת מותרת באכילה, לאחר הפסח.

ו) אין חייבין כרת, אלא על אכילת עצמו של חמץ. אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושיכר המדי, וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן -- אם אכלן בפסח, לוקה ואין בו כרת: שנאמר "כל מחמצת, לא תאכלו" (שמות יב,כ). במה דברים אמורים, בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת, בכדי אכילת שלוש ביצים -- הוא שלוקה מן התורה; אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל, אינו לוקה אלא מכת מרדות.

ז) האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא -- הרי זה אסור מן התורה, שנאמר "לא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג). ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן, אלא על כשיעור שהוא כזית; והאוכל פחות מכזית במזיד, מכין אותו מכת מרדות.

ח) אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן זה, לוקה מן התורה -- שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז,ג), כלומר על קרבן הפסח: כך למדו מפי השמועה, בפירוש דבר זה -- לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח, שהוא "בין הערביים" (שמות יב,ו), והוא חצי היום.

ט) ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית, כדי שלא ייגע באיסור תורה, ומתחילת שעה שישית יהיה החמץ אסור באכילה ובהניה, שעה שישית מדברי סופרים; ושאר היום משביעית ומעלה, מן התורה.

י) שעה חמישית, אין אוכלין בה חמץ -- גזירה, משום יום המעונן, שמא יטעה, בין חמישית ושישית. ואינו אסור בהניה, בשעה חמישית. לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש, לא אוכלין ולא שורפין; עד שתגיע שעה שישית, שורפין הכול.

יא) [י] הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר, עד סוף שעה רביעית; ואין אוכלין בשעה חמישית, אבל נהנין בו; והאוכל בשעה שישית, מכין אותו מכת מרדות. והאוכל מתחילת שעה שביעית, לוקה.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • iPhone
  • Java Phones
  • BlackBerry
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    L'Chaim Weekly