הלכות סנהדרין פרק יט

א) כל לא תעשה שיש בו כרת ואין בו מיתת בית דין שלוקין עליהן אחד ועשרים ואלו הן, (א) הבא על אחותו, (ב) הבא על אחות אביו, (ג) הבא על אחות אמו, (ד) הבא על אחות אשתו, (ה) הבא על אשת אחיו, (ו) הבא על אשת אחי אביו, (ז) הבא על הנדה, (ח) האוכל חלב, (ט) האוכל דם, (י) האוכל חמץ בפסח, (יא) האוכל ביום הכפורים, (יב) העושה מלאכה ביום הכפורים, (יג) האוכל הנותר, (יד) האוכל פיגול, (טו) הטמא שאכל בשר קודש, (טז) הטמא שנכנס לעזרה, (יז) השוחט קדשים בחוץ, (יח) המעלה קדשים בחוץ, (יט) המפטם את השמן, (כ) הסך בשמן המשחה, (כא) המפטם את הקטורת.

ב) כל מחוייבין מיתה בידי שמים שהן בלא תעשה ויש בהן מעשה שלוקין עליהן שמונה עשר, ואלו הן, (א) זר שאכל תרומה גדולה בין טהורה בין טמאה, (ב) זר שאכל תרומת מעשר, (ג) זר שאכל בכורים אחר שנכנסו לירושלים, (ד) זר שאכל חלה, (ה) האוכל טבל שלא הורם ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, (ו) האוכל עיסה שלא הורמה חלתה, (ז) כהן טמא שאכל תרומה טהורה, (ח) כהן שנכנס לקדש הקדשים שלא לעבודה, (ט) כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה, (י) לוי שעבד בעבודת כהנים, (יא) זר ששמש במקדש, (יב) מחוסר בגדים הרי הוא כזר ולוקה אם עבד, (יג) כהן טמא ששמש, (יד) שתוי יין ששמש, (טו) טבול יום ששמש, (טז) מחוסר כפורים ששמש, (יז) פרוע ראש ששמש, (יח) קרוע בגדים ששמש.

ג) אבל המשמש בלא קדוש ידים ורגלים אף על פי שהוא חייב מיתה אינו לוקה מפני שהיא מצות עשה, וכן נביא שכבש נבואתו, או שעבר על דברי עצמו, והעובר על דברי נביא, אף על פי ששלשתן במיתה אינו לוקה, שהן באין מכלל עשה שנאמר אליו תשמעון ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה ואין לוקין עליו.

ד) כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן מאה ששים ותשע, ואלו הן, (א) העושה אליל, (ב) העושה אליל לנוי, (ג) הפונה אל אלילים באחד מן המעשים, (ד) המקים מצבה, (ה) הנוטע אילן במקדש, (ו) הנותן אבן משכית, (ז) הנודר בשם עבודה זרה, (ח) הנשבע בשמה, (ט) הנהנה בה, (י) הבונה עיר הנדחת, (יא) הנהנה ממנה, (יב) העושה כחקות הגויים, (יג) הקוסם, (יד) המעונן, (טו) המנחש, (טז) החובר, (יז) הדורש אל המתים, (יח) המוחק שם וכיוצא בו כגון הורס אבן מן המזבח או שורף עץ מן המקדש, (יט) המכבה אש מן המזבח, (כ) העולה עליו במעלות, (כא) הנכנס לעזרה בבגדים טמאים, (כב) זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית, (כג) המסיר בדי ארון, (כד) המזיח חשן מעל האפוד, (כה) הקורע פי המעיל, (כו) המקריב על מזבח הזהב, (כז) כהן שנכנס להיכל שלא בשעת העבודה, (כח) בעל מום שנכנס לשם, (כט) שתוי שנכנס לשם, (ל) בעל מום ששמש, (לא) ערל ששמש, (לב) כהן שעבד בעבודת הלוים, (לג) כהן שנכנס למקדש פרוע ראש, (לד) כהן שנכנס למקדש קרוע בגדים, (לה) המקדיש בעלי מומין, (לו) השוחטן, (לז) הזורק דמיהן, (לח) המקטיר אימוריהן, (לט) המקריב קרבנות גויים בעלי מומין, (מ) המטיל מום בקדשים בזמן המקדש, (מא) העובד בקדשים, (מב) הגוזז אותן, (מג) המקטיר שאור או דבש, (מד) העושה שירי מנחות מחמץ, (מה) המקריב בלא מלח, (מו) המקריב אתנן או מחיר כלב, (מז) הנותן שמן על מנחת חוטא, (מח) הנותן עליה לבונה, (מט) הנותן שמן בקרבן סוטה, (נ) הנותן עליו לבונה, (נא) המבדיל בחטאת העוף, (נב) הממיר בקדשי מזבח, (נג) האוכל בשר קודש שנטמא, (נד) האוכל מפסולי המוקדשין, (נה) כהן שאכל בשר קדשי קדשים חוץ לעזרה, (נו) זר שאכל בשר קדשי קדשים אחר מתן דמים, (נז) זר שאכל בשר בכור, (נח) כהנת שנשאת לזר שאוכלת חזה ושוק אפילו לאחר מיתת בעלה, (נט) חללה שאכלה תרומה, (ס) האוכל קדשים קלים חוץ לירושלים, (סא) האוכל קדשים קלים קודם זריקת דמים, (סב) האוכל בכור חוץ לירושלים, (סג) האוכל מעשר שני אחר שראה פני הבית חוץ לירושלים, (סד) כהן שאכל ביכורים משנכנסו לירושלים קודם הנחה בעזרה, (סה) כהן שאכל ביכורים חוץ לירושלים אחר שהניחו בעזרה, (סו) האוכל מעשר שני שנטמא בירושלים קודם שיפדה, (סז) טמא שאכל מעשר שני הטהור בירושלים, (סח) האוכל מעשר שני באנינות וכן כל הקדשים, (סט) ערל שאכל בשר קודש או תרומות, (ע) האוכל ממנחת כהן וכן מכל דבר שהוא כליל לאשים, (עא) האוכל מבשר חטאות הנשרפות וכן מכל הטעון שריפה, (עב) השוחט פסח על החמץ, (עג) השובר בו עצם בין בראשון בין בשני, (עד) המוציא מבשרו חוץ לחבורתו, (עה) האוכל מבשרו חוץ מחבורתו, (עו) האוכל מבשרו נא או מבושל, (עז) הנהנה מן ההקדש במזיד, (עח) האוכל טבל שעדיין לא הופרש ממנו מעשר אפילו מעשר עני אף על פי שהורמו תרומותיו, (עט) האוכל מבשר נפש חיה שנגמר דינה לסקילה אף על פי שנשחטה, (פ) האוכל בהמה טמאה, (פא) האוכל עוף טמא, (פב) האוכל דג טמא, (פג) האוכל שרץ העוף, (פד) האוכל שרץ הארץ, (פה) האוכל שרץ המים, (פו) האוכל רמש האדמה אף על פי שאינו רבה, (פז) האוכל תולעים שבפירות אחר שפירשו, (פח) האוכל נבילה, (פט) האוכל טריפה, (צ) האוכל אבר מן החי, (צא) האוכל גיד הנשה, (צב) האוכל בשר בחלב, (צג) המבשל בשר בחלב, (צד) האוכל מתבואה חדשה קודם הבאת העומר [המקריב מנחה מתבואה חדשה קודם הבאת שתי הלחם], (צה) האוכל ערלה, (צו) האוכל כלאי הכרם, (צז) האוכל תערובת חמץ בפסח, (צח) האוכל חמץ אחר חצות, (צט) המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו, (ק) השותה יין נסך, (קא) נזיר שאכל מגפן היין, (קב) נזיר שגילח, (קג) נזיר שנטמא למת, (קד) המגלח את הנתק, (קה) החותך סימני צרעת או שכוואן באש, (קו) העובד בנחל שנתערפה בו העגלה, (קז) הזורע ארץ ישראל בשביעית, (קח) הזומר את האילן בשביעית, (קט) הקוצר ספיח בלא שינוי, (קי) הבוצר בלא שינוי, (קיא) הזורע בשנת היובל, (קיב) הקוצר בה בלא שינוי, (קיג) הבוצר בה בלא שינוי, (קיד) המכלה פאת שדה ולא נתנה לעני, (קטו) המעולל כרמו ולא נתנה לעני, (קטז) המלקט לקט ולא נתנו לעני, (קיז) פרט כרמו ולא נתנו לעני, (קיח) הלוקח עומר השכחה ולא נתנו לעני, (קיט) הלוקח אם על בנים ולא שלח האם, (קכ) הזורע כלאים בארץ בזרעים, (קכא) הזורע כלאי הכרם בארץ, (קכב) המרכיב אילנות כלאים בכל מקום, (קכג) המרביע בהמה כלאים בכל מקום, (קכד) המנהיג בכלאים בכל מקום, (קכה) החוסם בהמה בעת מלאכה בכל מקום, (קכו) השוחט אותו ואת בנו בכל מקום, (קכז) הממשכן חבירו בידו ולא החזיר לו העבוט, (קכח) החובל אלמנה ולא החזיר המשכון, (קכט) החובל כלים שעושין בהן אוכל נפש, (קל) עד זומם שאין בו תשלומין, (קלא) המכה חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, (קלב) בן סורר ומורה בעדות ראשונה, (קלג) המוציא שם רע שנמצא דברו שקר, (קלד) המקלל את חבירו בשם, (קלה) הנשבע לשקר, (קלו) הנשבע לשוא, (קלז) המחלל נדרו, (קלח) היוצא חוץ לתחום בשבת, (קלט) העושה מלאכה ביום טוב, (קמ) המקיף פאת הראש, (קמא) המקיף פאת זקן, (קמב) השורט על מת, (קמג) הקורח ראשו על המת, (קמד) הכותב כתובת קעקע, (קמה) הלובש שעטנז, (קמו) הקוצץ אילני מאכל דרך השחתה, (קמז) איש שלבש מלבוש אשה, (קמח) אשה שלבשה מלבוש איש, (קמט) כהן שנטמא למת, (קנ) כהן שקדש אשה זונה ובעלה, (קנא) כהן שקדש גרושה ובעלה, (קנב) כהן שקדש חללה ובעלה, (קנג) כהן גדול שבעל אלמנה אף על פי שלא קדשה, (קנד) המחזיר גרושתו אחר שנתקדשה, (קנה) הנושא זקוקה ליבם, (קנו) הבא על הקדשה, (קנז) ממזר שנשא בת ישראל ובעל, (קנח) פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל, (קנט) המסרס איש וכן שאר זכרי בהמה חיה ועוף, (קס) אונס שגירש אנוסתו ולא החזירה, (קסא) המוציא שם רע שגירש אשתו ולא החזירה, (קסב) הקרב אל העריות בדרך מדרכי הזנות אף על פי שלא גילה ערוה וזהו החשוד על העריות, (קסג) המתחתן בגויים, (קסד) גר עמוני שנשא בת ישראל ובעל, (קסה) גר מואבי שנשא בת ישראל ובעל, (קסו) מלך שהרבה נשים, (קסז) מלך שהרבה סוסים, (קסח) מלך שהרבה כסף וזהב. נמצאו כל הלוקים מאתים ושבע וסימן להם ילקו זרים.

---

הלכות סנהדרין פרק כ

א) אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג, וכן אם העידו עליו שנים שעבד עבודה זרה זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגוהו.

ב) כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת בית דין באונס אין בית דין ממיתין אותו ואף על פי שהיה מצווה שיהרג ואל יעבור אף על פי שחלל את השם והוא אנוס אינו נהרג שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לבית דין שלא יענשו את האנוס.

ג) איש שאנסוהו עד שבא על הערוה חייב מיתת בית דין שאין קישוי אלא לדעת, אבל האשה הנבעלת באונס אפילו אמרה אחר שנאנסה הניחו לו הרי היא פטורה מפני שיצרה נתגבר עליה.

ד) אסור לבית דין לחוס על ההורג שלא יאמרו כבר נהרג זה ומה תועלת יש בהריגת האחר ונמצאו מתרשלין בהריגתו, שנאמר ולא תחוס עינך ובערת דם הנקי, וכן אסור לבית דין לחוס על מי שנתחייב קנס שלא יאמרו עני הוא זה שלא בכוונה עשה אלא מגבין ממנו כל שיש לו בלא חנינה שנאמר ולא תחוס עינך, וכן בדיני ממונות אין מרחמין על הדל, שלא תאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד, על זה הזהירה תורה ודל לא תהדר בריבו, ונאמר לא תשא פני דל, אסור להדר פני גדול כיצד הרי שבאו לפניך שנים לדין אחד חכם גדול ואחד הדיוט לא תקדים לשאול בשלומו של גדול ולא תסביר לו פנים ולא תכבדנו, כדי שלא יסתתמו טענותיו של אחר, אלא אינו נפנה לאחד מהן עד שיגמר הדין שנאמר לא תהדר פני גדול, אמרו חכמים אל תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה היאך אביישנו ואראה בבושתו, לכך נאמר לא תהדר פני גדול.

ה) באו לפניך שנים אחד כשר ואחד רשע אל תאמר הואיל ורשע הוא וחזקתו משקר וחזקת זה שאינו משנה בדברו אטה הדין על הרשע, על זה נאמר לא תטה משפט אביונך בריבו אף על פי שהוא אביון במצות לא תטה דינו.

ו) לא תעשו עול במשפט זה המעוות את הדין ומזכה את החייב ומחייב את הזכאי, וכן המענה את הדין ומאריך בדברים ברורים כדי לצער אחד מבעלי דינים הרי זה בכלל עול.

ז) הגס לבו בהוראה וקופץ וחותך את הדין קודם שיחקרהו בינו לבין עצמו עד שיהא לו ברור כשמש הרי זה שוטה רשע וגס רוח, כך צוו חכמים הוו מתונין בדין, וכן איוב הוא אומר וריב לא ידעתי אחקרהו.

ח) כל דיין שבא לפניו דין והתחיל לדמותו בדין פסוק שכבר ידע אותו ויש במדינה גדול ממנו בחכמה ואינו הולך ונמלך בו הרי זה בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה, ואמרו חכמים רעה על רעה תבא לו שכל הדברים וכיוצא בהן מגסות הרוח הן המביאות לידי עוות הדין, כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה, והוא שיהיה הדור צריך לו, אבל אם ידע שיש לשם ראוי להוראה ומנע עצמו מן ההוראה הרי זה משובח, וכל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח.

ט) תלמיד אל יורה הלכה לפני רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל.

י) אל תאמר שכל אלו הדברים בדין שיש בו הוצאת ממון הרבה מזה ונתינתו לזה, לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת שוין בעיניך לכל דבר.

יא) אין הדיינין יושבין, לדין בדין פחות משוה פרוטה, ואם הוזקקו לשוה פרוטה גומרין את דינו אפילו לפחות משוה פרוטה.

יב) כל המטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד שנאמר לא תעשו עול במשפט, ואם היה גר עובר בשני לאוין שנאמר לא תטה משפט גר, ואם היה יתום עובר בשלשה לאוין שנאמר משפט גר יתום.

---

הלכות סנהדרין פרק כא

א) מצות עשה לשפוט השופט בצדק שנאמר בצדק תשפוט עמיתך, אי זהו צדק המשפט זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר, לא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך, ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות.

ב) שני בעלי דינין שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויין אומר למכובד או הלבישהו כמותך עד שתדון עמו או לבוש כמותו עד שתהיו שוין אחר כך תעמדו בדין.

ג) לא יהיה אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם עומדים, ואם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין, ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה אלא זה בצד זה, במה דברים אמורים בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין שניהם בעמידה שנאמר ויעמוד העם על משה, ואי זהו גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, במה דברים אמורים בבעלי דינין, אבל העדים לעולם בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים.

ד) תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין מושיבין את החכם ואומרים לעם הארץ שב, אם לא ישב אין מקפידין על כך, ולא יקדים התלמיד כשיבא לדין וישב לפני רבו כרוצה לדון לפניו, ואם היה קובע לו זמן לקרות ובא זמנו מותר.

ה) כבר נהגו כל בתי דיני ישראל מאחר הגמרא בכל הישיבות שמושיבין בעלי דינין ומושיבין העדים כדי לסלק המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם.

ו) היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה מקדימין את דין היתום לדין האלמנה שנאמר שפטו יתום ריבו אלמנה, ודין אלמנה קודם לדין תלמיד חכם, ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין האשה קודם לדין האיש שבשת האשה מרובה.

ז) אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבא חבירו או שלא בפני חבירו, ואפילו דבר אחד אסור שנאמר שמוע בין אחיכם, וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה שנאמר לא תשא שמע שוא ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע ומעיד עדות שקר, וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, וגם על זה וכיוצא בו נאמר מדבר שקר תרחק.

ח) לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן אלא אם כן היה מכיר לשון בעלי דינין ושומע טענותיהם, ואם אינו מהיר בלשונם כדי להשיב להם יעמוד התורגמן להודיע אותם פסק הדין ומאי זה טעם חייב זה וזכה זה.

ט) צריך הדיין לשמוע טענות בעלי דינין ולשנות טענותיהן שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת ומצדק את הדין בלבו ואחר כך חותכו.

י) מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין שנאמר מדבר שקר תרחק אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק, ולא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל, אפילו הביא עד אחד לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך, הלואי שיודה ויאמר אמת העיד, עד שיטעון הוא ויאמר עד אחד הוא ואינו נאמן עלי וכן כל כיוצא בזה.

יא) ראה הדיין זכות לאחד מהן ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט להבינו תחלת הדבר משום פתח פיך לאלם, וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינין.