הלכות שבת פרק כז

א) היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת -- לוקה, שנאמר "אל ייצא איש ממקומו, ביום השביעי" (שמות טז,כט): מקום זה, הוא תחום העיר. ולא נתנה תורה, שיעור לתחום זה; אבל חכמים העתיקו שתחום זה, הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבנו, לא תצאו חוץ למחנה. ומדברי סופרים, שלא ייצא אדם חוץ לעיר, אלא עד אלפיים אמה; אבל חוץ לאלפיים אמה, אסור -- שאלפיים אמה, הוא מגרש העיר.

ב) נמצאת למד, שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה, אפילו הייתה כנינווה, בין שהייתה מוקפת חומה, בין שלא הייתה מוקפת חומה. וכן מותר לו להלך חוץ לעיר אלפיים אמה לכל רוח מרובעות כטבלה מרובעת, כדי שיהיה נשכר את הזווייות. ואם יצא חוץ לאלפיים אמה, מכין אותו מכת מרדות -- עד שנים עשר מיל; אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על שנים עשר מיל, אפילו אמה אחת -- לוקה מן התורה.

ג) המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהין עשרה ואין בכל אחד מהן ארבעה על ארבעה -- הרי זה ספק, אם יש תחומין למעלה מעשרה; אבל אם הלך על מקום שיש בו ארבעה על ארבעה -- הרי זה כמהלך על הארץ, ויש איסור תחומין שם.

ד) מי ששבת בדיר שבמדבר, או בסהר, או במערה, וכיוצא בהן מרשות היחיד -- מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח בריבוע; וכן השובת בבקעה. אפילו היה ישן בשעה שנכנס השבת, שלא קנה שביתה -- יש לו להלך ממקומו אלפיים אמה לכל רוח בריבוע. היה מהלך בבקעה, ואינו יודע תחום שבת -- מהלך אלפיים פסיעות בינונייות, וזה הוא תחום שבת.

ה) המהלך אלפיים אמה שיש לו להלך, ושלמה מידתו בתוך דיר, או סהר, או מערה, או בתוך המדינה -- אינו מהלך אלא עד סוף מידתו; ואין אומרין הואיל וכלתה מידתו בתוך רשות היחיד, מהלך את כולה. במה דברים אמורים, בשכלתה מידתו במקצת העיר, או במקצת המערה; אבל אם הייתה אותה רשות היחיד מובעלת בתוך אלפיים אמה שלו -- תיחשב לו כל אותה הרשות כארבע אמות, ומשלימין לו את השאר.

ו) כיצד, הרי שהיה אלף אמה ממקום שביתתו, או מחוץ לעיר, עד מדינה או מערה שיש באורכה אלף אמה, או פחות מאלף -- מהלך את כל המדינה, או המערה שפגע בה, ומהלך חוצה לה, אלף אמה פחות ארבע אמות. [ז] אבל אם היה במדינה או במערה שפגע בה בתוך מידתו, אלף אמה ואמה -- אינו מהלך בה אלא אלף אמה בלבד, שהוא תשלום אלפיים אמה שיש לו.

ז) [ח] מי שכלתה מידתו בחצי העיר -- אף על פי שאינו מהלך אלא עד סוף מידתו, מותר לטלטל בכל העיר על ידי זריקה. וכן מי ששבת בבקעה, והקיפוהו גויים מחיצה בשבת -- אינו מהלך בה אלא אלפיים אמה לכל רוח, אף על פי שהוא בתוך המחיצה; ומותר לו לטלטל בכל המחיצה על ידי זריקה, אם הקיפוה לשם דירה.

ח) [ט] מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה, בין שהיה בא בים, בין שהיה בא בחרבה -- אם נכנס בתוך אלפיים אמה קרוב לעיר, קודם שייכנס השבת, אף על פי שלא הגיע למדינה אלא בשבת, הרי זה ייכנס ויהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח.

ט) [י] היה בא למדינה וישן בדרך, ולא נעור אלא בשבת, וכשנעור, מצא עצמו בתוך התחום -- הרי זה ייכנס לה, ויהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח: מפני שדעתו הייתה להלך למדינה זו, ולפיכך קנה שביתה עם בני המדינה כמותן -- שהרי נכנס עימהן בתחום.

