הלכות ברכות פרק ד

א) כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלוש, צריך לברך אותה במקום שאכל. אכל כשהוא מהלך, יישב במקום שפסק ויברך; אכל כשהוא עומד, יישב במקומו ויברך. שכח ברכת המזון ונזכר קודם שיתאכל המזון במעיו, מברך במקום שנזכר; ואם היה מזיד, חוזר למקומו ומברך, ואם בירך במקום שנזכר, יצא ידי חובתו. וכן אם בירך כשהוא עומד, או כשהוא מהלך, יצא ידי חובתו; ולכתחילה לא יברך ברכת המזון, ולא ברכה שמעין שלוש, אלא כשהוא יושב, ובמקום שאכל.

ב) מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינה מן התורה. שכח לברך המוציא -- אם נזכר עד שלא גמר סעודתו, חוזר ומברך; ואם נזכר לאחר שגמר, אינו חוזר ומברך.

ג) היה אוכל בבית זה, ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקרא לו חברו לדבר עימו, ויצא לו לפתח ביתו וחזר -- הואיל ושינה מקומו, צריך לברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך בתחילה המוציא, ואחר כך יגמור סעודתו.

ד) חברים שהיו יושבין לאכול, ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה -- אם הניחו שם זקן או חולה, חוזרין למקומן וגומרין סעודתן, ואינן צריכין לברך שנייה. ואם לא הניחו שם אדם -- כשהן יוצאין, צריכין ברכה למפרע; וכשהן חוזרין, צריכין ברכה לכתחילה.

ה) וכן אם היו מסובין לשתייה, או לאכול פירות: שכל המשנה מקומו, הרי פסק אכילתו; ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך שנייה לכתחילה על מה שהוא צריך לאכול. והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד, אינו צריך לחזור ולברך. אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה, צריך לחזור ולברך.

ו) בירך על הפת, פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת, ממיני התבשיל ופירות, וכיוצא בהן; אבל אם בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת. בירך על מעשה קדירה, פטר את התבשיל; בירך על התבשיל, לא פטר את מעשה קדירה.

ז) גמר בליבו מלאכול או מלשתות, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות, אף על פי שלא שינה מקומו, חוזר ומברך; ואם לא גמר בליבו, אלא דעתו לחזור לשתות או לאכול, אפילו פסק כל היום כולו, אינו צריך לברך שנית.

ח) היו שותין ואמרו בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש קידוש היום, נאסר להם לשתות, עד שיברכו או יקדשו; ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או יקדשו, אף על פי שאינם רשאים, צריכים לחזור ולברך בורא פרי הגפן, ואחר כך ישתו. אבל אם אמרו בואו ונבדיל, אינן צריכין לחזור ולברך.

ט) היו מסובין לשתות יין, ובא להן מין יין אחר, כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור, או ישן והביאו חדש -- אינן צריכין לברך ברכת היין פעם שנייה, אבל מברכין ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הטוב והמטיב.

י) אין מברכין על אוכל מכל האוכלין, ולא על משקה מכל המשקין, עד שיבוא לפניו; ואם בירך ואחר כך הביאו לפניו, צריך לחזור ולברך. נטל אוכל ובירך עליו, ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר, נוטל אחר וחוזר ומברך עליו, אף על פי שהוא מאותו המין; וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה, כדי שלא להוציא שם שמיים לבטלה.

יא) עומד אדם על אמת המים, ומברך ושותה, אף על פי שהמים שהיו לפניו בשעת הברכה, אינן המים ששתה -- מפני שלכך נתכוון, מתחילה.

יב) [יא] דברים הבאים בתוך הסעודה, והן מחמת הסעודה, אינן צריכין ברכה לפניהן, ולא לאחריהן; אלא ברכת המוציא שבתחילה, וברכת המזון שבסוף, פוטרין הכול, שהכול טפילה לסעודה. ודברים שאינן מחמת הסעודה, שבאו בתוך הסעודה, טעונין ברכה לפניהן, ואין טעונין ברכה לאחריהן. ודברים הבאים לאחר הסעודה, בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה, טעונין ברכה לפניהן, ולאחריהן.

יג) [יב] בשבתות ובימים טובים, ובסעודת הקזת הדם, ובשעה שיצא מן המרחץ, וכיוצא בהן, שאדם קובע סעודתו על היין -- אם בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין ששותה לאחר המזון קודם שיברך ברכת המזון; אבל בשאר הימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין של אחר המזון. בא להן יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאין בית הבליעה פנוי, שיענו הכול אחר אחד אמן; ואינו פוטר את היין שלאחר המזון.

