הלכות שבת פרק כא

א) נאמר בתורה "תשבות" (שמות כג,יב) -- אפילו מדברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן, שאסרו חכמים משום שבות -- מהן דברים, אסרום מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים, אסרום גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה; ואלו הן:

ב) כל המשווה גומות, הרי זה חייב משום חורש; לפיכך אסור להיפנות בשדה הנירה בשבת -- גזירה, שמא ישווה גומות. המפנה את האוצר בשבת, מפני שהוא צריך לו לדבר מצוה, כגון שיכניס בו אורחים, או יקבע בו מדרש -- לא יגמור את כל האוצר, שמא יבוא להשוות הגומות. טיט שעל גבי רגלו, מקנחו בכותל או בקורה; אבל לא בקרקע, שמא יבוא להשוות הגומות. לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו, שמא ישווה גומות; ומותר לדרוס הרוק שעל גבי קרקע, והולך לפי תומו.

ג) נשים המשחקות באגוזים ושקדים וכיוצא בהן -- אסורות לשחק בהן בשבת, שמא יבואו להשוות הגומות; ואסור לכבד את הקרקע, שמא ישווה גומות, אלא אם כן היה רצוף באבנים. ומותר לזלף מים על גבי הקרקע, ואינו חושש שמא ישווה גומות, שהרי אינו מתכוון לכך. אין סכין את הקרקע, ואפילו היה רצוף באבנים; ואין נופחין אותו, ואין מדיחין אותו, אפילו ביום טוב, קל וחומר בשבת -- שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות הגומות, בזמן שהוא עושה כן, במקום שאינו רצוף.

ד) חצר שנתקלקלה בימי הגשמים, מביא תבן ומרדה בה; וכשהוא מרדה, לא ירדה לא בסל, ולא בקופה, אלא בשולי הקופה -- שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות גומות.

ה) המשקה את הזרעים, חייב משום זורע; לפיכך אסור לשאוב מן הבור, בגלגל -- גזירה, שמא ימלא לגינתו ולחורבתו. ומפני זה, אם היה הבור של גלגל בחצר, מותר למלאות ממנו בגלגל.

ו) התולש, חייב משום קוצר; לפיכך אסור לרדות דבש מכוורתו בשבת, מפני שהוא כתולש. אין עולין באילן, בין לח בין יבש; ואין נתלין באילן, ואין נסמכין באילן. ולא יעלה מבעוד יום, לישב שם כל היום כולו. ואין משתמשין במחובר לקרקע, כלל -- גזירה, שמא יתלוש.

ז) פירות שנשרו בשבת, אסור לאוכלן עד מוצאי שבת -- גזירה, שמא יתלוש. הדס המחובר, מותר להריח בו, שאין הניתו אלא להריח בו, והרי ריחו מצוי; אבל אתרוג ותפוח וכל הראוי לאכילה, אסור להריח בו במחובר -- גזירה, שמא יקוץ אותו לאוכלו.

ח) אילן שהיו שורשיו גבוהין מן הארץ שלושה טפחים, אסור לישב עליהן; ואם אינן גבוהין שלושה, הרי הן כארץ. היו באין מלמעלה משלושה לתוך שלושה, מותר להשתמש בהן; היו גבוהין שלושה, אף על פי שצידן אחד שווה לארץ, או שיש חלל תחתיהן שלושה -- אסור לישב עליהם.

ט) אין רוכבין על גבי בהמה בשבת -- גזירה, שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ואין נתלין בבהמה, ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת. ואין נסמכין לצידי בהמה; וצידי צדדין, מותרין. עלה באילן בשבת -- בשוגג, מותר לירד; במזיד, אסור לירד. ובבהמה, אפילו במזיד -- יירד, משום צער בעלי חיים; וכן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת, משום צער בעלי חיים.

י) כיצד, הייתה בהמתו טעונה שליף של תבואה -- מכניס ראשו תחתיו, ומסלקן לצד אחר, והוא נופל מאליו. היה בא מן הדרך בליל שבת, ובהמתו טעונה -- כשיגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת; ושאינם ניטלין, מתיר החבלים והשקין נופלין. היו בשקים דברים המשתברין -- אם היו שקים קטנים, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן, והשקים נופלים על הכרים: שהרי אם ירצה לשלוף הכר, שולף, מפני שהשקים קטנים וקלים, ונמצא שלא ביטל כלי. הייתה טעונה עשתות של זכוכית, מתיר השקים והן נופלין -- שאף על פי שיישברו, אין בכך הפסד גדול: שהרי הכול להתכה עומד, ולהפסד מועט לא חששו. היו השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית וכיוצא בהן, פורק בנחת. ומכל מקום, לא יניחם שם על גבי בהמה -- משום צער בעלי חיים.

יא) המדבק פירות עד שייעשו גוף אחד, חייב משום מעמר. לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד על יד ואוכל; אבל לא ייתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, כדרך שהוא עושה בחול: שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול -- שמא יכבשם בידו בתוך הקופה, ויבוא לידי עימור. וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו, מפני שנראה כמעמר.