י) [יא] מי שיצא חוץ לתחום, אפילו אמה אחת -- לא ייכנס: שהארבע אמות שיש לו לאדם, תחילתן ממקום שהוא עומד בו; לפיכך כיון שיצא חוץ מתחומו אמה או יתר, יישב במקומו, ואין לו להלך אלא בתוך ארבע אמות, מעמידת רגליו ולחוץ. וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה, אפילו אמה אחת -- הרי זה לא ייכנס לה: אלא יהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו, אלפיים אמה בלבד. ואם כלתה מידתו במקצת העיר, מהלך עד סוף מידתו כמו שאמרנו. הייתה רגלו אחת בתוך התחום, ורגלו אחת חוץ לתחום -- הרי זה ייכנס.

יא) [יב] מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעתו, כגון שהוציאוהו גויים או רוח רעה, או ששגג ויצא -- אין לו אלא ארבע אמות. חזר לדעת, אין לו אלא ארבע אמות; החזירוהו, כאילו לא יצא. ואם נתנוהו ברשות היחיד, כגון שנתנוהו גויים בדיר וסהר ומערה, או בעיר אחרת -- יש לו להלך את כולה; וכן אם יצא לאחד מאלו בשגגה, ונזכר והוא בתוכן -- מהלך את כולה.

יב) [יג] יצא חוץ לתחום לדעת, אף על פי שחזר שלא לדעת, כגון שהחזירוהו גויים, או רוח רעה -- אין לו אלא ארבע אמות; וכן אם יצא חוץ לתחום לדעת, אף על פי שהוא בתוך רשות היחיד, כגון דיר וסהר -- אין לו אלא ארבע אמות. המפרש בים הגדול, אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו, מהלך את כל הספינה כולה, ומטלטל בכולה.

יג) [יד] מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, והוקף במחיצה בשבת -- יש לו להלך כל אותה המחיצה: והוא, שלא תהיה יתר על אלפיים אמה. ואם היה תחום שיצא ממנו מובלע מקצתו בתוך המחיצה שנעשת שלא לדעתו -- הואיל ויש לו להלך את כל המחיצה, הרי זה נכנס לתחומו; וכיון שייכנס, הרי הוא כאילו לא יצא.

יד) [טו] כל מי שאין לו לזוז ממקומו, אלא בתוך ארבע אמות -- אם נצרך לנקביו, הרי זה יוצא ומרחיק ונפנה וחוזר למקומו. ואם נכנס למקצת תחום שיצא ממנו, בעת שיתרחק להיפנות -- הואיל ונכנס ייכנס, וכאילו לא יצא: והוא, שלא יצא בתחילה לדעת; אבל אם יצא לדעת -- אף על פי שנכנס, אין לו אלא ארבע אמות.

טו) [טז] כל מי שיצא ברשות בית דין, כגון העדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה, וכיוצא בהן ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה -- יש לו אלפיים אמה לכל רוח, באותו מקום שהגיע לו; ואם הגיע למדינה -- הרי הוא כאנשי העיר, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח חוץ למדינה.

טז) [יז] היה יוצא ברשות, ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשת המצוה שיצאת לעשותה -- יש לו ממקומו, אלפיים אמה לכל רוח; ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות, מובלע בתוך אלפיים אמה שיש לו ממקומו -- הרי זה חוזר למקומו, וכאילו לא יצא. וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גויים, או מן הנהר, או מן המפולת -- יש להם אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהצילו בו; ואם הייתה יד הגויים תקיפה, והיו מפחדין לשבות במקום שהצילו -- הרי אלו חוזרין בשבת למקומן, ובכלי זינן.

---

הלכות שבת פרק כח

א) כל בית דירה שהוא יוצא מן המדינה, אם היה בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה, שהוא צלע בית סאתיים המרובעת, או פחות מזה -- הרי זה מצטרף למדינה, ונחשב ממנה; וכשמודדין לה אלפיים אמה לכל רוח, מודדין חוץ מבית דירה זה.

ב) היה בית זה קרוב למדינה בשבעים אמה, ובית שני קרוב לבית ראשון בשבעים אמה, ובית שלישי קרוב לשני בשבעים אמה, וכן עד מהלך כמה ימים -- הרי הכול כמדינה אחת; וכשמודדין, מודדין מחוץ לבית האחרון: והוא שיהיה בית דירה זה, ארבע אמות על ארבע אמות או יתר.