---

הלכות ברכות פרק ה

א) נשים ועבדים, חייבין בברכת המזון; וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה, לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה. לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן. אבל הקטנים, חייבין בברכת המזון מדברי סופרים, כדי לחנכן במצוות.

ב) שלושה שאכלו פת כאחד, חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואי זו היא ברכת הזימון, אם היו האוכלין משלושה עד עשרה, מברך אחד מהן, ואומר נברך שאכלנו משלו; והכול עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. [ג] ואחר כך מתחיל, ואומר ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הזן... עד שגומר ארבע הברכות; והן עונין אמן, אחר כל ברכה וברכה.

ג) [ד] היו האוכלין מעשרה ולמעלה, מזמנין בשם. כיצד, המברך אומר נברך לאלוהינו שאכלנו משלו, והן עונין ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומתחיל ברכת המזון.

ד) [ה] הסועד בבית חתנים, משיתחילו להתעסק בצורכי סעודת נישואין ולהכינה, ועד שלושים יום אחר הנישואין -- מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו, והן עונין ברוך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ואם היו עשרה, מברך נברך לאלוהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו, והם עונין ברוך אלוהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך אלוהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. וכן סעודה שעושין אותה אחר הנישואין מחמת הנישואין עד שנים עשר חודש, מברך שהשמחה במעונו.

ה) [ו] הכול חייבין בברכת הזימון, כדרך שחייבין בברכת המזון -- אפילו כוהנים שאכלו קודשי הקודשים בעזרה. וכן כוהנים וישראליים שאכלו כאחד, ואכלו הכוהנים תרומה וישראל חולין, חייבין בזימון. נשים ועבדים וקטנים, חייבין בזימון כחיובן בברכת המזון.

ו) [ז] נשים ועבדים וקטנים, אין מזמנין עליהן, אבל מזמנין לעצמן. ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים, מפני הפריצות -- אלא נשים לעצמן, או עבדים לעצמן, או קטנים לעצמן: ובלבד שלא יזמנו בשם. אנדרוגינוס, מזמן למינו; ואינו מזמן לא לנשים, ולא לאנשים, מפני שהוא ספק. והטומטום, אינו מזמן כלל.

ז) קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו, ואף על פי שהוא כבן שבע, או כבן שמונה; ומצטרף בין למניין שלושה בין למניין עשרה, לזמן עליו. ונוכרי, אין מזמנין עליו.

ח) אין מזמנין אלא על מי שאכל מכזית פת, ולמעלה. שבעה שאכלו פת, ושלושה אכלו עימהן ירק או ציר וכיוצא בהן, מצטרפין לזמן בשם; והוא שיהא המברך, מאוכלי הפת. אבל שישה שאכלו פת, וארבעה ירק, אין מצטרפין -- עד שיהו אוכלי הפת, רוב הניכר. במה דברים אמורים, בעשרה; אבל בשלושה, צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת, ואחר כך מזמנין.

ט) שניים שאכלו וגמרו מלאכול, ובא שלישי ואכל, אם יכולין לאכול עימו כל שהוא ואפילו משאר אוכלין, מצטרף עימהן; וחכם גדול שבמסובין, הוא שמברך לכולן, אף על פי שלא בא, אלא באחרונה.

י) שלושה שאכלו כאחד, אינן רשאין ליחלק; וכן ארבעה, וכן חמישה. ושישה, יש להם ליחלק, עד עשרה; עשרה אינן רשאין ליחלק, עד שיהיו עשרים: שכל זמן שייחלקו ותהיה ברכת הזימון לכל חלק וחלק כזימון הכול, יש להם ליחלק.

יא) שלושה בני אדם שבאו משלוש חבורות של שלושה שלושה, אינן רשאין ליחלק; ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהן בחבורה שלו, רשאין ליחלק, ואינן חייבין בזימון, שכבר זימנו עליהן. שלושה שישבו לאכול, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל משלו, אינן רשאין ליחלק.

יב) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, מצטרפין לזימון אחד; ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. ואם יש שמש אחד ביניהם, שהוא הולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו, מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין את אלו -- והוא שישמעו שתיהן, כל דברי המברך בביאור.

יג) שלושה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק, קוראין לו כדי שיכוון לשמוע מה שהן אומרין, ומזמנין עליו והוא בשוק, ויצא ידי חובתו; ולכשיחזור למקומו, יברך ברכת המזון לעצמו. אבל עשרה שאכלו, ויצא אחד מהן לשוק, אין מזמנין עליו, עד שיחזור ויישב במקומו עימהן.

יד) שלושה שאכלו כאחד, וקדם אחד מהן ובירך לעצמו, מזמנין עליו, ויצאו השניים ידי חובת זימון; והוא לא יצא בזימון זה, שאין זימון למפרע.

טו) שניים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו; ואם היה אחד יודע ואחד אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא ידי חובתו. ובן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואישה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן; אבל אמרו חכמים, תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.

טז) במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן, בזמן שאכלו ולא שבעו, שהן חייבין לברך מדברי סופרים, ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אישה מידי חובתן; אבל אם אכל ושבע, שנתחייב בברכת המזון מן התורה, אין אישה או קטן או עבד מוציאין אותו מידי חובתו: שכל החייב בדבר מן התורה, אין מוציאין אותו מידי חובתו, אלא החייב באותו דבר, מן התורה כמותו.

יז) הנכנס אצל אחרים, ומצאן מברכין בברכת הזימון, אם מצא המברך אומר נברך, הוא עונה ברוך ומבורך; ואם מצא האוכלים עונין ברוך שאכלנו, הוא עונה אחריהן אמן.

---

הלכות ברכות פרק ו

א) כל האוכל הפת שמברכין עליה המוציא, צריך נטילת ידיים תחילה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין; ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל, עד שייטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין, צריך נטילת ידיים, תחילה.

ב) כל הנוטל ידיו, בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה -- מברך בתחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים: שזו מצות חכמים שנצטווינו בתורה לשמוע מהן, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא). ומים אחרונים, אין מברכין עליהן, שאינן אלא מפני הסכנה; ולפיכך חייב אדם להיזהר בהן ביותר.

ג) נטילת ידיים בין תבשיל לתבשיל, רשות -- רצה נוטל, רצה אינו נוטל. ופירות של חולין, אינן צריכין נטילת ידיים, בין בתחילה, בין בסוף; וכל הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי הרוח.

ד) כל את המלח, צריך נטילת ידיים באחרונה -- שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו וייסמא; מפני זה חייבין ליטול ידיים בסוף כל סעודה, מפני המלח. ובמחנה, פטורין מנטילת ידיים בתחילה, מפני שהן טרודין במלחמה; וחייבין באחרונה, מפני הסכנה.

ה) [ד] עד היכן היא נטילת ידיים, עד הפרק; וכמה שיעור המים, רביעית לכל שתי ידיים. וכל שחוצץ בטבילה, חוצץ בנטילת ידיים; וכל העולה למידת המקוה, עולה לשיעור רביעית.

ו) [ה] כל הצריך נטילת ידיים, אם הטביל ידיו במי מקוה, אינו צריך דבר אחר; ואם הטבילן במים שאין בהן שיעור מקוה, או במים שאובין שבקרקע, לא עשה כלום, שאין המים שאובין מטהרין את הידיים אלא בנטילה.

ז) [ו] כל הנוטל ידיו, צריך להיזהר בארבעה דברים: במים עצמן, שלא יהיו פסולין לנטילת ידיים; ובשיעור, שיהיה בהן רביעית לכל שתי ידיים; ובכלי, שיהו המים שנוטלין בהן בכלי; ובנוטל, שיהו המים באין מכוח נותן.

ח) [ז] ארבעה דברים, פוסלין את המים -- שינוי מראה, וגילוי, ועשיית מלאכה בהן, והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן. כיצד, מים שנשתנו מראיהן, בין בכלים בין בקרקעות, בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן -- הרי אלו פסולין. וכן אם נתגלו גילוי האוסר אותן מן השתייה, נפסלו לנטילת ידיים.

ט) [ח] כל מים שנעשה בהן מלאכה, נעשו שופכין ופסולין לנטילת ידיים. כיצד, מים שאובין שהדיח בהן כלים, או ששרה בהן פיתו, וכיוצא בזה, בין בכלים בין בקרקעות -- פסולין לנטילת ידיים. הדיח בהן כלים מודחין או חדשים, לא פסלן. מים שהנחתום מטבל בהן את הכעכים, פסולין; ושהוא חופן מהן בשעת לישה, כשרין -- שהמים שבחופניו, הן שנעשו בהן מלאכה, אבל המים שחפן מהם, הרי הן בכשרותן.

