הלכות תפילה פרק ה

א) שמונה דברים, צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן; ואם היה דחוק, או נאנס, או שעבר ולא עשה אותן -- אין מעכבין. ואלו הן -- עמידה, ונוכח המקדש, ותיקון הגוף, ותיקון המלבוש, ותיקון המקום, והשווית הקול, והכריעה, וההשתחוויה.

ב) עמידה כיצד, אין מתפללין אלא מעומד. היה יושב בספינה או בעגלה, אם יכול לעמוד, יעמוד; ואם לאו, יישב במקומו, ויתפלל. חולה מתפלל, אפילו שוכב על צידו -- והוא, שיכול לכוון את דעתו. וכן הצמא והרעב, הרי הן בכלל חולים -- אם יש בו יכולת לכוון את דעתו, יתפלל; ואם לאו, אל יתפלל, עד שיאכל וישתה. היה רוכב על הבהמה, אף על פי שיש לו מי שיאחוז בהמתו, לא יירד אלא יישב במקומו ומתפלל, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.

ג) נוכח המקדש כיצד, היה עומד בחוצה לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל, ומתפלל; היה עומד בארץ, מכוון את פניו כנגד ירושלים; היה עומד בירושלים, מכוון פניו כנגד המקדש; היה עומד במקדש, מכוון פניו כנגד בית קודש הקודשים. סומה, ומי שלא יכול לכוון את הרוחות, והמהלך בספינה -- יכוון את ליבו כנגד השכינה, ויתפלל.

ד) תיקון הגוף כיצד, כשהוא עומד בתפילה, צריך לכוון את רגליו זו בצד זו; ונותן עיניו למטה, כאילו הוא מביט לארץ; ויהיה ליבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמיים; ומניח ידיו על ליבו כפותין, הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו, באימה ביראה ופחד. ולא יניח ידיו, על חלציו.

ה) תיקון המלבוש כיצד, מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר "השתחוו לה', בהדרת קודש" (תהילים כט,ב). ולא יעמוד לתפילה באפונדתו, ולא בראש מגולה. ולא ברגליים מגולות, אם דרך אנשי המקום, שלא יעמדו לפני הגדולים, אלא בבית הרגליים. ובכל מקום, לא יאחוז תפילין בידו, וספר תורה בזרועו, מפני שליבו טרוד בהן; ולא יאחוז מעות וכלים בידו. אבל מתפלל הוא בלולב בידו בימות החג, מפני שהיא מצות היום. היה משוי על ראשו והגיע זמן התפילה, אם היה פחות מארבעת קבין, מפשילו לאחוריו, ומתפלל; היה ארבעת קבין, מניחו על גבי קרקע, ואחר כך יתפלל. דרך כל החכמים ותלמידיהם, שלא יתפללו, אלא כשהן עטופין.

ו) תיקון המקום כיצד, יעמוד במקום נמוך, ויחזיר פניו לכותל. וצריך לפתוח חלונות או פתחים, כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן, שנאמר "וכווין פתיחן ליה בעיליתיה, נגד ירושלם" (דנייאל ו,יא). וקובע מקום לתפילתו, תמיד. ואין מתפלל, בחורבה; ולא לאחורי בית הכנסת, אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת. ואסור לישב בצד העומד בתפילה, או לעבור לפניו, עד שירחיק ממנו ארבע אמות.

ז) לא יעמוד במקום גבוה שלושה טפחים או יותר, ויתפלל; ולא על גבי מיטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כיסא. היה בניין גבוה, אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא שיעור הבית, הרי הוא כעלייה, ומותר להתפלל בו; וכן אם היה מוקף מחיצה מכל רוחותיו, אף על פי שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, מותר להתפלל בו, מפני שאין גובהו ניכר -- שהרי חלק רשות לעצמו.

ח) האומנין שהיו עושין בראש הכותל או בראש האילן, והגיע זמן התפילה, יורדין למטה ומתפללין, וחוזרין למלאכתן; ואם היו בראש הזית או בראש התאנה, מתפללין במקומן, מפני שטורחן מרובה. ומה הן מתפללין, אם היו עושין בסעודתן בלבד, מתפללין שלוש תפילות של תשע עשרה ברכות; היו עושין בשכרן, מתפללין הביננו. ובין כך ובין כך, אין יורדין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהן.

ט) השווית הקול כיצד, לא יגביה קולו בתפילתו, ולא יתפלל בליבו, אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאוזניו בלחש. ולא ישמיע קולו, אלא אם כן היה חולה; או שאינו יכול לכוון את ליבו עד שישמיע קולו, הרי זה מותר -- ובלבד שלא יהיה בציבור, כדי שלא תיטרף דעתן מקולו.