יב) מפרק, חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים, חייב משום מפרק; לפיכך אסור לסחוט תותים ורימונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים -- שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים. אבל שאר פירות, כגון פרישים ותפוחים ועוזררין -- מותר לסוחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה.

יג) כבשין ושלקות שסחטן -- אם לרכך גופן, מותר; ואם להוציא מימיהן, אסור. ואין מרסקין את השלג, שיזובו מימיו; אבל מרסק הוא לתוך הכוס, או לתוך הקערה. השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום -- אם מחוסרין דיכה, אסור לו לגמור דיכתן בשבת; ואם מחוסרין שחיקה ביד, מותר לו לגמור שחיקתן בשבת. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש.

יד) המולל מלילות, מולל בשינוי, כדי שלא ייראה כדש. היונק בפיו, פטור; ואם היה גונח -- מותר לו לינק בפיו, מפני שהוא מפרק כלאחר יד, ומשום צערו לא גזרו, ואף על פי שאין שם סכנה.

טו) פירות שזבו מהן משקין בשבת, אם זיתים וענבים הם -- אסור לשתות אותן המשקין, עד מוצאי שבת: גזירה -- שמא יתכוון, ויסחוט אותן בשבת. ואם תותים ורימונים הן -- אם הכניסן לאכילה, משקין שזבו מהן מותרין; ואם הכניסן לדורכן, משקין שזבו מהן אסורין, עד מוצאי שבת.

טז) זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו מהן משקין מעצמן -- מותרין; וכן חלות דבש שריסקן מערב שבת -- משקין היוצאין מהן בשבת, מותרין: שאין כאן מקום לגזירה, שכבר ריסקן מבערב.

יז) זורה ובורר, מאבות מלאכות הן. לפיכך אף על פי שמותר למלול מלילות, בראשי אצבעותיו, כשהוא מנפח, מנפח בידו אחת בכל כוחו -- אבל לא בקנון, ולא בתמחוי: גזירה -- שמא ינפה בנפה ובכברה, שהוא חייב. והמשמר שמרים, תולדת בורר או מרקד הוא; לפיכך אף על פי שמותר לסנן יין צלול או מים צלולין, בסודרין או בקפיפה מצרית, לא יעשה גומה, בסודר -- שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לשמר במשמרת. וכן אסור לתלות את המשמרת, כדרך שהוא עושה בחול -- שמא יבוא לשמר. וכן המחבץ, תולדת בורר הוא; לפיכך אף על פי שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש, לא יחבץ בידו.

יח) המחתך את הירק דק דק, כדי לבשלו -- הרי זה תולדת טוחן, וחייב; לפיכך אין מרסקין לא את השחת, ולא את החרובין, לפני בהמה, בין דקה בין גסה -- מפני שנראה כטוחן. אבל מחתכין את הדילועין לפני בהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים -- שאין טחינה בפירות. ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה, ומפספס בידו אלומות קטנות; אבל לא אלומות גדולות, מפני הטורח שבהן.

יט) חבילי סיאה ואיזוב וקורנית וכיוצא בהן, שהכניסן למאכל בהמה -- מסתפק מהן, וקוטם ואוכל בראשי אצבעותיו; אבל לא בידו הרבה -- שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לדוק.

כ) הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן, ליתן לתוך המאכל בשבת -- הרי זה כותש ביד הסכין, ובקערה. אבל במכתשת -- חייב, מפני שהוא טוחן; לפיכך אסור לבריא, להתרפאות בשבת -- גזירה, שמא ישחוק סמנין.

כא) כיצד, לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים, כגון איזוביון ופואה; ולא דברים המשלשלין, כגון לענה וכיוצא בהן. וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן, כגון מים שבשלו בו סמנין ועשבים.

כב) אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאוכלן ולשתותן, כגון הכוסבר והכשות והאיזוב; אף על פי שהם מרפאין, ואכלן כדי להתרפאות בהן -- מותר, הואיל והן מאכל בריאים. שתה חלתית מקודם השבת, והרי הוא שותה והולך -- מותר לשתותו בשבת, במקומות שנהגו הבריאים לשתות החלתית; ושותין זיתוס המצרי, בכל מקום.

כג) וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהן -- מותר לסוך בהן בשבת, ואף על פי שנתכוון לרפואה; ושאין הבריאים סכין בהן, אסורין. החושש במותניו, לא יסוך יין וחומץ; אבל סך הוא את השמן: ולא שמן ורד, אלא במקום שהבריאים סכין אותו; ומותר לסוך שמן ומלח, בכל מקום. ניגפה ידו או רגלו, צומתה ביין; ואינו צומתה, בחומץ: ואם היה ענוג, אף ביין אסור.

