Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H
 
 
 
The Weekly Publication for Every Jewish Person
Archives Current Issues Home Current Issue
Rambam
3 Chapters Per Day

Friday, 13 Elul, 5779
September 13, 2019

12 Elul, 5779 - September 12, 201914 Elul, 5779 - September 14, 2019

הלכות שבת פרק ו

א) אסור לנו לומר לגוי, לעשות לנו מלאכה בשבת -- אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה, אלא לאחר השבת: ודבר זה, איסורו מדברי סופרים, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן, ויבואו לעשות בעצמן.

ב) גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת -- אם בשביל ישראל עשה אותה, אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שתיעשה: והוא שלא יהיה הדבר בפרהסיה, עד שיידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת. ואם בשביל עצמו בלבד עשה, מותר ליהנות בה בשבת.

ג) כיצד, גוי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. עשה גוי כבש לירד בו מן הספינה, יירד אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל; ליקט עשבים להאכיל לבהמתו, מניח ישראל בהמתו לאכול מהן: והוא, שלא יהא אותו הגוי מכיר לאותו ישראל -- שמא ירבה במלאכתו בשבילו, ונמצא עושה בשביל ישראל. וכן כל דבר שאפשר להרבות בו -- לא ייהנה בו בשבת, אלא אם כן אינו מכירו.

ד) אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט, כגון נר וכבש, הואיל ועשה בשביל עצמו, נהנה אחריו ישראל בשבת -- ואף על פי שהוא מכירו. נר הדלוק במסיבה בשבת -- אם רוב ישראל, אסור להשתמש לאורו, שהמדליק, על דעת הרוב מדליק; ואם רוב גויים, מותר להשתמש לאורו; מחצה למחצה, אסור. נפלה דליקה בשבת, ובא גוי לכבות -- אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו; וכן כל כיוצא בזה.

ה) מת שעשו לו גויים ארון, וחפרו לו קבר בשבת, או הביאו לו חלילין לספוד בהן -- אם בצנעה, ימתין בכדי שיעשו למוצאי שבת, וייקבר בו. ואם היה הקבר בסרטיא גדולה, והארון על גביו, וכל העוברין והשבין אומרים שזה שגויים עושין עכשיו בשבת, לפלוני הוא -- הרי זה לא ייקבר בו אותו ישראל עולמית, מפני שהוא בפרהסיה. ומותר לקבור בו ישראל אחר -- והוא, שימתין בכדי שייעשה. וכן כל כיוצא בזה.

ו) גוי שהביא חלילין בשבת למת, אף על פי שהביאן מצד החומה, ימתין למוצאי שבת בכדי שיבואו ממקום קרוב, ואחר כך ייספד בהן -- שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה, ובבוקר נכנסו בהן. ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאום בשבת, ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת -- והוא שלא יהיה הדבר בפרהסיה גדולה, כמו שאמרנו.

ז) עיר שישראל וגויים דרין בתוכה, והייתה בה מרחץ המרחצת בשבת -- אם רוב גויים, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד; ואם רוב ישראל, ימתין בכדי שייחמו חמין: שבשביל הרוב הוחמו. מחצה למחצה, ימתין בכדי שייחמו חמין. וכן כל כיוצא בזה.

ח) ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה זו בשבת, אף על פי שעבר ומכין אותו מכת מרדות, מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב, אחר שימתין בכדי שתיעשה; ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שיעשו, אלא מפני דבר זה: שאם תאמר יהא מותר מיד -- שמא יאמר לגוי לעשות לו, וימצא הדבר מוכן מיד; וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו, לא יאמר לגוי לעשות לו, שהרי אינו משתכר כלום, מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שייעשה דבר זה שנעשה בשבת.

ט) דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות -- מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת: והוא, שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה.