ג) וכן בית הכנסת שיש בו דירה לחזנין, ובית עבודה זרה שיש בו בית דירה לכומרין, והאוצרות שיש בהן בית דירה, והגשר והקבר שיש בהן בית דירה, ושלוש מחיצות שאין עליהן תקרה ויש בהן ארבע אמות על ארבע אמות, והבורגנין, והבית הבנוי בים, ושתי מחיצות שיש עליהן תקרה, ומערה שיש בניין על פיה ויש בה בית דירה -- כל אלו מצטרפין עימה, אם היו בתוך שבעים אמה ושיירים; ומאותו הבית היוצא, רואין כאילו חוט מתוח על פני כל המדינה, ומודדין חוץ לאותו החוט, אלפיים אמה.

ד) ואלו, שאין מצטרפין עימה -- שתי מחיצות שאין עליהן תקרה, אף על פי שדרין ביניהן; והגשר והקבר ובית הכנסת ובית עבודה זרה והאוצרות, שאין בהן בית דירה; והבור והשיח והמערה והשובך, ובית שבספינה: כל אלו וכיוצא בהן, אין מצטרפין עימה.

ה) היו שתי עיירות זו סמוכה לזו, אם יש ביניהן מאה וארבעים ואחת ושליש, כדי שיהיה שבעים אמה ושיירים לזו, ושבעים אמה ושיירים לזו -- חושבין שתיהן כעיר אחת; ונמצאת כל עיר מהן, מהלכת את כל העיר השנייה וחוצה לה אלפיים אמה. היו שלושה כפרים משולשין -- אם יש בין האמצעי ובין כל אחד ואחד מן החיצונים, אלפיים אמה או פחות מכן, ובין השניים החיצונים, מאתים שלוש ושמונים פחות שליש, כדי שיהיה בין כל אחד מהן ובין האמצעי כשתראה אותו כאילו הוא ביניהן, מאה וארבעים ואחת אמה ושליש -- הרי שלושתן כמדינה אחת, ומודדין להם אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לשלושתן. עיר שהוקפה ולבסוף ישבה, מודדין לה מישיבתה; ישבה ולבסוף הוקפה, מודדין לה מחומותיה.

ו) עיר שהייתה ארוכה או מרובעת, הואיל ויש לה ארבע זווייות שוות, מניחין אותה כמות שהיא, ומודדין לה אלפיים אמה לכל רוח מארבע רוחותיה; הייתה עגולה, עושין לה זווייות, ורואין אותה כאילו היא בתוך מרובע, ומודדין חוץ מצלעות אותו מרובע אלפיים אמה לכל רוח -- שנמצא משתכר הזווייות.

ז) וכן אם הייתה משולשת, או שיש לה צלעות רבות -- מרבעין אותה, ואחר כך מודדין חוץ למרובע אלפיים אמה לכל רוח; וכשהוא מרבעה, מרבעה כריבוע העולם, כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם, ומכוונת כנגדה. [ח] הייתה רחבה מצד אחד, וקצרה מצד אחד -- רואין אותה כאילו היא כולה רחבה. הייתה עשויה כמין גם, או שהייתה עשויה כקשת, אם יש בין שני ראשיה, פחות מארבעת אלפיים אמה -- מודדין לה מן היתר, ורואין את כל הרוחב שבין היתר והקשת כאילו הוא מלא בתים; ואם היה בין שני ראשיה, ארבעת אלפיים -- אין מודדין לה, אלא מן הקשת.

ח) [ט] עיר שיושבת על שפת הנחל, אם יש לפניה רקה רוחב ארבע אמות על שפת הנחל, כדי שיעמדו עליה, וישתמשו בנחל -- נמצא הנחל בכלל העיר, ומודדין לה אלפיים אמה משפת הנחל השנייה, וייעשה הנחל כולו בכלל המדינה, מפני הרקה הבנויה מצידו. ואם לא היה שם רקה, אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן; ונמצא הנחל, נמדד מן האלפיים שלהם.

ט) [י] יושבי צריפין, אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן; ואם יש שם שלוש חצרות של שני שני בתים, הוקבעו כולם, ומרבעין אותה ונותנין להם אלפיים אמה לכל רוח, כשאר העיירות.

י) [יא] אין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה, לא פחות ולא יתר; ובחבל של פשתן, כדי שלא יימשך יותר. הגיע לגיא, אם היה רוחבו חמישים אמה, שיכול להבליעו בחבל המידה -- מבליעו: והוא שיהיה בעומקו, פחות מארבעת אלפים.