כד) החושש בשיניו -- לא יגמע בהן את החומץ, ויפלוט; אבל מגמע הוא, ובולע. החושש בגרונו, לא יערערנו בשמן; אבל בולע הוא שמן הרבה -- ואם נתרפא, נתרפא. אין לועסין את המצטכי, ואין שפין את השיניים בסם בשבת, בזמן שמתכוון לרפואה; ואם נתכוון לריח הפה, מותר.

כה) אין נותנין יין, לתוך העין; אבל נותן הוא, על גב העין. ורוק תפל -- אפילו על גב העין, אסור. קילור ששרה אותו מערב שבת -- מעבירו על גב עיניו בשבת, ואינו חושש. מי שלקה באצבעו, לא יכרוך עליו גמי כדי לרפאותו; ולא ידחקנו בידו, כדי להוציא ממנו דם.

כו) אין נותנין חמין ושמן על גבי המכה, ולא על גבי מוך שעל גבי המכה, ולא על גבי מוך ליתנו על המכה בשבת; אבל נותן הוא חוץ למכה, ושותת ויורד למכה. ונותנין מוך יבש על גבי המכה; ואם היה עתיק -- אסור, מפני שהוא כרטייה.

כז) רטייה שפירסה על גבי כלי, מחזירין אותה; ואם פירסה על גבי קרקע, אסור להחזירה. ומניחין רטייה על גבי המכה לכתחילה במקדש, שאין איסור שבות במקדש. ובכל מקום, מקנחין פי המכה; ואין מקנחין את הרטייה, שמא ימרח.

כח) סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת -- והוא שיסוך וימשמש בבת אחת, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואין מתעמלין בשבת. איזה הוא מתעמל, זה שדורסים על גופו בכוח, עד שייגע ויזיע, או שיהלך, עד שייגע ויזיע -- שאסור לייגע את עצמו כדי שיזיע בשבת, מפני שהיא רפואה. וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסית שבארץ ישראל, מפני שמעמלת ומרפאה.

כט) אין רוחצין במים שמשלשלין, ולא בטיט שטובעין בו, ולא במי משרה הבאושים, ולא בים סדום, ולא במים הרעים שבים הגדול -- מפני שכל אלו צער הן, וכתוב "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח,יג); לפיכך אם לא נשתהה בהם, אלא עלה מיד -- אף על פי שיש לו חטטין בראשו, מותר.

ל) אין מתגרדין במגרדת; ואם היו ידיו מלוכלכות בצואה או בטיט, גורד כדרכו ואינו חושש. סכין ומפרכין לאדם לענגו, אבל לא לבהמה; ואם היה לה צער, מותר להסיר צערה בסיכה ופירוך. בהמה שאכלה כרשינין הרבה, מריצין אותה בחצר בשביל שתתרפה; ואם אחזה דם, מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן -- ואין חוששין, שמא ישחוק לה סמנין.

לא) אין מקיאין את האוכל בשבת. במה דברים אמורים, בסם -- שמא ישחוק סמנין; אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא, מותר. ואסור לדחוק כרסו של תינוק, כדי להוציא הראי שלו -- שמא יבוא להשקותו סמנין המשלשלין. ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת, כדי להעלותו. וכן מותר לחנק וללפף את הקטן, ולהעלות אוזניים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי: שכל אלו וכיוצא בהן -- אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהן.

לב) המרקד, מאבות מלאכות. לפיכך אין כוברין את התבן בכברה; ולא יניח הכברה שיש בה תבן במקום גבוה, בשביל שיירד המוץ -- מפני שהוא כמרקד. אבל נוטל התבן בכברה ומוליך לאיבוס, אף על פי שיירד המוץ בשעת הולכה -- שהרי אינו מתכוון לכך.

לג) מגבל, חייב משום לש; לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי, מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה, ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא כחול, והיא הנקראת שתית -- מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת: והוא, שיהיה רך; אבל קשה, אסור -- מפני שנראה כלש. וצריך לשנות; כיצד, נותן את השתית, ואחר כך נותן את החומץ.

לד) המורסן -- אף על פי שאינו ראוי לגבול, אין גובלין אותו: שמא יבוא לגבול העפר, וכיוצא בו. ונותנין מים על גבי מורסן, ומוליך בו התרווד שתי וערב; אבל אינו ממרס בידו, שלא ייראה כלש. אם לא נתערב, מנערו מכלי לכלי עד שיתערב; ונותן לפני התרנגולין, או לפני השוורים. ומותר לערב המורסן על דרך זו בכלי אחד, ומחלק אותו בכלים הרבה, ונותן לפני כל בהמה ובהמה; ומערב בכלי אחד אפילו כור, אפילו כוריים.

לה) אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת, כדרך שהוא מאכיל בחול -- שמא יבוא לידי כתישת קטנייות, או לידי לישת קמח וכיוצא בו. כיצד, לא יאכיל הגמל בשבת מאכל שלושה או ארבעה ימים, ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח פיו וייתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת. וכן לא ייתן לתוך פי יונים ותרנגולים, למקום שאינן יכולין להחזיר; אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד, ומשקה אותה מעומד, או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן, במקום שיכולה להחזיר. וכן מאכיל לעוף בידו, במקום שיכול להחזיר. ואין צריך לומר, שייתן לפניהן והם אוכלין.

לו) במה דברים אמורים, במי שמזונותיו עליו, כגון בהמתו וחיתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין; אבל מי שאין מזונותיו עליו, כגון חזיר ויוני שובך ודבורים -- לא ייתן לפניהן, לא מזון ולא מים. ומותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים, והיא אוכלת. אבל לא יעמיד אותה, על גבי דבר שהוקצה; אבל עומד בפניה, כדי שתחזיר פניה לדבר המוקצה, ותאכל ממנו. וכן ביום טוב.

---

הלכות שבת פרק כב

א) רדיית הפת -- אף על פי שאינה מלאכה, אסרו אותה חכמים, שמא יבוא לאפות. המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקדש עליו היום -- מציל ממנו מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ואף על פי שהרדייה אינה מלאכה, כשהוא מציל, לא ירדה במרדה אלא בסכין, כדי לשנות.

ב) מפני מה אסרו חכמים להיכנס למרחץ בשבת, מפני הבלנין שהיו מחימין חמין בשבת, ואומרין מערב שבת הוחמו; לפיכך גזרו שלא ייכנס אדם למרחץ בשבת, אפילו להזיע. וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין, ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת; אבל פניו ידיו ורגליו, מותר. במה דברים אמורים, בחמי האור -- גזירה, משום מרחץ; אבל בחמי טבריה וכיוצא בהן, מותר להשתטף בהם כל גופו. ואסור לרחוץ במים חמין שבמערות, מפני שהמערה יש בה הבל, ויבוא לידי זיעה; ונמצאת כמרחץ.

ג) מתחמם אדם כנגד המדורה, ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן; אבל אינו משתטף כל גופו בצונן, ומתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו, ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין. המביא סילון של צונן בתוך מים חמין, אפילו בתוך חמי טבריה -- הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתייה.

ד) מביא אדם קיתון של מים, ומניחו כנגד המדורה -- לא בשביל שייחמו, אלא כדי שתפוג צינתן. וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה -- כדי שיפשר, לא שייחם. וסך אדם ידו במים או בשמן, ומחמם כנגד המדורה -- והוא שלא ייחמו המים שעל ידו, עד שתהא כרסו של תינוק נכווית בהם. ומחמם בגד, ומניחו על גבי מעיו בשבת.

ה) אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין -- אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה; וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו. אבל נותן הוא מים חמין, לתוך אמבטי של צונן.

ו) מיחם שפינה ממנו מים -- מותר ליתן לתוכו מים צונן, כדי להפשירן; ומותר ליצק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך החמין -- והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה. וכן קדירה רותחת -- אף על פי שהורידה מעל האש, לא ייתן לתוכה תבלין; אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה. ואם צק התבשיל מקדירה לקערה -- אף על פי שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין: שכלי שני אינו מבשל.

ז) אין שורין את החלתית, בין בפושרין בין בצונן; אבל שורה אותו, בתוך החומץ. ואם שתה ביום חמישי ושישי, הרי זה שורה בשבת בצונן, ומניחו בחמה עד שייחם, ושותה -- כדי שלא יחלה, אם פסק מלשתות.

ח) דבר שנתבשל קודם השבת, או נשרה בחמין מלפני השבת, אף על פי שהוא עכשיו צונן -- מותר לשרותו בחמין בשבת. ודבר שהוא צונן מעיקרו, ולא בא בחמין מעולם -- מדיחין אותו בחמין בשבת, אם לא הייתה הדחתו גמר מלאכתו; אבל אין שורין אותו בחמין.

ט) מותר להחם בחמה, אף על פי שאסור להחם בתולדות חמה -- שאינו בא לטעות מחמה, לאש; לפיכך מותר ליתן מים צונין בשמש, כדי שייחמו. וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים, בשביל שייצונו. ונותנין תבשיל לתוך הבור, בשביל שיהא שמור.

י) מערב אדם מים ומלח ושמן, וטובל בהן פיתו, או נותנו לתוך התבשיל -- והוא, שיעשה מעט; אבל הרבה -- אסור, מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכות התבשיל. וכן לא יעשה מי מלח עזין, והם שני שלישי מלח ושליש מים, מפני שנראה כעושה מורייס. ומותר למלוח ביצה; אבל צנון וכיוצא בו, אסור -- מפני שנראה ככובש כבשין בשבת, והכובש אסור, מפני שהוא כמבשל. ומותר לטבול צנון וכיוצא בו במלח, ואוכל.

יא) מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת, לאוכלן; אבל יין ומים ושמן אפרסמון -- אסור, שאין זה ראוי לאכילת בריאים. וכן כל כיוצא בזה.

יב) חרדל שלשו מערב שבת -- למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש; ולא יטרוף, אלא מערב. שחליים שטרפן מערב שבת, למחר נותן לתוכן שמן וחומץ ותבלין; ולא יטרוף, אלא מערב. שום שריסקו מערב שבת, למחר נותנו לתוך הגריסין; ולא ישחוק, אלא מערב.

יג) הנוטל שיער מגוף האדם, חייב משום גוזז; לפיכך אסור לרחוץ את הידיים בדבר שמשיר את השיער ודאי, כגון אהלה וכיוצא בו. ומותר לחוף את הידיים בעפר לבונה, ועפר פלפלין, ועפר יסמין, וכיוצא בהן; ואינו חושש שמא ישיר שיער שעל ידו, שהרי אינו מתכוון. עירב דבר שמשיר את השיער ודאי, עם דבר שאינו משיר ודאי -- אם היה הרוב מדבר שאינו המשיר, מותר לחוף בו; ואם לאו, אסור.

יד) אסור לראות במראה של מתכת בשבת -- גזירה, שמא ישיר בה נימין המדולדלין מן השיער, ואפילו קבועה בכותל; אבל מראה שאינה של מתכת -- מותר לראות בה, אפילו אינה קבועה.

טו) המכבס, חייב משום מלבן, והסוחט כסות, חייב מפני שהוא מכבס; לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן, בפי האשישה וכיוצא בה, כדי לסותמה -- שמא יבוא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג, אלא אם כן יש לו בית אחיזה -- שלא יסחוט. ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה, בבגד שאינו מוכן לה -- גזירה, שמא יסחוט.

טז) נשברה לו חבית בשבת, מציל ממנה מה שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו, ובלבד שלא יספוג ביין, או יטפח בשמן: שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יבוא לידי סחיטה. וכיצד מציל ממנה, מביא כלי ומניח תחתיה; ולא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף -- גזירה, שמא יביא כלי דרך רשות הרבים. נזדמנו לו אורחים -- מביא מביתו כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרפו לראשון. ולא יקלוט ואחר כך יזמן, אלא יזמן ואחר כך יקלוט; ואם הערים בדבר זה, מותר.

יז) טיט שעל גבי בגדו, מכסכסו מבפנים; ואינו מכסכסו מבחוץ -- גזירה, שמא יכבס. ומותר לגורדו בציפורן, ואינו חושש שמא ילבנו. המכסכס את הסודר -- אסור, מפני שהוא מלבנו; אבל החלוק -- מותר, מפני שאין כוונתו אלא לרככו.

יח) מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה, מותר לשכשכו במים; אבל לכבסו, אסור. ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלים, אבל סכין ומקנחין את הישנים. כר או כסת שהיה עליהן צואה או טינוף, מקנחו בסמרטוט; ואם הייתה על של עור, נותנין עליה מים עד שתכלה.

יט) מי שנתלכלכה ידו בטיט -- מקנחה בזנב הסוס, ובזנב הפרה, ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה הקוצים; אבל לא במפה שמקנחין בה את הידיים -- שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לכבס את המפה.

כ) מי שרחץ במים -- מסתפג בלונטיתו ומביאה בידו, ואין חוששין שמא יסחוט. וכן מי שנשרו כליו בדרך -- מהלך בהן, ואין חוששין שמא יסחוט. ואסור לו לשוטחן, ואפילו בתוך ביתו: שמא יאמר הרואה, הרי זה כיבס כסותו בשבת, ושטחה לייבשה; וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור.

כא) שתי מטהרות זו על גבי זו -- נוטל את הפקק מבינתיים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שייצאו המים. ופוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המיטלטל, כדי שלא יצופו המים על האוכלים ועל הכלים; אבל אין פוקקין את הביב, כדי שיירדו המים לבור -- שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים.

כב) אסור לתקן בית יד של בגדים, ולשוברם שברים שברים, כדרך שמתקנין בחול הבגדים, כשמכבסין אותן; וכן אין מקפלין הכלים בשבת, כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן. ואם לא היה לו כלי אחר להחליפו, מותר לקפלו ולפשטו ולהתכסות בו, כדי שיתנאה בו בשבת -- והוא שיהיה בגד חדש לבן, שהרי הוא מתמעך ומתלכלך מיד. וכשיקפל, לא יקפל אלא איש אחד; אבל לקפל בשניים, אסור.

כג) הצובע, מאבות מלאכות; לפיכך אסור לאישה להעביר סרק על פניה, מפני שהיא כצובעת. והתופר, מאבות מלאכות; לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין -- גזירה, שמא יתפור; אבל מוכין שנשרו מן הכר או מן הכסת, מחזירין אותן בשבת.

כד) הקורע, מאבות מלאכות. לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים, מפרישם בצנעה, ומתמהמה, כדי שלא ייקרעו; ואם נקרעו, אינו חייב כלום, שהרי לא נתכוון. ומותר ללבוש כלים חדשים; ואם נקרעו, נקרעו. פוצעין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תיקרע.