י) כריעה כיצד, המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה -- בברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף; וכשגומר התפילה, כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע, ונותן שלום משמאל עצמו, ואחר כך מימין עצמו, ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה. וכשהוא כורע בארבע הכריעות, כורע בברוך; וכשהוא זוקף, זוקף בשם.

יא) במה דברים אמורים, בהדיוט; אבל כוהן גדול, כורע בתחילת כל ברכה, ובסוף כל ברכה. והמלך, כיון ששחה בראשונה, אינו מגביה ראשו, עד שגומר תפילתו.

יב) [יא] ולמה נותן שלום לשמאלו תחילה, מפני ששמאלו הוא ימין שכנגד פניו: כלומר כשהוא עומד לפני המלך, נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך; וקבעו שייפטר מן התפילה, כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך.

יג) [יב] כל הכריעות האלו, צריך שיכרע בהן עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, וייעשה כקשת; ואם שחה מעט וציער עצמו, ונראה ככורע בכל כוחו, אינו חושש.

יד) [יג] השתחוויה כיצד, אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל התחנונים שירצה.

טו) כריעה האמורה בכל מקום, על ברכיים; קידה, על אפיים; השתחוויה, זו פישוט ידיים ורגליים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ.

טז) [יד] כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה; ואסור לעשות השתחוויה על האבנים אלא במקדש, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה. ואין אדם חשוב, רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושוע; אבל מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותם בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר.

יז) [טו] מנהג פשוט בכל ישראל, שאין נפילת אפיים בשבתות ובמועדות, ולא בראש השנה, ולא בראשי חודשים וחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים, ולא בערבית שבכל יום. ויש יחידים שנופלים על פניהם, בערבית. וביום הכיפורים בלבד, נופלים על פניהם בכל תפילה ותפילה, מפני שהוא יום תחינה ובקשה ותענית.

---

הלכות תפילה פרק ו

א) אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין, אלא אם כן היה נושא משאוי; או שהיו לבית הכנסת שני פתחים בשתי רוחות, שהרואה אומר שמא ילך וייכנס מפתח האחר. וכן אם היה בעיר שני בתי כנסייות, יאמר הרואה שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו. ואם יש לו תפילין בראשו, מותר לו לעבור, ואף על פי שאין שם אחד מכל אלו -- שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר המצוות, ואינו ממבטלי התפילה.

ב) המתפלל עם הציבור, לא יאריך בתפילתו יותר מדיי. אבל בינו לבין עצמו, הרשות בידו: אם בא לומר אחר תפילתו, אפילו כסדר יום הכיפורים, אומר; וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעייות, מעין הברכה, מוסיף.

ג) כיצד, היה לו חולה, מבקש עליו רחמים בברכת חולים, כפי צחות לשונו; היה צריך לפרנסה, מוסיף תחינה ובקשה בברכת השנים. ועל דרך זו, בכל אחת מהן. ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפילה, שואל; אבל לא ישאל לא בשלוש ראשונות, ולא בשלוש אחרונות.

ד) אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה, מאחר שיעלה עמוד השחר, עד שיתפלל תפילת שחרית; וכן לא ישכים לפתח חברו לשאול בשלומו, קודם שיתפלל תפילת שחרית. ולא ייצא לדרך, קודם שיתפלל. אבל טועם ועושה מלאכה קודם שיתפלל מוסף, וקודם מנחה; אבל אינו סועד, סמוך למנחה.

ה) כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, לא ייכנס למרחץ, אפילו להזיע, עד שיתפלל, שמא יתעלף וייבטל מן התפילה; ולא לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא יימשך באכילה; ולא לדון, אפילו בגמר דין, שמא ייסתר הדין ויימשך וייבטל מן התפילה. וכן לא יישב לפני הספר, אפילו תספורת הדיוט, עד שיתפלל, שמא יישבר הזוג; ולא ייכנס לבורסקי סמוך למנחה, עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה ויתעכב מן התפילה. ואם התחיל באחת מאלו, לא יפסיק, אלא גומר, ואחר כך מתפלל תפילת מנחה.

ו) מאימתיי התחלת התספורת, משיניח מעפורת הספרין על ברכיו. ומאימתיי התחלת המרחץ, משיפשוט בגד הסמוך לבשרו. ומאימתיי התחלת הבורסקי, משיקשור בין כתפיו כמו שהאומנין קושרין. ומאימתיי התחלת אכילה, לבני ארץ ישראל, משייטול ידיו; ולבני בבל, משיתיר חגורו. ומאימתיי התחלת הדין, משיתעטפו הדיינים ויישבו; ואם היו יושבין, משיתחילו בעלי דינין לטעון.