יא) [יב] במה דברים אמורים, בשהיה חוט המשקולת יורד כנגדו, שאי אפשר להשתמש בו; אבל אם אין חוט המשקולת יורד כנגדו, אינו מבליעו, אלא אם כן היה עמוק אלפיים, או פחות מכן.

יב) [יג] היה גיא מעוקם -- מקדד ועולה, מקדד ויורד; היה גיא רחב מחמישים, שאינו יכול להבליעו -- הולך למקום שהוא יכול להבליעו, ומבליעו, וצופה כנגד מידתו, וחוזר.

יג) [יד] הגיע לכותל, אין אומרין ייקוב את הכותל; אלא אומד רוחבו, והולך לו. ואם אפשר להשתמש בו, מודדו מדידה יפה; ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו, מודד רוחבו מדידה יפה.

יד) [טו] הגיע להר -- אם היה הר מתלקט ממנו גובה עשרה טפחים באורך חמש אמות, מבליעו וחוזר למידתו; ואם היה גבוה הרבה, עד שיתלקט ממנו עשרה טפחים מתוך משך ארבע אמות, אומדו, והולך לו. ואם אינו יכול להבליעו, כגון שהיה רוחבו יתר מחמישים -- מקדדו מעט מעט: וזה הוא שאמרו, מקדדין בהרים.

טו) [טז] כיצד מקדדין בהרים או בגיאיות שאינו יכול להבליען, אוחזין שניים חבל של ארבע אמות, העליון אוחז קצתו מכנגד מרגלותיו, והתחתון אוחז בקצה השני כנגד ליבו; וחוזר העליון לעמוד במקום התחתון, והתחתון יורד ומרחיק ממנו מידת החבל; וכן מתגלגלין והולכין, עד שמודדין את כולו. וכשילך המודד להבליע ההר או הגיא, לא ייצא חוץ לתחום -- שלא יראו אותו העוברים, ויאמרו מידת תחומין באה לכאן.

טז) [יז] אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה, שהוא יודע מידת הקרקע. היו לנו תחומי שבת מוחזקין, ובא מומחה ומדד, ריבה בתחום מהן, ומיעט בתחום -- שומעין לו בתחום שריבה; וכן אם באו שניים מומחין, ומדדו התחום, אחד ריבה, ואחד מיעט -- שומעין למרבה: ובלבד שלא ירבה, יתר ממידת אלכסונה של עיר.

יז) [יח] כיצד, בעת שירבה זה -- נאמר שמא הראשון מקרן אלכסון של עיר מדד האלפיים, ולפיכך מיעט מידתו, ונמצא צלע התחום בינו ובין המדינה, פחות מאלפיים; וזה האחרון, מדד אלפיים מצלע המדינה: ואין מחזיקין על הראשון, שטעה ביתר על זה. לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון, אפילו בחמש מאות ושמונים אמה בקירוב -- שומעין לו; ביותר על זה, אין שומעין לו.

יח) [יט] אפילו עבד, אפילו שפחה -- נאמנין לומר עד כאן תחום השבת; ונאמן הגדול לומר, זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן, וסומכין על עדותו בדבר זה: שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, מפני ששיעור אלפיים אמה מדבריהם.

---

הלכות שבת פרק כט

א) מצות עשה מן התורה, לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר "זכור את יום השבת, לקדשו" (שמות כ,ז), כלומר זוכרהו זכירת שבת וקידוש; וצריך לזוכרהו בכניסתו, וביציאתו -- בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה.

ב) וזה הוא נוסח קידוש היום: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו; ושבת קודשו באהבה הנחילנו -- זיכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצריים: כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ושבת קודשך באהבה וברצון הנחלתנו. ברוך אתה ה', מקדש השבת.

ג) וזה הוא נוסח ההבדלה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לגויים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה ה', המבדיל בין קודש לחול.

ד) עיקר הקידוש, בלילה; אם לא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד -- מקדש והולך, כל היום כולו. ואם לא הבדיל בלילה -- מבדיל למחר, ומבדיל והולך עד סוף יום רביעי; אבל אינו מברך על האור, אלא בליל מוצאי שבת בלבד.

ה) אסור לאדם לאכול או לשתות יין, משיקדש היום -- עד שיקדש. וכן משייצא היום, אסור לו להתחיל לאכול ולשתות, ולעשות מלאכה, או לטעום כלום -- עד שיבדיל; ולשתות המים, מותר. שכח, או עבר, ואכל ושתה קודם שיקדש, או קודם שיבדיל -- הרי זה מקדש ומבדיל, אחר שאכל.

ו) מדברי סופרים לקדש על היין, ולהבדיל על היין. ואף על פי שהבדיל בתפילה, צריך להבדיל על הכוס; ומאחר שיבדיל ויאמר בין קודש לחול, מותר לו לעשות מלאכה, אף על פי שלא הבדיל על הכוס. ומברך על היין תחילה, ואחר כך מקדש; ואינו נוטל את ידיו, עד שיקדש.

ז) כיצד הוא עושה, לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלאהו יין, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר, ולא יסייע בשמאל. ומברך על הגפן, ואחר כך מקדש; ומנהג פשוט בכל ישראל, לקרות בתחילה פרשת "ויכולו" (בראשית ב,א), ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש. ושותה מלוא לוגמיו, ומשקה לכל בני חבורה; ואחר כך נוטל ידיו, ומברך המוציא ואוכל.

ח) אין קידוש, אלא במקום סעודה. כיצד, לא יקדש בבית זה, ויאכל בבית אחר; אבל אם קידש בזווית זו, אוכל בזווית שנייה. ולמה מקדשין בבית הכנסת, מפני האורחין שאוכלין ושותין שם.

ט) היה מתאווה לפת יותר מן היין, או שלא היה לו יין -- הרי זה נוטל ידיו תחילה, ומברך המוציא, ומקדש, ואחר כך בוצע ואוכל. ואין מבדילין על הפת, אלא על הכוס.

י) מי שנתכוון לקדש על היין בלילי שבת, ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש -- הרי זה מקדש על הפת, ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה. ומצוה לברך על היין ביום השבת, קודם שיסעוד סעודה שנייה -- וזה הוא הנקרא קידושא רבא. מברך בורא פרי הגפן בלבד, ושותה, ואחר כך יטול ידיו, ויסעוד; ואסור לו לאדם שיטעום כלום, קודם שיקדש. וגם קידוש זה, לא יהיה אלא במקום סעודה.

יא) יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת; וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין היא שבת: שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשעה זו במעט.

יב) מי שהיה אוכל בערב שבת, וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה -- פורס מפה על השולחן, ומקדש; וגומר סעודתו, ואחר כך מברך ברכת המזון. היה אוכל בשבת, ויצא השבת והוא בתוך סעודתו -- גומר סעודתו, ונוטל ידיו, ומברך ברכת המזון על הכוס, ואחר כך מבדיל עליו; ואם היה בתוך השתייה -- פוסק ומבדיל, ואחר כך חוזר לשתייתו.

יג) היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת, מברך ברכת המזון תחילה; ואחר כך מקדש על כוס שני, ולא יברך ויקדש על כוס אחד -- שאין עושין שתי מצוות בכוס אחד: שמצות קידוש ומצות ברכת המזון, שתי מצוות של תורה הן.

יד) אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח; לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת החרדל בחבית גדולה -- אין מקדשין עליו: כך אנו מורין, בכל המערב; ויש מי שמתיר לקדש עליו, ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע, או מגולה, או מבושל -- שאין מקדשין על אחד מהן.

טו) יין שטעמו טעם חומץ -- אף על פי שריחו ריח יין, אין מקדשין עליו. וכן שמרים שנתן עליהן מים -- אף על פי שיש בהן טעם יין, אין מקדשין עליהן: במה דברים אמורים, בשנתן על השמרים שלושה מים, והוציא פחות מארבעה; אבל אם הוציא ארבעה -- הרי זה יין מזוג, ומקדשין עליו.

טז) כלי שהיה מלא יין, אפילו מחזיק כמה רביעייות -- אם שתה ממנו מעט, הרי זה פגמו, ונפסל, ואין מקדשין על השאר: מפני שהוא כשיירי כוסות.

יז) יין שריחו ריח חומץ, וטעמו טעם יין -- מקדשין עליו; וכן יין מזוג. ויין צימוקים, מקדשין עליו -- והוא שיהיו צימוקים שיש בהן לחלוחית, שאם ידרוך אותן ייצא מהן דבשן. וכן יין חדש מגיתו, מקדשין עליו; וסוחט אדם אשכול של ענבים, ומקדש עליו בשעתו. מדינה שרוב יינה שיכר, אף על פי שהוא פסול לקידוש, מותר להבדיל עליו, הואיל והוא חמר המדינה.

יח) כשם שמקדשין בלילי שבת, ומבדילין במוצאי שבת; כך מקדשין בלילי ימים טובים, ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכיפורים -- שכולם שבתות ה' הן. ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד, ובמוצאי שבת ליום טוב; אבל אין מבדילין במוצאי יום טוב, לשבת.

יט) נוסח קידוש יום טוב: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, בחר בנו ויגדלנו, רצה בנו ויפארנו; ותיתן לנו ה' אלוהינו באהבה, מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום חג המצות הזה -- או חג השבועות הזה, או חג הסוכות הזה -- , זמן חירותנו -- או זמן מתן תורתנו, או זמן שמחתנו -- , באהבה, זכר ליציאת מצריים: כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ומועדי קודשך בשמחה ובששון הנחלתנו. ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים. ואם חל להיות בשבת -- מזכיר השבת וחותם כדרך שחותם בתפילה, מקדש השבת וישראל והזמנים.

כ) בראש השנה אומר: ותיתן לנו ה' אלוהינו באהבה, את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום הזיכרון הזה, זכרון תרועה באהבה, זכר ליציאת מצריים: כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ודברך אמת וקיים לעד. ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון. ואם חל להיות בשבת -- חותם מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון, כדרך שחותם בתפילה.

כא) בלילי יום טוב, מקדש על היין כבשבת; ואם אין לו יין, או שהיה מתאווה לפת -- מקדש על הפת. וכן ביום טוב מקדש קידושא רבא, כדרך שמקדש בשבת.

כב) כיצד מברכין בלילי יום טוב שחל להיות באחד בשבת, בתחילה מברך על הגפן, ואחר כך מקדש קידוש יום טוב, ואחר כך מברך על הנר, ואחר כך מבדיל -- וחותם בהבדלה, המבדיל בין קודש לקודש; ואחר כך מברך שהחיינו.

כג) כל לילי יום טוב, ובליל יום הכיפורים -- אומרים שהחיינו; ובשביעי של פסח, אין מברכין שהחיינו, מפני שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח.

כד) סדר הבדלה במוצאי שבת -- מברך על היין, ואחר כך על הבשמים, ואחר כך על הנר. וכיצד מברך על הנר, בורא מאורי האש; ואחר כך מבדיל.

כה) אין מברכין על הנר, עד שייאותו לאורו, כדי שיכיר בין מטבע מדינה זו, למטבע מדינה אחרת; ואין מברכין על הנר של גויים, שסתם מסיבתם לעבודה זרה -- ואין מברכין לא על הנר של עבודה זרה, ולא על הנר של מתים.

כו) ישראל שהדליק מגוי, או גוי מישראל -- מברכין עליו; גוי מגוי, אין מברכין עליו. היה מהלך חוץ לכרך וראה אור -- אם רוב אנשי הכרך גויים, אינו מברך; ואם רוב ישראל, מברך. אור של כבשן ושל תנור ושל כיריים, לכתחילה לא יברך עליו; הגחלים -- אם כשיכניס קיסם ביניהן דולק מאליו, מברכין עליהן. אור של בית המדרש -- אם יש שם אדם חשוב שמדליקים בשבילו, מברכין עליו; של בית הכנסת -- אם יש שם חזן שהוא דר שם, מברכין עליו. ואבוקה להבדלה, מצוה מן המובחר. ואין מחזרין על האור, כדרך שמחזרין על כל המצוות; אלא אם בא, מברכין עליו.

כז) אור שהודלק בשבת לחולה ולחיה, מברכין עליו במוצאי שבת. אור שהוקדח מן העצים ומן האבנים, מברכין עליו במוצאי שבת -- שהיא הייתה תחילת ברייתו בידי אדם. אבל אין מברכין עליו במוצאי יום הכיפורים, שאין מברכין במוצאי יום הכיפורים אלא על אור ששבת; אף על פי שהודלק לחולה או לחיה ביום הכיפורים, מברכין עליו -- שהרי שבת מעבירה.

כח) יום טוב שחל להיות באמצע שבת, אומר בהבדלה, המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לגויים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, כדרך שאומר במוצאי שבת -- שסדר ההבדלות הוא מונה. ואינו צריך לברך לא על הבשמים, ולא על הנר; וכן אינו צריך לברך על הבשמים, במוצאי יום הכיפורים.

כט) ולמה מברכין על הבשמים במוצאי שבת, מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת, משמחין אותה ומיישבין אותה, בריח טוב.