הלכות נחלות פרק ו

א) אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל.

ב) לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, איש פלוני יירשני במקום שיש לו בת, בתי תירשני במקום שיש לו בן לא אמר כלום וכן כל כיוצא בזה, אבל היו לו יורשין רבים כגון בנים רבים או אחים או בנות ואמר כשהוא שכיב מרע פלוני אחי יירשני מכלל אחי או בתי פלונית תירשני מכלל בנותי דבריו קיימין בין שאמר על פה בין שכתב בכתב, אבל אם אמר פלוני בני יירשני לבדו אם אמר על פה דבריו קיימין, אבל אם כתב כל נכסיו לבנו לא עשהו אלא אפוטרופוס כמו שביארנו.

ג) אמר פלוני בני יירש חצי נכסי ושאר בני החצי דבריו קיימין, אבל אם אמר הבכור יירש כפשוט או שאמר לא יירש פי שנים עם אחיו לא אמר כלום שנאמר לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור כי את הבכור בן השנואה יכיר.

ד) ואם היה בריא אינו יכול להוסיף ולא לגרוע לא לבכור ולא לאחד משאר היורשין.

ה) במה דברים אמורים כשאמר בלשון ירושה, אבל אם נתן מתנה דבריו קיימין, לפיכך המחלק נכסיו על פיו לבניו כשהוא שכיב מרע ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן הבכור דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום.

ו) כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימין, כיצד תנתן שדה פלוני לפלוני בני ויירשנה, או שאמר יירשנה ותנתן לו ויירשנה, או יירשנה ותנתן לו, הואיל ויש שם לשון מתנה אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימין, וכן אם היו שלש שדות לשלשה יורשין ואמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית קנו, אף על פי שזה שאמר לו בלשון ירושה אינו זה שאמר לו בלשון מתנה, והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דבור, אבל אם שהה צריך שיהא לשון המתנה מעורב בשלשתן.

ז) כיצד אם היה לשון המתנה באמצע יאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלוני ופלוני שנתתים להן במתנה ויירשום, ואם היה לשון המתנה בתחלה יאמר תנתן שדה פלוני ופלוני לפלוני ופלוני ויירשום, ואם היה לשון המתנה בסוף יאמר יירש פלוני ופלוני ופלוני שדה פלוני ופלוני ופלוני שנתתים להן במתנה.

ח) ירושת הבעל אף על פי שהיא מדבריהם עשו חזוק לדבריהם כשל תורה, ואין התנאי מועיל בה אלא אם כן התנה עמה כשהיא ארוסה כמו שביארנו בהלכות אישות.

ט) הגוי יורש את אביו דבר תורה, אבל שאר ירושותיהן מניחין אותו לפי מנהגם.

י) והגר אינו יורש את אביו הגוי אלא מדבריהם תקנו לו שיירש כשהיה שמא יחזור למרדו, ויראה לי שתנאי מועיל בירושה זו הואיל ואין הגוי מחוייב לעמוד בתקנת חכמים, ואין הגוי יורש את אביו הגר ולא גר יורש את גר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

יא) כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשין, אף על פי שאין היורשין נוהגין בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להן, מדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה.

יב) ישראל שהמיר יורש את קרוביו הישראלים כשהיה, ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש כדי שלא לחזק את ידיהם הרשות בידן, ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהן המומר להן, וכן המנהג תמיד במערב.

יג) צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף.

---

הלכות נחלות פרק ז

א) אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן, אבל אם שמעו בו שמת או שבאו גויים משיחין לפי תומן, אף על פי שמשיאין את אשתו על פיהם ונוטל כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם.

ב) האשה שבאת ואמרה מת בעלי אף על פי שהיא נאמנת ותנשא ותטול כתובתה אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה, אמרה מת בעלי ונתייבמה הרי יבמה נכנס לנחלה על פיה שנאמר יקום על שם אחיו המת והרי קם.

ג) מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו, אף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשין נוחלין על פיהם, וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו, או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו והכירו אותם, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו אף על פי שאין משיאין את אשתו, שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו ואחר כך נשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהן, וכזה מעשים בכל יום בכל בתי דינין ולא שמענו מי שחלק בדבר זה.

ד) שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מידן, וכן הבורח מחמת סכנה, אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום מוציאין מידן עד שיביאו ראיה שמת מורישן.

ה) שבוי שנשבה וברח מחמת סכנת נפשות חייבין בית דין להתעסק בנכסיהן, כיצד עושין, כל המטלטלין יהיו מופקדין ביד נאמן על פי בית דין ומורידין לתוך הקרקעות קרובין הראויין לירושה כדי לעבוד את הקרקעות ולהתעסק בהן עד שיודע שמתו או עד שיבואו, ולכשיבוא השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורדו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסין של אותה המדינה, ולמה לא יעמידו בית דין אפוטרופוס לעולם בין במטלטלים בין בקרקעות עד שיבואו הבעלים או עד שיודע בודאי שמתו, לפי שאין בית דין חייבין להעמיד אפוטרופוס לגדולים שהן בני דעת.

ו) נשבה השבוי וברח המסוכן והניח קמה לקצור וענבים לבצור תמרים לגדור וזיתים למסוק, בית דין יורדים לנכסיו ומעמידין להן אפוטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ומוכר הפירות, ומניחין דמיהן עם שאר המטלטלין בבית דין ואחר כך מורידין הקרוב לנכסיו, שאם ירד תחלה שמא יתלוש אלו הפירות שהן כתלושין ויאכל אותן, והוא הדין בחצרות ופונדקיות וחנויות העשויות לשכר ואינן צריכין עבודה ולא טורח ואין אדם נותן אותן באריסות, אין מורידין להם יורש שהרי גובה השכר ואוכל, אלא כיצד עושין, בית דין מעמידין להן גבאי ויהיה השכר מונח בבית דין עד שיביא ראיה שמת או עד שיבא ויטול שלו.

ז) ואין מורידין הקרוב לעולם אלא לשדות ולגנות וכרמים וכיוצא בהן שיהיה בהן כאריס כדי שלא יפסדו ונמצאו בורים ונשמים.

ח) מי שיצא לדעת והניח נכסיו ואין ידוע להיכן הלך ולא מה אירע לו, אין מורידין קרוב לנכסיו ואם ירד אין מסלקין אותו, ואין בית דין צריכין להטפל בו ולהעמיד לו אפוטרופוס לא לקרקע ולא למטלטלין שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו, וכיצד יהיה דין נכסי זה, מטלטלין יעמדו ביד זה שהן תחת ידו עד שיבא זה ויתבע או עד שימות ויתבעו היורשין.

ט) והקרקעות מי שהניחו שכן אין לוקחין ממנו שכר, ושדה או כרם שהיה בהן אריס ישארו כמו שהניחו עד שיבוא, ושדה או כרם שהניחם בורים ישארו בורים שהרי הוא ברצונו אבד ממונו ואבדה לדעת אין אנו מצווין להחזירה.

י) שמעו בו שמת הרי בית דין מוציאין כל המטלטלין ומניחין אותן אצל נאמן על פיהן ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים בהן כאריס עד שיביא ראיה ברורה שמת או עד שיבוא.

---

הלכות נחלות פרק ח

א) כשמורידין קרוב לנכסי השבוי או בורח או לנכסי היוצא לדעת ששמעו בו שמת, לא יורידו קטן שמא יפסיד הנכסים, ואין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יטעון ויאמר זה חלקי המגיע לי בירושתי ואפילו קרוב מחמת קרוב אין מורידין, כיצד היו שני אחים אחד גדול ואחד קטן ונשבה הקטן או ברח, אין מורידין הגדול לתוך שדהו מפני שהקטן אינו יכול למחות, ושמא יחזיק זה האח ולאחר שנים יאמר זה חלקי שהגיע לי בירושתי ומחמת ירושה באתי, ואפילו בן אחיו של זה הקטן הנשבה אין מורידין אותו לנכסיו שמא יאמר שמחמת אבי ירשתי חלק זה.

ב) לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן אפילו קרוב מחמת אחי האם שאינן ראויין לירש, הרחקה יתירה היא זו ואפילו יש ביניהן שטר חלוקה בין בבתים בין בשדות לא ירד, ואפילו אמר כתבו עלי שטר אריסות לא ירד שמא יאבדו השטרות ויארכו הימים ויטעון ויאמר שזה חלק ירושה בא לו מחמתו או מחמת מורישיו, מעשה באשה אחת שהיו לה שלש בנות ונשבית הזקנה היא ובת אחת ומתה בת שניה והניחה בן קטן, ואמרו חכמים אין מורידין זו הבת הנשארה לנכסים שמא מתה הזקנה ונמצאו שליש נכסים אלו לקטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, וכן אין מורידין לזה הקטן בנכסים שמא עדיין הזקנה בחיים ואין מורידין קטן לנכסי שבוי, אלא כיצד עושין, מתוך שצריך להעמיד אפוטרופוס לחצי של קטן מעמידין אפוטרופוס על כל נכסי הזקנה, אחר זמן שמעו שמתה הזקנה אמרו חכמים תרד הבת הנשארה לשליש הנכסים שהוא חלק ירושתה וירד הקטן לשליש שהוא חלקו מנכסי הזקנה, והשליש של בת השבויה מעמידין לו אפוטרופוס מפני חלק הקטן שמא מתה גם הבת השבויה ויש לזה הקטן חצי השליש שלה וכן כל כיוצא בזה.