הלכות עבודה זרה פרק ט

א) שלושה ימים לפני אידיהם של גויים, אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים, ללוות מהן ולהלוותם, לפורען וליפרע מהן מלווה בשטר או שעל המשכון. אבל מלווה על פה, נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידן; ומותר למכור להן דבר שאינו מתקיים, כגון ירקות ותבשיל, עד יום אידם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל; אבל בשאר ארצות, אינו אסור אלא יום אידם בלבד.

ב) עבר ונשא ונתן עימהן באותן השלושה ימים, הרי זה מותר בהנאה; והנושא ונותן עימהם ביום אידם, הרי זה אסור בהנאה. [ב] ואסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו, אלא אם כן נודע לו שאינו מודה בעבודה זרה, ואינו עובדה. וכן גוי ששלח דורון לישראל ביום אידם, לא יקבלנו ממנו; ואם חשש לאיבה, נוטלו בפניו, ואינו נהנה בו עד שייוודע לו שזה הגוי אינו עובד עבודה זרה, ואינו מודה בה.

ג) היה אידם של אותם גויים ימים רבים, שלושה או ארבעה או עשרה, כל אותן הימים כיום אחד הן, וכולן אסורין עם שלושה ימים לפניהן.

ד) הנוצרים עובדי עבודה זרה הם, ויום ראשון יום אידם הוא. לפיכך אסור לשאת ולתת עימהם בארץ ישראל, יום חמישי ויום שישי שבכל שבת ושבת; ואין צריך לומר, יום ראשון עצמו, מפני שהוא אסור בכל מקום. וכן נוהגים עימהם, בכל אידיהם.

ה) יום שמתכנסין בו הגויים להעמיד להן מלך, ומקריבין ומקלסין לאלוהיהן, יום אידם הוא, והרי הוא כשאר אידיהם; אבל גוי שהוא עושה איד לעצמו, ומודה לעבודה זרה שלו, ומקלסה ביום שנולד בו, ביום תגלחת זקנו או בלוריתו, ביום שעלה בו מן הים או שיצא בו מבית האסורים, ביום שעשה בו משתה לבנו, וכיוצא באלו -- אין אסור אלא אותו היום, ואותו האיש בלבד.

ו) וכן יום שימות להן בו מת ויעשו אותו איד, אותם העושים אסורין אותו היום; וכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטירין קטורת, בידוע שיש בה עבודה זרה.

ז) אין יום האיד אסור, אלא לעובדין בו בלבד; אבל הגויים ששמחים בו ואוכלין ושותין ומשמרין אותו מנהג, או מפני כבוד המלך, אבל הם אין מודין בו -- הרי אלו מותרין לשאת ולתת עימהן.

ח) [ו] דברים שהן מיוחדין למין ממיני עבודה זרה, אסור למכור לעובדי אותה עבודה זרה שבאותו המקום, לעולם. ודברים שאינן מיוחדין לה, מוכרין אותם סתם; ואם פירש הגוי שהוא קונה אותם לעבודה זרה, אסור למכור לו, אלא אם כן פסלו מלהקריבו לעבודה זרה, לפי שאין מקריבין חסר לעבודה זרה.

ט) [ז] היו מעורבים דברים המיוחדין עם דברים שאין מיוחדין, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה -- מוכר הכול סתם, ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודה זרה; וכן כל כיוצא בזה.

י) [ח] כשם שאין מוכרין לגויים, דברים שמחזיקין בהן ידיהן לעבודה זרה -- כך אין מוכרין להם, דבר שיש בו נזק לרבים, כגון דובים ואריות, וכלי זין וכבלים ושלשליות. ואין משחיזין להם את הזין. וכל שאסור למוכרו לגוי, אסור למוכרו לישראל החשוד למכור לגוי; וכן אסור למכור כלי נזק, לליסטים ישראל.

יא) [ט] היו ישראל שוכנים ביני הגויים, וכרתו להם ברית -- מותר למכור כלי זין לעבדי המלך וגייסותיו: מפני שעושים בהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה, ונמצאו מגינים עלינו, שהרי אנו שרויין בתוכם.