י) [ט] וכל מים שנפסלו משתיית הכלב, כגון שהיו מרים או מלוחין או עכורין או ריחן רע, עד שלא ישתה אותן הכלב -- בכלים, פסולין לנטילת ידיים; ובקרקעות, כשרין להטביל בהן. חמי טבריה, במקומן מטבילין בהן את הידיים; אבל אם נטל מהן בכלי, או שהפליג מהן אמה למקום אחר, אין נוטלין מהן, לא ראשונים ולא אחרונים -- מפני שאינן ראויין לשתיית בהמה.

יא) [י] יש לנוטל ליתן על ידיו מעט מעט, עד שייתן כשיעור; ואם נתן הרביעית כולה בשטיפה אחת, כשר. נוטלין ארבעה חמישה, זה בצד זה, או יד זה על גבי יד זה, בשטיפה אחת -- ובלבד שירפו ידיהן, כדי שיבוא ביניהן המים, ויהיה באותה השטיפה, כדי רביעית לכל אחד ואחד.

יב) [יא] אין נותנין לידיים לא בדופנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא בחרסים, ולא במגופת החבית. ואם תיקן המגופה לנטילה, נותנין ממנה לידיים; וכן החמת שתיקנה, נותנין בה לידיים. אבל שק וקופה, אף על פי שתיקנן, אין נותנין מהן לידיים. ולא ייתן לחברו בחופניו, שאין חופניו כלי. וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה, אין נותנין בהם לידיים, מפני שהן שברי כלים.

יג) [יב] בכל הכלים, נוטלין לידיים, אפילו כלי גללים, וכלי אדמה -- והוא, שיהיו שלמים. כלי שאינו מחזיק רביעית, או אין בו רביעית, אין נותנין ממנה לידיים.

יד) [יג] הכול כשרין ליתן לידיים, אפילו חירש שוטה וקטן. אם אין שם אחר, מניח הכלי בין ברכיו וצק על ידיו, או יטה החבית על ידיו, וייטול; או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו, וחוזר וצק בראשונה על השנייה. והקוף, נוטל לידיים.

טו) [יד] השוקת שדולה אדם בידו או בגלגל ונותן לתוכה, והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות או הבהמה, והניח ידיו בשוקת, ועברו המים ושטפו על ידיו -- לא עלתה לו נטילה, שהרי אין כאן נותן על ידיו; ואם היו ידיו קרובות לשפיכת הדלי, עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכוח נתינת האדם, עלתה לו נטילה.

טז) [טו] מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה או לא נעשה, אם יש בהן כשיעור או שאין בהן, אם הן טהורין או טמאין, ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו -- ספקו, טהור, שכל ספק שבטהרת ידיים, טהור.

יז) [טז] מים ראשונים, צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא ייצאו מים חוץ לפרק, ויחזרו ויטמאו את הידיים; ואחרונים, צריך שישפיל ידיו למטה, כדי שייצא כל כוח המלח שעל ידיו. מים ראשונים, ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע; ואחרונים, אינן ניטלין על גבי קרקע. מים ראשונים, בין בחמי האור בין בצונן; ואחרונים, אין ניטלין בחמין, והוא, שיהיו חמים שהיד סולדת בהן -- מפני שאין מעבירין את הזוהמה, שאינו יכול לפשפש בהן, אבל אם היו פושרין, נוטלין מהן באחרונה.

יח) [יז] נוטל אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך ליטול את ידיו, לכל אכילה ואכילה -- והוא, שלא הסיח דעתו מהן; אבל אם הסיח דעתו מהן, צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.

יט) [יח] לט אדם את ידיו במפה, ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה, אף על פי שלא נטל ידיו. המאכיל לאחרים, אינו צריך נטילת ידיים; והאוכל, צריך נטילת ידיים, אף על פי שאינו נוגע במאכל, אלא אחר הוא מאכילו. והוא הדין לאוכל במגרפה, שצריך נטילת ידיים.

כ) [יט] אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו, ואף על פי שהוא נותן לתוך פיו. ואסור לזלזל בנטילת ידיים; וציוויים הרבה ציוו חכמים, והזהירו על הדבר -- אפילו אין לו מים אלא כדי לשתות, נוטל ידיו במקצתן, ואחר כך אוכל, ושותה מקצתן.

כא) [כ] צריך אדם לנגב את ידיו, ואחר כך יאכל; וכל האוכל בלא ניגוב ידיים, כאוכל לחם טמא. וכל הנוטל ידיו באחרונה, מנגב ואחר כך מברך; ותיכף לנטילת ידיים, ברכת המזון: לא יפסיק ביניהם בדבר אחר; אפילו לשתות מים אחר שנטל ידיו באחרונה, אסור עד שיברך ברכת המזון.