הלכות עדות פרק טז

א) ראובן שגזל שדה או טלית משמעון ובא יהודה וערער על ראובן ואמר שדה זו או טלית זו שלי היא, אין שמעון יכול להעיד לראובן שאין זו השדה של יהודה ולא זו הטלית של יהודה, שהרי שמעון רוצה להעמיד שדה זו או טלית זו ביד ראובן שהוא גזלה ממנו כדי שיחזירו לו מיד הגזלן, שהרי אפשר שתהיה הראייה של שמעון שמוציא בה מיד ראובן אפשר שאינו יכול להוציא בה מיד יהודה, וכן אם מכר ראובן השדה הגזולה או הורישה ללוי ובא יהודה לערער על לוי, אין שמעון מעיד שאינה של יהודה שמא נחת רוח יש לו להוציאה מיד לוי.

ב) מכר הטלית הגזולה ללוי ובא יהודה לערער, אם מת ראובן שמעון מעיד עליה שאינה של יהודה שהרי אין טלית זו חוזרת לשמעון לעולם שכבר קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות וכבר מת ראובן הגזלן ואין לו ממי יטול דמיה, אבל אם עדיין ראובן קיים אין שמעון מעיד אף על הטלית, שהנאה היא לו שלא תעמוד ביד יהודה כדי שיביא ראיה שראובן גזלה וישלם דמיה, וכן אם היתה הטלית ביד יורשי ראובן אין שמעון מעיד עליה מפני שסופה שאם תעמוד ביד היורש לחזור לו וכן כל כיוצא בזה.

ג) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא יהודה לערער על שמעון ולהוציאה מתחת ידו, אין ראובן מעיד לו עליה, אף על פי שאין עליה אחריות הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון כדי שיבא בעל חוב של ראובן ויטרפנה בחובו ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם.

ד) ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון ובא יהודה לערער ולהוציא מיד שמעון, ראובן מעיד לו עליה שהיא של שמעון שאפילו עמדה ביד שמעון אין בעל חובו של ראובן טורף מן המטלטלין ואפילו היו אפותיקי, במה דברים אמורים כשהיה שמעון מודה שזו הפרה והטלית הם של ראובן המוכר בודאי והוא יודע שבאמת הן שלו, אבל אם לא הודה שמעון אין ראובן מעיד לאבד זכות יהודה, שאם תצא מתחת ידי שמעון יחזור שמעון ויתבע דמים ויאמר לו מכרת לי דבר שאינו שלך שהרי באו עדים ואמרו שהן של יהודה, במה דברים אמורים שיעיד ראובן לאבד זכות יהודה ויעמיד המטלטלין ביד שמעון כשבאו עדים והעידו שהם יודעים שראובן זה לא היתה לו קרקע מעולם, אבל אם לא באו עדים לכך אף על הפרה והטלית אינו מעיד, ולמה אינו מעיד עליהן, שמא הקנה אותם לבעל חובו אגב קרקע וכתב דאיקני והקנה לו מטלטלין אגב קרקע שנמצא בעל חובו טורף אף הפרה והטלית, לפיכך לא יעיד עליהן שהרי רוצה להעמידן ביד שמעון כדי שיבא בעל חובו ויטרפם וכן כל כיוצא בדברים אלו, ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות, אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה, וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא כך לא ידון באותו דבר, וכן שאר מיני פסולין כשם שפוסלין בעדים כך פוסלין בדיינים.

ה) ולפיכך אין סומכין בסנהדרין שנים הקרובים זה לזה בין בסנהדרי קטנה בין בסנהדרי גדולה, אבל אלו שמוסיפין עד שבעה לעבר השנה כמו שבארנו בהלכות קדוש החדש יראה לי שאם היה בהן קרובים אין בכך כלום.

ו) כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון, האוהב, והשונא, והגר, והמשוחרר, וכן הזקן, והסריס, והממזר, וסומה באחת מעיניו, כשרין להעיד ואינן כשרים לדון דיני נפשות כמו שבארנו.