הלכות תלמוד תורה פרק ה

א) כשם שאדם מצווה בכבוד אביו, וביראתו -- כך הוא חייב בכבוד רבו, ויראתו; ורבו, יתר מאביו: שאביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלימדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא.

ב) ראה אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת לשל אביו. אביו ורבו נושאים במשא, מניח את של רבו ואחר כך של אביו. אביו ורבו שבויים בשביה, פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו; ואם היה אביו תלמיד חכמים, פודה את אביו תחילה. וכן אם היה אביו חכם, אף על פי שאינו שקול כנגד רבו -- משיב אבידתו ואחר כך משיב אבידת רבו. ואין לך כבוד, גדול מכבוד הרב; ולא מורא, ממורא הרב. אמרו חכמים, מורא רבך כמורא שמיים.

ג) לפיכך אמרו חכמים: כל החולק על רבו, כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם על ה'" (במדבר כו,ט). וכל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם השכינה, שנאמר "אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ,יג). וכל המתרעם על רבו, כמתרעם על השכינה, שנאמר "לא עלינו תלונותיכם, כי על ה'" (שמות טז,ח). וכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה, שנאמר "וידבר העם באלוהים ובמשה" (במדבר כא,ה).

ד) [ב] אי זה הוא חולק על רבו, זה שקבע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים -- ואף על פי שרבו במדינה אחרת. ואסור לאדם להורות בפני רבו, לעולם; וכל המורה הלכה בפני רבו, חייב מיתה.

ה) [ג] היה בינו ובין רבו שנים עשר מיל, ושאל לו אדם דבר הלכה -- מותר להשיב. ולהפריש מן האיסור -- אפילו בפני רבו, מותר להורות. כיצד, כגון שראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסורו, או מפני רשעו, יש לו להפרישו, ולומר לו דבר זה אסור -- ואפילו בפני רבו, ואף על פי שלא נתן לו רבו רשות: שכל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב.

ו) במה דברים אמורים, בדבר שנקרה מקרה; אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל, אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם -- אסור לו להורות עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו.

ז) ולא כל מי שמת רבו, מותר לו לישב ולהורות בתורה, אלא אם כן היה תלמיד שהגיע להוראה. [ד] וכל תלמיד שלא הגיע להוראה, ומורה -- הרי זה שוטה רשע וגס הרוח; ועליו נאמר "כי רבים חללים, הפילה" (משלי ז,כו). וכן חכם שהגיע להוראה, ואינו מורה -- הרי זה מונע תורה, ונותן מכשולות לפני העיוורים; ועליו נאמר "ועצומים, כל הרוגיה" (שם).

ח) אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשין להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצין ויושבין בראש לדון ולהורות בישראל -- הן המרבין המחלוקת, והם המחריבין את העולם, והמכבין נרה של תורה, והמחבלים כרם ה' צבאות. עליהן אמר שלמה בחכמתו, "אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים" (שיר השירים ב,טו).

ט) [ה] ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו, ואפילו שלא בפניו. ולא יזכיר את שמו בפניו, ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו, כדרך שעושה בשם אביו; אלא ישנה את שמן, אפילו לאחר מותם -- והוא שיהיה השם פלאי, שכל השומע יידע שהוא פלוני. ולא ייתן שלום לרבו או יחזיר לו שלום, כדרך שנותנין לריעים ומחזירים זה לזה; אלא שוחה לפניו, ואומר לו ביראה וכבוד, שלום עליך, רבי. ואם נתן לו רבו שלום, יחזיר לו, שלום עליך, רבי ומורי.

י) [ו] וכן לא יחלוץ תפיליו בפני רבו, ולא יסב אלא יישב כיושב לפני המלך. ולא יתפלל לפני רבו, ולא לאחר רבו ולא בצד רבו; ואין צריך לומר, שאסור לו להלך בצידו: אלא יתרחק לאחר רבו, ולא יהיה מכוון כנגד אחריו; ואחר כך יתפלל. ולא ייכנס עם רבו, למרחץ.

יא) לא יישב במקום רבו. ולא יכריע דבריו בפניו, ולא יסתור את דבריו. ולא יישב לפניו, עד שיאמר לו שב; ולא יעמוד מלפניו, עד שיאמר לו עמוד, או עד שייטול רשות לעמוד. וכשייפטר מרבו, לא יחזיר לו אחוריו, אלא נרתע לאחוריו, ופניו כנגד פניו. [ז] וחייב לעמוד מפני רבו, משיראנו מרחוק מלוא עיניו, עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו; ואחר כך יישב. וחייב אדם להקביל פני רבו, ברגל.

יב) [ח] אין חולקין כבוד לתלמיד בפני רבו, אלא אם כן היה דרך רבו לחלוק לו כבוד. וכל המלאכות שהעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו; ואם היה במקום שאין מכירין אותו, ולא היה לו תפילין וחש שמא יאמרו עבד הוא, אינו נועל לו מנעלו, ואינו חולצו. וכל המונע תלמידו מלשמשו, מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמיים. וכל תלמיד שמזלזל בדבר מכל כבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל.

יג) [ט] ראה רבו עובר על דברי תורה, אומר לו לימדתנו רבנו כך וכך. וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו, אומר לו כך לימדתנו רבנו. ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו, עד שיזכיר שם אומרו. וכשימות רבו, קורע כל בגדיו, עד שהוא מגלה את ליבו; ואינו מאחה, לעולם.

יד) במה דברים אמורים, ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו. אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו, הרי זה תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלו הדברים; אבל עומד מלפניו, וקורע עליו כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהם.

טו) אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול, עומד מלפניו, וקורע עליו. [י] וכל תלמיד חכמים שדעותיו מכוונות -- אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, אף על פי שלא למד ממנו כלום.

טז) [יא] הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו, או באחד מהן, לכל תלמידיו, או לאחד מהן -- הרשות בידו. ואף על פי שמחל, חייב התלמיד להדרו, ואפילו בשעה שמחל.

יז) [יב] כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן: כך אמרו חכמים, יהי כבוד תלמידך חביב עליך, כשל חברך. וצריך אדם להיזהר בתלמידיו, ולאוהבן, שהם הבנים המהנין בעולם הזה, ולעולם הבא.

יח) [יג] התלמידים מוסיפין חכמת הרב, ומרחיבין ליבו. אמרו חכמים, הרבה חכמה למדתי מחבריי יתר מרבותיי, ומתלמידיי יתר מכולם; וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב, עד שיוציא ממנו בשאלותיו, חכמה מפוארה.

---

הלכות תלמוד תורה פרק ו

א) כל תלמיד חכמים -- מצוה להדרו, ואף על פי שאינו רבו: שנאמר "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן" (ויקרא יט,לב) -- זקן, זה שקנה חכמה. ומאימתיי חייבין לעמוד מפני החכם, משיקרב ממנו בארבע אמות, עד שיעבור מכנגד פניו.

ב) אין עומדין מפניו לא בבית המרחץ, ולא בבית הכיסא, שנאמר "תקום, והדרת" (ויקרא יט,לב), קימה שיש בה הידור. ואין בעלי אומנייות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים, בשעה שעוסקין במלאכתן: שנאמר "תקום, והדרת" -- מה הידור שאין בה חסרון כיס, אף קימה שאין בה חסרון כיס.

ג) ומניין שלא יעלים עיניו מן החכם, כדי שלא יראהו עד שלא יעמוד מפניו: שנאמר "ויראת מאלוהיך" (ויקרא יט,לב) -- הא כל דבר שהוא מסור ללב, נאמר בו ויראת מאלוהיך.

ד) [ג] אין ראוי לחכם שיטריח על העם, ויכוון עצמו להן כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה ומתכוון שלא יראה אותו אחד, כדי שלא יטריחו לעמוד. והחכמים היו מקיפין, והולכין בדרך החיצונה שאין מכיריהן מצויין שם, כדי שלא יטריחו.

ה) [ד] רוכב, הרי הוא כמהלך, וכשם שעומדין מפני המהלך, כך עומדין מפני הרוכב. [ה] שלושה שהיו הולכין בדרך -- הרב באמצע, גדול מימינו, וקטן משמאלו.

ו) הרואה חכם -- אינו עומד מפניו, עד שיגיע לו לארבע אמות; וכיון שעבר, יושב. ראה אב בית דין, עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלוא עיניו; ואינו יושב, עד שיעבור מאחריו ארבע אמות. ראה את הנשיא, עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלוא עיניו; ואינו יושב עד שיישב במקומו, או עד שיתכסה מעיניו. והנשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול.

ז) כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים; ואינן יושבין, עד שיאמר להם שבו. כשאב בית דין נכנס, עושין לו שתי שורות עומדין מכאן ומכאן, עד שנכנס ויושב במקומו, ושאר העם יושבין במקומן. [ז] חכם שנכנס, כל שיגיע לו בארבע אמות עומד מלפניו, אחד עומד ואחד יושב, עד שנכנס ויושב במקומו.

ח) בני חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שהרבים צריכין להן, מקפצין על ראשי העם, ונכנסין למקומן. ואין שבח לתלמיד חכמים, שייכנס באחרונה. יצא לצורך, חוזר למקומו.

ט) בני חכמים -- בזמן שיש בהן דעת לשמוע, הופכין פניהן כלפי אביהן; אין בהן דעת לשמוע, הופכין פניהן כלפי העם. [ח] תלמיד שהוא יושב לפני רבו תמיד, אינו רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית בלבד, שלא יהא כבודו מרובה, מכבוד שמיים.

י) [ט] מי שהוא זקן מופלג בזקנה -- אף על פי שאינו חכם, עומדין לפניו; ואפילו החכם שהוא ילד, עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו, אלא כדי להדרו. ואפילו זקן גוי, מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו, שנאמר "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט,לב), כל שיבה במשמע.

יא) [י] תלמידי חכמים, אינן יוצאין לעשות בעצמן עם כל הקהל, בבניין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן, כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ. ואין גובין מהן לבניין החומה ותיקון השערים ושכר השומרין וכיוצא בהן, ולא לתשורת המלך. ואין מחייבין אותן ליתן המס, בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש, שנאמר "גם כי יתנו בגויים, עתה אקבצם; ויחלו מעט, ממשא מלך ושרים" (הושע ח,י).

יב) וכן אם הייתה סחורה לתלמיד חכמים, מניחין אותו למכור תחילה; ואין מניחין אחד מבני השוק למכור, עד שימכור הוא. וכן אם היה לו דין, והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה, מקדימין אותו, ומושיבין אותו.

יג) [יא] עוון גדול הוא לבזות את החכמים, או לשנוא אותן: לא חרבה ירושלים, עד שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוהים, ובוזים דבריו ומיתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב לו,טז), כלומר מבזין מלמדי דבריו. וכן זה שאמרה תורה, "אם בחוקותיי תמאסו" (ויקרא כו,טו), אם במלמדי חוקותיי תמאסו. וכל המבזה את החכמים -- אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו,לא).

יד) [יב] אף על פי שהמבזה את החכמים, אין לו חלק לעולם הבא, אם באו עדים שביזהו, אפילו בדברים -- חייב נידוי, ומנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותה לחכם. והמבזה את החכם בדברים, אפילו לאחר מותו, מנדין אותו בית דין, והן מתירין אותו כשיחזור בתשובה; אבל אם היה החכם חי, אין מתירין אותו, עד שירצה זה שנידוהו בשבילו.

טו) וכן החכם עצמו, מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ואין צריך לא עדים, ולא התראה; ואין מתירין לו, עד שירצה את החכם. ואם מת החכם, באין שלושה ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו, הרשות בידו.

טז) [יג] הרב שנידה לכבודו, חייבין כל תלמידיו לנהוג נידוי במנודה; אבל תלמיד שנידה לכבוד עצמו, אין הרב חייב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם, חייבין לנהוג בו נידוי. וכן מנודה לנשיא, מנודה לכל ישראל; מנודה לכל ישראל, אינו מנודה לנשיא. מנודה לעירו, מנודה לעיר אחרת; מנורה לעיר אחרת, אינו מנודה לעירו.

יז) [יד] במה דברים אמורים, במי שנידוהו על שביזה תלמידי חכמים. אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייבין עליהן נידוי -- אפילו נידהו קטן שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי, עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו, ויתירו לו. על ארבעה ועשרים דברים, מנדין את האדם, בין איש בין אישה; ואלו הן: (א) המבזה את החכם, ואפילו לאחר מותו; (ב) המבזה שלוח בית דין; (ג) הקורא לחברו עבד; (ד) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר בדברי תורה; (ה) מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן, ולא בא; (ו) מי שלא קיבל עליו את הדין, מנדין אותו עד שייתן; (ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק, כגון כלב רע או סולם רעוע, מנדין אותו עד שיסיר היזקו; (ח) המוכר קרקע שלו לגוי, מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מן הגוי לישראל חברו בעל המצר; (ט) המעיד על ישראל בערכאות של גויים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל, מנדין אותו עד שישלם; (י) טבח כוהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכוהן אחר, מנדין אותו עד שייתן; (יא) המחלל יום טוב שני של גלייות, אף על פי שהוא מנהג; (יב) העושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות; (יג) המזכיר שם שמיים לבטלה, או לשבועה בדברי הבאי; (יד) המביא את הרבים לידי חילול השם; (טו) המביא את הרבים לידי אכילת קודשים בחוץ; (טז) המחשב שנים וקובע חודשים בחוצה לארץ; (יז) המכשיל את העיוור; (יח) המעכב הרבים מלעשות מצוה; (יט) טבח שיצאת טריפה מתחת ידו; (כ) טבח שלא בדק סכינו לפני חכם; (כא) המקשה עצמו לדעת; (כב) מי שגירש את אשתו, ועושה בינו ובינה שותפות או משא ומתן, המביאין להן להיזקק זה לזה, כשיבואו שניהן לבית דין -- מנדין אותן; (כג) חכם ששמועתו רעה; (כד) המנדה מי שאינו חייב נידוי.

---

הלכות תלמוד תורה פרק ז

א) חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב בית דין, שסרח -- אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא אם כן עשה כירובעם בן נבט וחבריו. אבל כשחטא שאר חטאות, מלקין אותו בצנעה: שנאמר "וכשלת היום, וכשל גם נביא עימך לילה" (הושע ד,ה) -- אף על פי שכשל, כסהו כלילה. ואומרים לו, היכבד ושב בביתך.

ב) וכן כל תלמיד חכמים שנתחייב נידוי, אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחין מדבר זה, ונשמטין ממנו. וחסידי החכמים היו משתבחין, שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכמים, אף על פי שנמנין להלקותו, אם נתחייב מלקות; ואפילו מכת מרדות, נמנין עליו להכותו.

ג) [ב] כיצד הוא הנידוי, אומרין פלוני בשמתא; ואם נידוהו בפניו, אומרין פלוני זה. והחרם, אומרין פלוני מוחרם; וארור, בו אלה, בו שבועה, בו נידוי.

ד) [ג] כיצד מתירין הנידוי או החרם, אומרין לו, שרוי לך, ומחול לך; ואם התירוהו שלא בפניו, אומרין פלוני שרוי לו, ומחול לו.

ה) [ד] מה הוא המנהג שינהוג המנודה בעצמו, ושנוהגין עימו -- מנודה, אסור לספר ולכבס כאבל, כל ימי נידויו. ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה; ולא יושבין עימו, בארבע אמות. אבל שונה הוא לאחרים, ושונין לו; ונשכר, ושוכר. ואם מת בנידוי, בית דין שולחין ומניחין אבן אל ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו, לפי שהוא מובדל מן הציבור. ואין צריך לומר שאין מספידין אותו, ואין מלווין את מיטתו.

ו) [ה] יתר עליו המוחרם -- שאינו שונה לאחרים, ואין שונין לו; אבל שונה הוא לעצמו, שלא ישכח תלמודו. ואינו נשכר, ואין נשכרין לו; ואין נושאין ונותנין עימו, ואין מתעסקין עימו, אלא מעט עסק, כדי פרנסתו.

ז) [ו] מי שישב בנידוי שלושים יום, ולא ביקש להתירו -- מנדין אותו שנייה; ישב שלושים יום אחרים, ולא ביקש להתירו -- מחרימין אותו.

ח) [ז] בכמה מתירין הנידוי או החרם -- בשלושה, אפילו הדיוטות; ויחיד מומחה, מתיר הנידוי לבדו. ויש לתלמיד להתיר הנידוי או החרם, ואפילו במקום הרב. [ח].

ט) שלושה שנידו והלכו להן, וחזר זה מדבר שנידוהו בגללו, באין שלושה אחרים, ומתירין לו. [י] מי שלא ידע מי שנידהו, ילך אצל הנשיא ויתיר לו נידויו.

י) [יא] נידוי על תנאי, אפילו על פי עצמו -- צריך הפרה. תלמיד חכמים שנידה עצמו, ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני, ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי -- הרי זה מפר לעצמו.

יא) [יב] מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות, להתירו מנידויו; ואם לא מצא, טורח אחריהן עד פרסה. לא מצא, מתירין לו עשרה ששונין משנה; לא מצא, מתירין לו עשרה שיודעין לקרות בתורה; לא מצא, מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות. לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלושה.

יב) [יג] מי שנידוהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו; נידוהו שלא בפניו, מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. ואין בין נידוי להפרה כלום, אלא מנדין ומתירין ברגע אחד, כשיחזור המנודה למוטב. ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי כמה שנים, מניחין כפי רשעו. וכן אם ראו בית דין להחרים לזה לכתחילה, ולהחרים מי שיאכל עימו ושותה עימו או מי שיעמוד עימו בארבע אמות -- מחרימין כדי לייסרו, וכדי לעשות סייג לתורה עד שלא יפרצוה החטאים.

יג) אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכמים להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אוזניו מדברי עם הארץ, ולא ישית ליבו להן -- כעניין שאמר שלמה בחכמתו, "גם לכל הדברים אשר ידברו, אל תיתן ליבך" (קוהלת ז,כא).

יד) וכן היה דרך חסידים הראשונים -- שומעין חרפתן ואינן משיבין; ולא עוד, אלא שמוחלין למחרף וסולחין לו. וחכמים גדולים היו משתבחין במעשיהן הנאין, ואומרין שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן. וזו היא דרכן של תלמידי חכמים, שראוי לילך בה.

טו) במה דברים אמורים, בשביזהו או חירפהו בסתר. אבל תלמיד חכמים שביזהו או חירפו אדם בפרהסיה, אסור לו למחול על כבודו; ואם מחל, נענש -- שזה בזיון תורה: אלא נוקם ונוטר הרבה כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה; ויסלח לו.