כה) התוקע, חייב משום בונה; לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע, לא נוטלין אותן ולא מחזירין -- גזירה, שמא יתקע. אבל דלת שידה תיבה ומגדל, ושאר דלתות הכלים -- נוטלין, ולא מחזירין. ואם נשמט ציר התחתון שלהן -- דוחקין אותו למקומו, ובמקדש מחזירין אותו; אבל ציר העליון שנשמט, אסור להחזירו בכל מקום -- גזירה, שמא יתקע.

כו) אין גודלין את שיער הראש, ואין פוקסין אותו, מפני שנראה כבונה. ואין מחזירין מנורה של חוליות, ולא כיסא המפוצל, ולא שולחן המפוצל, וכיוצא בהן -- מפני שנראה כבונה; ואם החזיר, פטור -- שאין בניין בכלים, ואין סתירה בכלים; ואם היה רפוי, מותר להחזירו. ואין מתקנין חוליות של שדרה של קטן זו בצד זו, מפני שנראה כבונה.

כז) העושה אוהל קבוע, חייב משום בונה. לפיכך אין עושין אוהל עראי לכתחילה, ולא סותרין אוהל עראי -- גזירה, שמא יעשה או יסתור אוהל קבוע; ואם עשה או סתר אוהל עראי, פטור. ומותר להוסיף אוהל עראי בשבת. כיצד, טלית שהייתה פרוסה על העמודים או על הכתלים, והייתה כרוכה קודם השבת, אם נשאר ממנה גג טפח מתוח -- הרי זה מותח את כולה בשבת, עד שייעשה אוהל גדול. וכן כל כיוצא בזה.

כח) אין תולין את הכילה, שהרי נעשית תחתיה אוהל עראי; ומותר להניח מיטה וכיסא וטרסקל, ואף על פי שיעשה תחתיהן אוהל -- שאין זה דרך עשיית אוהל, לא קבע ולא עראי.

כט) כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות משלושה סמוך לגגו רוחב טפח -- הרי זה אוהל עראי; והעושה אותו לכתחילה בשבת, פטור. טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת, מותר לנטותה. וכן הפרוכת, מותר לנטותה ומותר לפורקה.

ל) כילת חתנים שאין בגגה טפח, ואין בפחות משלושה סמוך לגגה רוחב טפח -- הואיל והיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר לפורקה: והוא, שלא תהיה משולשלת מעל המיטה טפח. פקק החלון, בזמן שהוא מתוקן לכך -- אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי, מותר לפקוק בו החלון.

לא) כובע שעושין על הראש, ויש לו שפה מוקפת שהיא עושה צל כמו אוהל על לובשו -- מותר ללובשו; ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל, והיה מהודק על הראש, והייתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג -- אסור, מפני שהוא עושה אוהל עראי.

לב) הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך להיזהר שלא יעשה אוהל בשעה שנוטה; לפיכך אם הייתה פרוכת גדולה -- תולין אותה שניים, אבל אחד אסור. ואם הייתה כילה שיש לה גג, אין מותחין אותה ואפילו עשרה -- שאי אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ, ותיעשה אוהל עראי.

לג) בגד שמכסה בו פי החבית -- לא יכסה בו את כולה, מפני שנעשה אוהל; אבל מכסה הוא, מקצת פיה. המסנן בקפיפה מצרית -- לא יגביה קרקעית הקפיפה מן הכלי טפח, כדי שלא יעשה אוהל עראי.

---

הלכות שבת פרק כג

א) העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב של לול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל -- הרי זה חייב משום מכה בפטיש; לפיכך גזרו על כל נקב, אפילו היה עשוי להוציא בלבד, או להכניס בלבד -- שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו. ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין בו. אבל פותחין נקב ישן -- והוא, שלא יהיה הנקב למטה מן השמרים: שאם היה למטה מן השמרים -- הרי זה עשוי לחזק, ואסור לפותחו.

ב) נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין, ובלבד שייקבנה מלמעלה; אבל מצידה -- אסור, מפני שהוא כמתקן כלי. שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; ומביא אדם חבית של יין, ומתיז את ראשה בסיף לפני האורחין, ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות ליבו.

ג) וכשם שאסור לפתוח כל נקב, כך אסור לסתום כל נקב; לפיכך אסור לסתום נקב החבית -- ואפילו בדבר שאינו מתמרח, ואינו בא לידי סחיטה, כגון שיסתום בקיסם, או בצרור קטן. אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם -- מותר; ומותר להערים, בדבר זה.

ד) כל דבר שהוא גמר מלאכה, חייב עליו משום מכה בפטיש. ומפני זה, הגורד כל שהוא, או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן -- חייב; לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים, בין בשאר דברים. אפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקרקש את האגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק -- כל זה וכיוצא בו, אסור: גזירה, שמא יתקן כלי שיר.

ה) אין מספקין, ולא מרקדין, ולא מטפחין בשבת -- גזירה, שמא יתקן כלי שיר; ולספק כלאחר יד, מותר. אין שטין על פני המים -- גזירה, שמא יתקן חבית של שייטין. בריכה שבחצר -- מותר לשוט בה, שאינו בא לעשות חבית של שייטין: והוא שיהיה לה שפה מוקפת, שלא ייעקר ממנה המים, כדי שיהיה היכר והפרש בינה, ובין הים.

ו) אין חותכין שפופרת של קנה, מפני שהוא כמתקן כלי; הייתה חתוכה, אף על פי שאינה מתוקנת -- מותר להכניסה בנקב החבית בשבת להוציא ממנה יין, ואין חוששין שמא יתקן. ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית, כדי שיקלח את היין, מפני שהוא כעושה מרזב בשבת. ואין שוברין את החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי.

ז) זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאין בה בשבת; ואם אינה קשורה, אין ממלאין בה -- גזירה, שמא יקטום אותה ויתקנה.

ח) אסור לחוף כלי כסף בגרתיקון, מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין, ונמצא כמתקן כלי, וגומר מלאכתו בשבת; אבל חופפין אותן בחול, ובנתר. וכן כל הכלים, חופפין אותם בכל דבר. ואסור להדיח קערות ואילפסין וכיוצא בהן, מפני שהוא כמתקן, אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת, באותה שבת; אבל כלי שתייה כגון כוסות וקיתונות -- מותר להדיחן בכל עת, שאין קבע לשתייה. ואין מציעין את המיטות בשבת, כדי לישן עליהן למוצאי שבת; אבל מציעין מלילי שבת, לשבת.

ט) [ח] אסור להטביל כלים טמאין בשבת, מפני שהוא כמתקן כלי. אבל אדם טמא -- מותר לטבול, מפני שנראה כמקר; ואין מזין עליו בשבת. המטביל כלים בשבת -- בשוגג, ישתמש בהן; במזיד, לא ישתמש בהן עד למוצאי שבת. ומותר להטביל את המים הטמאים בשבת; כיצד יעשה, נותנן בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים, ומטביל הכלי במקוה עד שיעלה מי המקוה עליהן, ויטהרו. [ט] ואין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן.

י) מעבד, מאבות מלאכות הוא; והמרכך עור בשמן כדרך שהעבדנין עושין -- הרי זה מעבד, וחייב. לפיכך לא יסוך אדם רגלו בשמן, והיא בתוך המנעל או בתוך הסנדל החדשים; אבל סך הוא את רגלו שמן, ולובש מנעלו או סנדלו, אף על פי שהן חדשים. וסך כל גופו שמן, ומתעגל על גבי קטבוליא חדשה, ואינו חושש. במה דברים אמורים, בשהיה השמן מועט, כדי שיצחצח העור בלבד; אבל אם היה בבשרו שמן הרבה, כדי שירכך העור -- הרי זה אסור, מפני שהוא כמעבדו. והכול בחדשים; אבל בישנים, מותר.

יא) הממרח רטייה בשבת, חייב משום מוחק את העור; לפיכך אין סותמין נקב בשעווה וכיוצא בה, שמא ימרח. ואפילו בשומן, אין סותמין את הנקב -- גזירה, משום שעווה.

יב) כותב, מאבות מלאכות; לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת, מפני שהוא ככותב. ואסור ללוות, ולהלוות -- גזירה, שמא יכתוב. וכן אסור לקנות ולמכור, ולהשכיר -- גזירה, שמא יכתוב. לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר לחברו לשכור לו פועלין. אבל לשאול ולהשאיל, מותר: שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלווני.

יג) אחד המוכר בפה או במסירה, אסור, בין במאזניים, בין שלא במאזניים; וכשם שאסור לשקול, כך אסור למנות ולמדוד -- בין בכלי מידה, בין ביד, בין בחבל.

יד) אין דנין בשבת, ולא חולצין, ולא מייבמין, ולא מקדשין -- גזירה, שמא יכתוב. ואין מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין -- מפני שהוא כמקח וממכר; ואין מגביהין תרומה ומעשרות, שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש, ועוד, מפני שהוא כמתקן אותן בשבת. ואין מעשרין את הבהמה -- גזירה, שמא ירשום בסקרה. ומקדיש אדם פסחו בשבת, וחגיגתו ביום טוב -- שזו מצות היום. וכשם שאין מקדישין, כך אין מקדשין מי חטאת.

טו) המגביה תרומה ומעשרות בשבת או ביום טוב -- בשוגג, יאכל ממה שתיקן; במזיד, לא יאכל עד מוצאי שבת. ובין כך ובין כך, תיקן את הפירות. וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד -- מה שעשה עשוי; ואין צריך לומר, ביום טוב. וכן המקנה לחברו בשבת, קנה.

טז) מעשרין את הדמאי, בין השמשות; אבל לא את הודאי. [טז] מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי, לא ייטלם בשבת -- אף על פי שייחד מקומן מקודם השבת, והרי הם ידועין ומונחין בצד הפירות. ואם היה כוהן או עני למודים לאכול אצלו, יבואו ויאכלו -- ובלבד שיודיע לכוהן שזו שאני מאכילך תרומת מעשר, ויודיע לעני שזו שאני מאכילך מעשר עני.