יב) עיר שיש בה עבודה זרה -- מותר להלך חוצה לה, ואסור להיכנס לתוכה. היה חוצה לה עבודה זרה, מותר להלך בתוכה. [י] ההולך ממקום למקום, אסור לו לעבור בעיר שיש בה עבודה זרה. במה דברים אמורים, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום; אבל אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו, מותר. [יא] אסור לבנות עם הגויים, כיפה שמעמידים בה עבודה זרה; ואם עבר ובנה, שכרו מותר. אבל בונה הוא לכתחילה, הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה.

יג) [יב] עיר שיש בה עבודה זרה, והיו בה חנייות מעוטרות ושאינן מעוטרות -- המעוטרות, אסור ליהנות בהן ובכל מה שבתוכן, מפני שחזקתן, שבגלל עבודה זרה נתעטרו; ושאינן מעוטרות, מותרות בהנאה. חנייות של עבודה זרה, אסור לשוכרן, מפני שמהנה עבודה זרה. [יג] המוכר בית לעבודה זרה -- דמיו אסורים בהנאה, ויוליך אותן לים המלח; אבל גויים שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בו עבודה זרה, דמיו מותרין; וכותב ומעלה בערכאות שלהם. [יד] וחלילין של עבודה זרה, אסור לספוד בהן.

יד) הולכין ליריד של גויים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות בגיותן, ובתים ושדות וכרמים; וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם. במה דברים אמורים, בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס. אבל הלוקח שם מן התגר, אסור: מפני שהוא נותן מכס, והמכס לעבודה זרה; ונמצא זה מהנה עבודה זרה. עבר ולקח מן התגר -- אם בהמה לקח, נושר פרסותיה מן הארכובה ולמטה; ואם כסות וכלים לקח, ירקבו; לקח מעות וכלי מתכות, יוליכם לים המלח; לקח עבדים, לא מעלין ולא מורידין.

טו) גוי שעשה משתה לבנו או לבתו, אסור ליהנות מסעודתו; ואפילו לאכול הישראלי ולשתות משלו שם, אסור, הואיל ובמסיבת הגויים אכלו. ומאימתיי אסור לאכול אצלו, משיתחיל לעסוק ולהכין צורכי הסעודה, וכל ימי המשתה, ולאחר ימי המשתה שלושים יום. ואם עשה סעודה אחרת מחמת הנישואין, אפילו לאחר שלושים יום, אסור, עד שנים עשר חודש.

טז) וכל ההרחק הזה -- מפני עבודה זרה הוא, שנאמר "וקרא לך ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו, לבניך; וזנו בנותיו אחרי אלוהיהן, והזנו את בניך" (שמות לד,טו-טז).

יז) [טז] בת ישראל לא תניק את בנה של נוכרית, מפני שמגדלת בן לעבודה זרה. ולא תיילד את הנוכרית, אבל מיילדת היא בשכר משום איבה. והנוכרית מיילדת את בת ישראל, ומניקה את בנה, ברשותה, כדי שלא תהרגנו.

יח) [יז] ההולכין לתרפות, אסור לשאת ולתת עימהן; והבאים, מותרין -- והוא, שלא יהיו קשורין זה בזה, שאם היו קשורין, שמא דעתן לחזור. ישראל ההולך לתרפות, בהליכה מותר לשאת ולתת עימו, שמא יחזור בו; ובחזירה, אסור. ישראל משומד, בין בהליכה בין בחזירה, אסור.

יט) [יח] ישראל שהלך ליריד של גויים, בחזירה אסור לשאת ולתת עימו, שמא עבודה זרה מכר להן שם, ודמי עבודה זרה ביד ישראל אסורים בהנאה; וביד גוי, מותרין. ומפני זה, נושאין ונותנין עם הגוי הבא מן התרפות; ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן התרפות. ולא עם המשומד, לא בהליכתו ולא בחזירתו.