י) כיצד, אומר ישראל לגוי לעלות באילן בשבת או לשוט על פני המים, כדי להביא לו שופר, או סכין למילה; או מביא לו מחצר למחצר שאין עירוב ביניהן, מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער. וכן כל כיוצא בזה. [יא] הלוקח בית בארץ ישראל, מותר לו לומר לגוי לכתוב לו השטר בשבת -- שאמירה לגוי, איסורה מדברי סופרים, ומשום יישוב ארץ ישראל, לא גזרו בדבר זה. וכן הלוקח מהן בית בסוריה, שסוריה כארץ ישראל לדבר זה.

יא) [יב] פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו; ואף על פי שהוא עושה בשבת, מותר. וכן השוכר את הגוי לימים הרבה, מותר -- אף על פי שהוא עושה, בשבת. כיצד, כגון ששכר הגוי לשנה, או לשתיים, שיכתוב לו, או שיארוג לו -- הרי זה כותב ואורג בשבת, ומותר: כאילו קצץ עימו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה. והוא שלא יחשוב עימו, יום יום.

יב) [יג] במה דברים אמורים, בצנעה, שאין מכירין הכול שזו המלאכה הנעשית בשבת, של ישראל היא; אבל אם הייתה ידועה וגלויה ומפורסמת, אסורה -- שהרואה את הגוי עושה, אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות לו, בשבת.

יג) [יד] לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו, או כותלו, או לקצור את שדהו, או ששכרו שנה או שתיים לבנות לו חצר, או ליטע לו כרם -- אם הייתה המלאכה במדינה, או בתוך התחום, אסור לו להניחו לעשות בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק; ואם הייתה המלאכה חוץ לתחום, מותר, שאין שם ישראל שיראה את הפועלין, כשהן עושין בשבת.

יד) [טו] וכן מותר לאדם להשכיר כרמו או שדהו לגוי, אף על פי שהוא זורען ונוטען בשבת, שהרואה יודע ששכורין הן, או באריסות ירד להן. ודבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו, ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו, או ליתנו באריסות -- אסור להשכירו לגוי: מפני שהגוי עושה באותו המקום מלאכה בשבת, והוא נקרא על שם הישראלי בעליו.

טו) [טז] מותר להשאיל כלים ולהשכירן לגוי, ואף על פי שהוא עושה בהן מלאכה בשבת -- מפני שאין אנו מצווין על שביתת הכלים; אבל בהמתו ועבדו, אסור -- מפני שאנו מצווין על שביתת בהמה ועבד.

טז) [יז] המשתתף עם הגוי במלאכה, או בסחורה, או בחנות -- אם התנו בתחילה שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט אם הרבה, ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו, מותר. ואם לא התנו בתחילה, כשיבואו לחלוק, נוטל הגוי שכר השבתות כולן לבדו, והשאר חולקין אותו; ואינו מוסיף לו כלום כנגד יום השבת, אלא אם כן התנה בתחילה. וכן אם קיבלו שדה בשותפות, דין אחד הוא.

יז) [יח] ואם לא התנו, ובאו לחלוק השכר ולא היה שכר שבת ידוע -- ייראה לי שהגוי נוטל לבדו שביע השכר, והשאר חולקין. הנותן מעות לגוי להתעסק בהן -- אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת, חולק עימו שכר בשווה; וכן הורו כל הגאונים.

יח) [יט] לא ייתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי לעשותן, אף על פי שפסק עימו -- אלא בכדי שייצא בהן מביתו, קודם שחשיכה; וכן לא ימכור אדם חפצו לגוי, ולא ישאילנו, ולא ילוונו, ולא ימשכננו, ולא ייתן לו במתנה -- אלא בכדי שייצא באותו חפץ מפתח ביתו, קודם השבת: שכל זמן שהוא בביתו, אין אדם יודע אימתיי נתן לו, וכשייצא הגוי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו, ייראה כמי שהלווהו לגוי, או מישכנו, או פסק עימו, או מכר לו -- בשבת.

יט) [כ] הנותן איגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת -- אם קצץ עימו שכר הולכה, מותר, ואפילו נתנה לו ערב שבת עם חשיכה: והוא שייצא בה מפתח ביתו, קודם השבת. ואם לא קצץ, אם יש במדינה אדם קבוע שהוא מקבץ האיגרות ושולח אותן לכל מדינה ומדינה עם שלוחיו, מותר ליתן לגוי האיגרת: והוא שיהיה שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, קודם השבת -- שמא זה שמקבץ האיגרות ושולחן, ביתו סמוך לחומה הוא. ואם אין שם אדם קבוע לכך, אלא הגוי שנותנין לו האיגרת, הוא שמוליכה לעיר אחרת -- אסור לשלוח ביד גוי האיגרת לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים.

כ) [כא] גוי שהביא חפציו בשבת, והכניסן לבית ישראל -- מותר; ואפילו אמר לו הניחן בזווית זו, הרי זה מותר. ומזמנין את הגוי בשבת, ונותנין לפניו מזונות לאוכלן; ואם נטלן ויצא -- אין נזקקין לו, מפני שאין שביתתו עלינו. וכן נותנין מזונות לפני הכלב בחצר; ואם נטלן ויצא, אין נזקקין לו.

כא) [כב] מי שהיה בא בדרך, וקדש עליו היום, והיו עימו מעות -- נותן כיסו לנוכרי להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. אף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה -- מותר: מפני שאדם בהול על ממונו, ואי אפשר שישליכו; ואם לא תתיר לו דבר זה, שאין איסורו אלא מדברי סופרים -- יבוא להביאו בידו, ועובר על מלאכה של תורה.

כב) במה דברים אמורים, בכיסו; אבל מציאה, לא ייתן לנוכרי, אלא מוליכה, פחות פחות מארבע אמות.

כג) ישראל שעשה מלאכה בשבת -- אם עבר ועשה בזדון, אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם; ושאר ישראל, מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד: שנאמר "ושמרתם את השבת, כי קודש היא" (שמות לא,יד) -- היא קודש, ואין מעשיה קודש. כיצד, ישראל שבישל בשבת במזיד, למוצאי שבת ייאכל לאחרים; אבל לו, לא ייאכל עולמית. ואם בישל בשגגה, למוצאי שבת יאכל, בין הוא בין אחרים, מיד. וכן כל כיוצא בזה.

כד) פירות שיצאו חוץ לתחום, וחזרו -- בשוגג, ייאכלו בשבת, שהרי לא נעשה בגופן מעשה, ולא נשתנו; במזיד, לא ייאכלו עד מוצאי שבת.

כה) השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק, לא ייתן לו שכרו של שבת -- לפיכך אין אחריות שבת עליו; ואם היה השכיר שכיר שבת או שכיר שנה, נותן לו שכרו מושלם -- לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר לו, תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של שנה, או של עשרה ימים.


הלכות שבת פרק ז

א) מלאכות שחייבין עליהן סקילה וכרת במזיד, או קרבן חטאת בשגגה -- מהן אבות, ומהן תולדות; ומניין כל אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת. ואלו הן -- החרישה, והזריעה, והקצירה, והעימור, והדישה, והזרייה, והברירה, והטחינה, וההרקדה, והלישה, והאפייה, והגזיזה, והליבון, והניפוץ, והצביעה, והטווייה, ועשיית הנירין, והנסכת המסכה, והאריגה, והבציעה, והקשירה, וההתרה, והתפירה, והקריעה, והבניין, והסתירה, והכיה בפטיש, והצידה, והשחיטה, וההפשטה, וההעבדה, ומחיקת העור, וחיתוכו, והכתיבה, והמחיקה, והשרטוט, וההבערה, והכיבוי, וההוצאה מרשות לרשות.

ב) כל אלו המלאכות וכל שהוא מעניינן, הן הנקראין אבות מלאכות. כיצד הוא עניינן, אחד החורש, או החופר, או העושה חריץ -- הרי זה אב מלאכה: שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע, ועניין אחד הוא.

ג) וכן אחד הזורע זרעים, או הנוטע אילנות, או המבריך אילנות, או המרכיב, או הזומר -- כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות, ועניין אחד הוא: שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוון.

ד) וכן אחד הקוצר תבואה או קטנית, או הבוצר ענבים, או הגודר תמרים, או המוסק זיתים, או האורה תאנים -- כל אלו אב מלאכה אחת הן: שכל אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון. ועל דרך זו, שאר האבות.

ה) התולדה, היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד, המחתך את הירק מעט מעט לבשלו, הרי זה חייב: שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה; וכל העושה דבר הדומה לזה, הרי זה תולדת טוחן. וכן הלוקח לשון של מתכת, ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב -- הרי זה תולדת טחינה.

ו) וכן הלוקח חלב, ונתן בו קיבה כדי לחבצו -- הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהרי הפריש הקוס מן החלב; ואם גיבנו ועשהו גבינה, חייב משום בונה -- שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכול עד שייעשו גוף אחד, הרי זה דומה לבניין. וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות, יש להן תולדות על דרך זו שאמרנו; ומגוף המלאכה הנעשית בשבת, תדע מעין איזה אב היא, ותולדת איזה אב היא.

ז) אחד העושה אב מאבות מלאכות, או תולדה מן התולדות -- במזיד, חייב כרת, ואם באו עדים, נסקל; בשוגג, חייב חטאת קבועה. אם כן מה הפרש יש בין האבות והתולדות, אין ביניהן הפרש אלא לעניין הקרבן בלבד -- שהעושה בשוגג, אם עשה אבות הרבה בעלם אחד, חייב חטאת אחת על כל אב ואב; ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת.

ח) כיצד, הרי שחרש, וזרע, וקצר בשבת בעלם אחד -- חייב שלוש חטאות; ואפילו עשה הארבעים חסר אחת בשגגה, כגון ששכח שאלו המלאכות אסורות לעשות בשבת -- חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת. אבל אם טחן, וחתך הירק, ושף לשון של מתכת בהעלם אחד -- אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי לא עשה אלא אב אחד ותולדותיו. וכן כל כיוצא בזה.

ט) העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת. כיצד, הרי שזרע, ונטע, והבריך, והרכיב, וזמר בהעלם אחד -- אינו חייב אלא חטאת אחת, שכולן אב אחד הן. וכן כל כיוצא בזה.


הלכות שבת פרק ח

א) החורש כל שהוא, חייב. המנכש בעיקרי האילנות, והמקרסם עשבים, או המזרד את השריגים, כדי ליפות את הקרקע -- הרי זה תולדת חורש; ומשיעשה כל שהוא, חייב. וכן המשווה פני השדה, כגון שהשפיל התל ורדדו, או מילא הגיא -- חייב משום חורש; ושיעורן, כל שהוא. וכן כל המשווה גומות, שיעורן כל שהוא.

ב) הזורע כל שהוא, חייב. הזומר את האילן, כדי שיצמח -- הרי זה מעין זורע. אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת -- הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא; וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים -- הרי זה תולדת זורע, וחייב.

ג) הקוצר כגרוגרת, חייב. ותולש, תולדת קוצר הוא; וכל העוקר דבר מגידוליו, חייב משום קוצר. לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכישות שעלה בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית -- התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב -- פטור, מפני שאין זה מקום גידולו. ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ; והתולש ממנו, חייב.

ד) כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו, כגון אספסתא וסלקא -- הקוצרו בשגגה, חייב שתי חטאות: אחת מפני שהוא קוצר, ואחת מפני שהוא נוטע. וכן הזומר, והוא צריך לעצים -- חייב משום קוצר, ומשום נוטע. גבשושית של עפר שעלו בה עשבים -- הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; הייתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע. תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו -- התולש מהן בשבת חייב, אף על פי שהן כעקורין לעניין טומאה.

ה) התולש עולשין, והמזרד זרדין -- אם לאכילה, שיעורו כגרוגרת; ואם לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; ואם להסקה, שיעורו כדי לבשל ביצה.

ו) המעמר אוכלין, שיעורו כגרוגרת; ואם עימר לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; ואם להסקה, שיעורו כדי לבשל ביצה. וביצה האמורה בכל מקום, היא ביצה בינונית של תרנגולין; וכל מקום שנאמר כדי לבשל ביצה, הוא כדי לבשל כגרוגרת מביצה; וגרוגרת, אחד משלושה בביצה. ואין עימור, אלא בגידולי קרקע. [ו] המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שניקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד -- הרי זה תולדת מעמר, וחייב. וכן כל כיוצא בזה.

ז) הדש כגרוגרת, חייב; ואין דישה, אלא בגידולי קרקע. והמפרק, הרי הוא תולדת הדש. החולב את הבהמה, חייב מפני שהוא מפרק. וכן החובל בחי שיש לו עור, חייב משום מפרק -- והוא, שיהיה צריך לדם שייצא מן החבורה; אבל אם נתכוון להזיק בלבד -- פטור, מפני שהוא מקלקל. ואינו חייב, עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא, כגרוגרת.

ח) במה דברים אמורים, בחובל בבהמה וחיה וכיוצא בהם; אבל החובל בחברו, אף על פי שנתכוון להזיק -- חייב, מפני נחת רוחו: שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, והרי הוא כמתקן; ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו, חייב.

ט) שמונה שרצים האמורים בתורה, הן שיש להן עורות לעניין שבת כמו חיה ובהמה ועוף. אבל שאר שקצים ורמשים, אין להן עור; לפיכך החובל בהן, פטור. ואחד החובל בבהמה חיה ועוף, או בשמונה שרצים, ועשה חבורה ויצא דם, או שנצרר הדם אף על פי שלא יצא -- חייב.

י) הסוחט את הפירות, חייב משום מפרק; ואינו חייב, עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת. ואין חייבין מן התורה, אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. ומותר לסחוט אשכול של ענבים, לתוך האוכל -- שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל; אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל -- הרי זה דורך, וחייב. והחולב לתוך האוכל, או היונק בפיו -- פטור, ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.

יא) הזורה או הבורר כגרוגרת, חייב; והמחבץ, הרי הוא תולדת הבורר. וכן הממחה שמרים מתוך המשקין -- הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד, וחייב: שהזורה והבורר והמרקד, דומין ענייניהם זה לזה; ומפני מה מנו אותן בשלושה, מפני שכל מלאכה שהייתה במשכן, מונין אותה בפני עצמה.

יב) הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר -- בנפה ובכברה, חייב; בקנון ובתמחוי, פטור; ואם בירר בידו לאכול לאלתר, מותר. [יג] והבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בידיו -- חייב. והבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן, חייב -- מפני שהפסולת שלהן ממתקת אותן, כשיישלקו עימה, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב.

יג) הבורר אוכל מתוך פסולת בידו, להניחו, אפילו לבו ביום -- נעשה כבורר לאוצר, וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין, בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד; ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום, כגון שבירר בשחרית, לאכול בין הערביים -- חייב.

יד) המשמר יין או שמן או מים, וכן שאר המשקין, במשמרת שלהן -- חייב: והוא, שישמר כגרוגרת. אבל מסננין יין שאין בו שמרים, או מים צלולין, בסודרין ובכפיפה מצרית, כדי שיהא צלול ביותר. ונותנין מים על גבי שמרים, בשביל שייצלו. ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל, כדי שייצל; וחרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי. וכן יין מגיתו, כל זמן שהוא תוסס -- טורף חבית בשמריה, ונותן לתוך הסודרין: שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא. וכן החרדל, וכל כיוצא בו.

טו) הטוחן כגרוגרת, חייב. וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת -- הרי זה טוחן, וחייב. המחתך ירק תלוש, הרי זה תולדת טוחן. וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן, או השף לשון של מתכת -- חייב, משישוף כל שהוא; אבל המחתך עצים, אינו חייב עד שידקק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה. [טז] והמרקד כגרוגרת, חייב.

טז) הלש כגרוגרת, חייב. והמגבל את העפר, הרי זה תולדת לש; וכמה שיעורו, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. ואין גיבול באפר, ולא בחול הגס, ולא במורסן, ולא בכיוצא בהן. והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים, חייב משום לש -- מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    L'Chaim Weekly