יז) אסור להפיס ולשחק בקוביא בשבת, מפני שהוא כמקח וממכר; ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו, על מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שאין מקפידין.

יח) אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להן, בשבת, בין שעבר, בין שעתיד להיות -- גזירה, שמא יכתוב; לפיכך חשבונות שאין בהן צורך, מותר לחשבן. כיצד, כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתנות בנו, וכיוצא באלו, שהם בכלל שיחה בטילה שאין בה צורך כלל -- המחשב אותן בשבת, כמחשב בחול.

יט) אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת -- שלא יהא כחול, ויבוא למחוק. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו, מפיו; אבל לא מן הכתב, כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות. לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלה, או על הכותל -- מותר לקרותן, מפני שאינו מתחלף בשטר. ואסור לקרות בכתב המהלך תחת הצורה, ותחת הדיוקני בשבת. אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש, אסור -- גזירה, משום ביטול בית המדרש: שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא, ויימנע מבית המדרש.

כ) נפלה דליקה בחצר בשבת -- אינו מציל כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו המבוי, אף על פי שעירבו: גזירה -- שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, מפני שאדם בהול על ממונו. לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת, וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת, ובגדים שיכול ללבוש: שנמצא מתייאש מן הכול, ואינו בא לידי כיבוי. ואם לא עירבו, אף מזונו וכליו אינו מציל.

כא) ומה הוא מציל למזונו, אם נפלה דליקה בלילי שבת, מצילין מזון שלוש סעודות -- הראוי לאדם לאדם, והראוי לבהמה לבהמה; נפלה בשחרית, מצילין ממנה מזון שתי סעודות; במנחה, מצילין מזון סעודה אחת.

כב) במה דברים אמורים, במציל בכלים הרבה, או שהיה ממלא כלי ומוציאו ומערה וחוזר וממלא אותו שנייה -- הוא שאין מציל אלא מה שהוא צריך לו; אבל אם הוציא כלי אחד בהוצאה אחת -- אף על פי שיש בו כמה סעודות, מותר.

כג) כיצד, מציל סל מלא כיכרות, אף על פי שיש בו כמה סעודות; ועיגול של דבילה, וחבית של יין. וכן אם פרס טליתו, וקיבץ בה כל מה שיכול להוציא, והוציאה מלאה בבת אחת -- מותר.

כד) אמר לאחרים בואו והצילו לכם -- כל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו, או כלי אחד שמחזיק אפילו דבר גדול; והרי הוא של מציל. ואם לא רצה המציל לקחתו, ונתנו לבעליו -- מותר לו ליטול ממנו אחר השבת, שכר עמלו; ואין זה שכר שבת -- שהרי אין שם מלאכה, ולא איסור, שלא הוציאו, אלא במקום מעורב.

כה) הציל פת נקייה, אינו חוזר ומציל פת שאינה נקייה; אבל אם הציל פת שאינה נקייה, חוזר ומציל פת נקייה. ומציל ביום הכיפורים מה שהוא צריך לשבת, אם היה יום הכיפורים בערב שבת. אבל אינו מציל בשבת, ליום הכיפורים, ואין צריך לומר, ליום טוב; ולא משבת זו, לשבת הבאה.

כו) ומה הוא מציל ללבושו, לובש כל מה שהוא יכול ללבוש, ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף, ומוציא. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, וכל אחד ואחד לובש ומתעטף יוכלו, ומוציא; והרי הוא שלו כמו המאכל, שהרי מן ההפקר הן זוכין.

כז) [כו] מותר להציל כל כתבי הקודש שיש בחצר, לחצר אחרת שבאותו המבוי, ואף על פי שלא עירבו -- ובלבד שיהיה למבוי שלוש מחיצות, ולחי אחד: והוא שיהיו כתובין אשורי, ובלשון הקודש. אבל אם היו כתובין בכל לשון, או בכתב אחר -- אין מצילין אותן, אפילו היה שם עירוב; ובחול, אסור לקרות בהם, אלא מניחן במקום התורף, והן מתאבדין מאליהן.

כח) [כז] היו כתובין בסם ובסקרה, אף על פי שאינו כתב של קיימה, הואיל והן כתובין אשורי ובלשון הקודש, מצילין אותן. הגליון של ספרים שלמעלה ושלמטה, ושבין פרשה לפרשה, ושבין דף לדף, ושבתחילת הספר, ושבסוף הספר -- אין מצילין אותן. הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותייות של שם, ומעניינות הרבה של תורה -- אין מצילין אותן מפני הדליקה.

כט) [כח] ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותייות מתוך תיבות שלמות, ואפילו בכללן "יגר שהדותא" (בראשית לא,מז), וכן אם הייתה בו פרשה שאין בה שמונים וחמש אותייות, ויש בה הזכרות כגון "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י,לה) -- מצילין אותו מפני הדליקה. ומצילין תיק הספר עם הספר, ותיק תפילין עם התפילין -- אף על פי שיש בתוכן מעות.