ז) אף על פי שתפילת הערב רשות, לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר, אוכל מעט ואשתה מעט ואישן קמעא, ואחר כך אתפלל -- שמא תאנוס אותו שינה, ונמצא ישן כל הלילה; אלא מתפלל ערבית, ואחר כך אוכל ושותה או יישן. ומותר להסתפר ולהיכנס למרחץ, סמוך לשחרית, מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי, שרוב העם נכנסין שם ביום; אבל בשחר, דבר שאינו מצוי, לא גזרו בו.

ח) מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפילה, פוסק ומתפלל; ואם הייתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל, והיה עוסק בתורה בשעת תפילה, אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה. וכל העוסק בצורכי רבים, כעוסק בדברי תורה.

ט) אין המתפלל מפסיק תפילתו, אלא מפני סכנת נפשות בלבד, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; אבל פוסק הוא למלך גוי, שמא יהרגנו. היה עומד בתפילה, וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו, יקצר; ואם אינו יכול, יפסיק. וכן אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו, אם הגיעו אליו והיה דרכן באותו המקום שהן ממיתין, פוסק ובורח; ואם לא היה דרכן להמית, אינו פוסק.

י) נשים ועבדים וקטנים, חייבים בתפילה. וכל איש שפטור מקרית שמע, פטור מן התפילה; וכל המלווין את המת, אף על פי שאין למיטה צורך בהן, פטורין מן התפילה.

---

הלכות תפילה פרק ז

א) כשתיקנו חכמים דברי תפילות אלו, תיקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום; ואלו הן: כשייכנס אדם למיטתו לישן בלילה, מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המפיל חבלי שינה על עיניי, ומאיר לאישון בת עין; יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שתצילני מיצר רע, ומפגע רע, ואל יבהלוני חלומות רעות ולא הרהורים רעים, ותהיה מיטתי שלמה לפניך, ותעמידני ממנה לחיים ולשלום, והאירה עיניי פן אישן המוות; ברוך אתה ה', המאיר לכל העולם.

ב) וקורא פרשה ראשונה מקרית שמע, ויישן; ואם אנסתו שינה, קורא אפילו פסוק ראשון, או פסוקי רחמים, ואחר כך יישן.

ג) בשעה שייקץ בסוף שינתו, מברך והוא על מיטתו כך: אלוהיי, הנשמה שנתת בי טהורה -- אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ואתה עתיד להחזירה לי לעתיד לבוא; וכל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלוהיי, ריבון כל המעשים; ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים.

ד) כששומע קול התרנגול, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הנותן לשכוי בינה להבין בין יום ובין לילה. כשלובש בגדיו, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מלביש ערומים. כשמניח סדינו על ראשו, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עוטר ישראל בתפארה. כשמעביר ידיו על עיניו, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, פוקח עיוורים. כשיישב על מיטתו, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מתיר אסורים. כשמוריד רגליו מן המיטה ומניחן על הארץ, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, רוקע הארץ על המים. כשעומד, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, זוקף כפופים. כשנוטל ידיו, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים. כשרוחץ פניו, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המעביר שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי; יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, שתרגילני לדבר מצוה, ואל תרגילני לדבר עבירה, ותשלט בי יצר טוב, ואל תשלט בי יצר רע, ותחזקני במצוותיך, ותיתן חלקי בתורתך, ותיתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי, ותגמלני חסדים טובים מלפניך; ברוך אתה ה', גומל חסדים טובים.

ה) וכל זמן שייכנס אדם לבית הכיסא, אומר קודם שייכנס, התכבדו מכובדים קדושים, משרתי עליון, שמרוני והמתינו לי עד שאיכנס ואצא, כי זה הוא דרכן של בני אדם. ואחר שייצא, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים וחלולים חלולים, מהן פתוחים ומהן סתומים, שאם ייסתם אחד מהן או ייפתח, אינו יכול להתקיים אפילו שעה אחת; ברוך אתה ה', רופא כל בשר ומפליא לעשות.

ו) כשחוגר חגורו, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אוזר ישראל בגבורה. כשלובש נעליו, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשית לי כל צרכיי. כשמהלך לצאת לדרך, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המכין מצעדי גבר. ומברך אדם בכל יום -- ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא עשני גוי; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא עשני עבד; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא עשני אישה.

ז) שמונה עשרה ברכות אלו, אין להם סדר, אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו, בשעתו. כיצד, הרי שחגר חגורו והוא על מיטתו, מברך אוזר ישראל בגבורה; שמע קול התרנגול אחר כך, מברך הנותן לשכוי בינה. וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה, אינו מברך אותה.

ח) כיצד, לן בכסותו, אינו מברך כשעומד מלביש ערומים; הלך יחף, אינו מברך שעשה לי כל צרכיי. ביום הכיפורים ובתשעה באב, שאין שם רחיצה, אינו מברך נטילת ידיים, ולא המעביר שינה מעיניי. אם לא נכנס לבית הכיסא, אינו מברך אשר יצר את האדם. וכן שאר ברכות אלו.

ט) נהגו העם ברוב ערינו, לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהן, בין לא נתחייבו בהן. וטעות הוא, ואין ראוי לעשות כן. ולא יברך ברכה, אלא אם כן נתחייב בה.

י) המשכים לקרות בתורה קודם שיקרא קרית שמע, בין קרא בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, נוטל ידיו תחילה, ומברך שלוש ברכות, ואחר כך קורא; ואלו הן: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה. הערב נא ה' אלוהינו, את דברי תורתך בפינו ובפיפייות עמך כל בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך כל בית ישראל לעולם, יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה; ברוך אתה ה', נותן התורה. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו; ברוך אתה ה', נותן התורה.

יא) בכל יום, חייב אדם לברך שלוש ברכות אלו, ואחר כך קורא מעט מדברי תורה. ונהגו העם, לקרות ברכת כוהנים; ויש מקומות שקורין "צו את בני ישראל" (במדבר כח,ב); ויש מקומות שקורין שתיהן. וקורין פרקים או הלכות מן המשנה, או מן הברייתות.

יב) ושיבחו חכמים, למי שקורא זמירות מספר תילים בכל יום ויום, והן מתהילה לדויד, עד סוף הספר. וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהן ולאחריהן. ותיקנו חכמים ברכה לפני הזמירות, והיא ברוך שאמר; וברכה לאחריהן, והיא ישתבח. ואחר כך מברך על קרית שמע, וקורא קרית שמע.

יג) יש מקומות, שנהגו בהן לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח, שירת הים, ואחר כך מברכין על שמע; ויש מקומות, שקורין שירת האזינו; ויש יחידים, שקורין שתי השירות. הכול לפי המנהג.

יד) חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, בין היום והלילה. ומה הן מאה ברכות אלו: שלוש ועשרים ברכות שמנינו בפרק זה, ושבע ברכות של קרית שמע של שחרית וערבית שלפניה ושלאחריה; וכשמתעטף בציצית, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית; וכשלובש תפילין, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין; ושלוש תפילות, בכל תפילה מהן שמונה עשרה ברכות -- הרי שש ושמונים ברכות. וכשהוא אוכל שתי סעודות בכל יום, מברך ארבע עשרה ברכות, שבע בכל סעודה -- אחת כשייטול ידיו תחילה, ועל המזון אחת בתחילה ושלוש בסוף, ועל המים לפניו ולאחריו, הרי שבע.

טו) בזמן הזה שתיקנו ברכת המינין בתפילה, והוסיפו הטוב והמטיב בברכת המזון, נמצאו חמש ברכות יתרות. בשבתות וימים טובים שהתפילה שבע ברכות, וכן אם לא נתחייב בשאר הימים בכל הברכות האלו, כגון שלא ישן כל הלילה, ולא התיר חגורו, ולא נכנס לבית הכיסא, וכיוצא באלו -- צריך להשלים מאה ברכות מברכות של פירות.

טז) כיצד, אוכל מעט ירק, ומברך לפניו ולאחריו; וחוזר ואוכל מעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו; ומעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו. ומונה כל הברכות, עד שמשלים מאה בכל יום.

יז) סדר תפילות, כך הוא: בשחר, משכים אדם ומברך ברכות אלו, וקורא הזמירות ומברך לפניהן ולאחריהן. וקורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה, ומדלג קדושה מברכה ראשונה שלפניה, שאין היחיד אומר קדושה; וכשהוא חותם גאל ישראל, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ומתפלל מעומד כמו שאמרנו. וכשישלים יישב וייפול על פניו, ומתחנן; ומגביה ראשו, ומתחנן מעט והוא יושב, בדברי תחנונים. ואחר כך יקרא תהילה לדויד, ויתחנן כפי כוחו, וייפטר למעשיו.

יח) ובתפילת המנחה, מתחיל לקרות תהילה לדויד, מיושב; ואחר כך עומד, ומתפלל תפילת המנחה; וכשמשלים, נופל על פניו, ומתחנן; ומגביה ראשו, ויתחנן מעט, וייפטר למעשיו.

יט) ובתפילת הערב, קורא קרית שמע ומברך לפניה ולאחריה, וסומך גאולה לתפילה, ומתפלל מעומד; וכשישלים, יישב מעט וייפטר. והמתחנן אחר תפילת ערבית, הרי זה משובח; ואף על פי שמברך השכיבנו אחר גאל ישראל, אינה הפסק בין גאולה לתפילה, והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה.