הלכות לוה ומלוה פרק כב

א) סדר גביית החוב כך הוא כשיביא המלוה שטרו לבית דין ויתקיים אומרים ללוה שלם ואין יורדין לנכסיו תחלה עד שיתבענו, ואם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי לוה קודם שיתבענו מסלקין אותו, אמר הלוה הריני משלם קבעו לי זמן כדי שאלוה מאחר או אמשכן או אמכור ואביא המעות קובעין לו זמן שלשים יום ואין מחייבין אותו ליתן משכון שאילו היו שם מטלטלים מיד היו בית דין גובין מהן, ואם רצה המלוה להחרים על מי שיש לו מעות או מטלטלין ומפליג אותו בדברים הרי זה מחרים, ואין מחייבין הלוה להביא ערב עד שיתן, שלמו השלשים ולא הביא בית דין כותבין אדרכתא, וכן אם אמר בתחלה כשתבעו איני משלם כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ואין קובעין לו זמן, וכן אם אין שם אלא מלוה על פה או שהודה כותבין אדרכתא על נכסי בני חורין שיש לו.

ב) טען ואמר שטר זה שנתקיים בפניהם מזוייף הוא אני אביא ראיה ואבטלנו והעד במקום פלוני והם פלוני ופלוני, אם נראה לדיינין שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי אומרים לו שלם ואחר כך אם יש לו ראיה יחזור, ואם היה מלוה אלם ושמא אינו יכול להוציאו מידו מניחין על ידי שליש.

ג) קבעו לו זמן להביא ראיה ולבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינין לו שני וחמישי ושני, לא בא כותבין עליו פתיחא ומשמתין אותו וממתינין לו והוא בנידויו תשעים יום, שלשים ראשונים שמא טורח ללוות, אמצעים שמא הוא טורח למכור, אחרונים שמא הלוקח ממנו טורח להביא מעות, שלמו תשעים יום ולא בא בית דין כותבין לו אדרכתא על נכסיו ומתירין לו נדויו.

ד) אין כותבין אדרכתא עד ששולחין ומודיעין לו, והוא שיהיה קרוב בבית דין מהלך שני ימים או פחות, יתר על זה אין צריכין להודיעו, במה דברים אמורים כשהיה כל התשעים יום נשמט ואומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר, אבל אמר איני בא לבית דין מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על הקרקעות בין על המטלטלין, וכן אם היה השטר על הפקדון אין ממתינין לו תשעים יום אלא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד.

ה) זה שאמרנו שאם לא בא בסוף התשעים כותבין אדרכתא על הקרקעות, אבל על המטלטלין אפילו אחר תשעים יום כל זמן שהוא אומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר אין מורידין המלוה למטלטלין שמא יאכל אותם ויביא זה ראיה ויבטל השטר ולא ימצא מה יטול, ואפילו היה למלוה קרקע שמא תכסיף או תשתדף.

ו) כיצד כותבין האדרכתא אם לנכסים בני חורין הורידוהו אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני בדין כך וכך ולא נתן לו מעצמו וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה פלונית שלו, ואחר כך שמין לו שלשה מאותה שדה כנגד חובו ומכריזין עליה כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפין, ומורידין אותו בחובו לחלק ששמו אותו וקורעין שטר החוב אם היה שם שטר, ואם לא היו לו נכסים בני חורין כותבין האדרכתא כך איש פלוני נתחייב לפלוני כך בשטר חוב שיש בידו ולא נתן לו חובו ולא מצאנו לו נכסים בני חורין, וכבר קרענו לשטר שהיה לו עליו ונתננו לפלוני רשות לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל הנכסים שימצאו לו וכל קרקעות שמכר מזמן פלוני והלאה יש לו להפרע לגבות חובו מן הכל.

ז) ואחר שכותבין אדרכתא זו הולך המלוה ומחפש אם מצא לו נכסים בני חורין שמין לו מהן, מצא לו נכסים משועבדין מאחר זמן שטרו טורף מהן וקורעין שטר האדרכתא וכותבין לו שטר הטירפא.

ח) כיצד כותבין איש פלוני בן פלוני זכה בדין לטרוף בחוב שפלוני חייב לו שהוא כך וכך משדה פלונית שלקח פלוני בכך וכך מזמן פלוני, וכבר קרענו האדרכתא שהיתה בידו והרשינוהו לטרוף מזה בכך וכך.

ט) ואחר שכותבין הטירפא לטרוף מורידין שלשה בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי מה שראוי לו מן הקרן וחצי השבח כמו שביארנו, ומכריזין עליה שלשים יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומים.

י) ואחר כך משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה, ומשביעין את הטורף בנקיטת חפץ שלא נפרע חוב זה ולא מחלו ולא מכרו לאחר, ואחר כך מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא שלו וכותבין הורדה.

יא) וכיצד כותבין, אחר ששמנו לפלוני בשומא שהיתה בידו והכרזנו שלשים יום כראוי והשבענו את זה הטורף ואת בעל חוב הורדנוהו לשדה פלונית להיות משתמש בה כדרך שמשתמש אדם בקנינו.

יב) ומאימתי אוכל הטורף פירות שדה זו משיפסקו ימי ההכרזה.

יג) כל אדרכתא שאין כתוב בה קרענוהו לשטר ההלואה אינה אדרכתא, וכל טירפא שאין כתוב בה קרענוה לאדרכתא אינה טירפא, וכל שומא דלא כתוב בה קרענוה לטירפא אינה שומא.

יד) שלשה שירדו לשום אחד אומר במנה ושנים אומרים במאתים או אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה בטל יחיד במיעוטו, אחד אומר במנה ואחד אומר בשמונים ואחד אומר במאה ועשרים נדון במאה, אחד אומר במאה ואחד אומר תשעים ואחד אומר מאה ושלשים נדון במאה ועשרה ועל דרך זו שמין ביניהן.

טו) בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכל שהוא מכרן בטל שהרי הן כשליח לטורף וללוקח ויש להן רשות לתקן אבל לא לעוות כשליח וכל המורים כזה הורו.

טז) בית דין ששמו לבעל חוב בין בנכסי לוה בין במשועבדין שביד הלוקח ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של נטרף או של יורשיהן והביאו לבעל חוב את מעותיו מסלקין אותו מאותה קרקע שהשומא חוזרת לבעלים לעולם, משום שנאמר ועשית הישר והטוב.

יז) קרקע ששמו אותה לבעל חוב ואחר כך שמוה בית דין לבעל חוב של זה המלוה הרי זו חוזרת, לא יהא כחו גדול מכח בעל חוב הראשון, מכרה בעל חוב או נתנה במתנה או ששמה לבעל חוב מדעתו או שמת והורישה אינה חוזרת, שמו קרקע לאשה ונשאת או ששמו ממנה ונשאת בעל בנכסי אשתו כלוקח הוא ולא מחזיר ולא מחזירין לו.

---

הלכות לוה ומלוה פרק כג

א) שטרי חוב המוקדמים פסולין שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין גזירה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו.

ב) שטרי חוב המאוחרין כשרין שהרי הורע כחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר, ואף על פי שלא כתבו בו שהוא מאוחר הרי זה כשר.

ג) שטר שכתבוהו ביום ונחתם בלילה הסמוך לו פסול מפני שהוא מוקדם, ואם היו עסוקים בענין עד שנכנס הלילה וחתמוהו אף על פי שקנו ממנו בלילה כשר.

ד) שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר, ואין חוששין שמא מוקדם הוא ובאחד בשבת או באחד עשר בתשרי נכתב אלא מעמידין השטר על חזקתו שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו.

ה) כותבין שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהיה לוה עמו, במה דברים אמורים בשטר שיש בו קנין שהרי משעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו, אבל שטר שאין בו קנין אין כותבין אפילו ללוה עד שיהיה מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפנינו שמא יכתוב עתה ללוות ממנו בניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי ונמצא המלוה טורף בשטר זה מניסן שלא כדין שלא הגיע לידו עד תשרי.

ו) עדים שקנו מיד הלוה או המוכר וכיוצא בהן ונתאחרה כתיבת השטר זמן מרובה אם ידעו יום שקנו ממנו בו כותבין בשטר זמן הקנין ואף על פי שאינו זמן חתימתן ואין צריכין לומר ונתאחרה כתיבת ידינו עד יום פלוני, ואם לא ידעו יום שקנו בו כותבין זמנו של שטר משעת כתיבה, וכן מי שנמסרה להן העדות במדינה אחת וכתבו העדים במדינה אחרת אין מזכירין בשטר מקום שנמסרה בו העדות אלא מקום שכתבו בו חתימת ידן.

ז) שטרי מקח וממכר שלא נכתבו בזמנן אפילו המאוחרין פסולין שהרי אפשר לטרוף בהן שלא כדין, כיצד כגון שחזר המוכר וקנה השדה מיד הלוקח קודם שיגיע זמן השטר המאוחר ויוציא הלה השטר המאוחר ויאמר חזרתי ולקחתיה פעם שניה ממך ונמצא טורף שלא כדין, ולמה לא נחוש כן לשטר חוב המאוחר שמא יפרענו קודם שיגיע זמנו ויכתוב שובר ויחזור ויוציא השטר המאוחר ויטרוף בו שלא כדין לפי שכל הכותב שטר מאוחר תקנתו שיכתוב השוכר סתם שכל זמן שיצא השטר ישבור אותו זה השובר, ואם לא עשה כן וכתב השובר בזמן הפרעון הוא הפסיד על עצמו.

ח) מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעא, או שקדם ומכר או נתן לאחר קודם שימכור לאנס, הרי המעות של אנס אצל המוכר כמלוה על פה ואינו טורף בשטר מכר שבידו כלום מפני שאין דין שטר זה שיכתוב ולא נכתב אלא מפני האונס וכן כל כיוצא בזה.

ט) אפשר לטורף שיטרוף בלא שטר אלא בעדות על פה, כיצד כגון שיש לו עדות שזו גזולה מאביו הרי יש לו להוציא בעדים אלו ואין כאן שטר, וכן אם העידו לו שנגמר הדין לאביו לטרוף מנכסי פלוני בכך וכך מזמן פלוני ומת אביו ועדיין לא טרף הרי הבן טורף בעדות זו.

י) לפיכך אין כותבין שני שטרות מכר על שדה אחת שמא יעשה הלוקח קנוניא עם בעל חוב ויטרוף שלא כדין, כיצד יבא זה ויטרוף שדה זו בעדות שהעידו לו מחמת אביו ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מן הלקוחות שלקחו אחריו ויקרע שטר המכר שבידו ויחזור בקנוניא ויעמוד בשדה שנטרפה ממנו ויבא הוא שטרפה בעצמה ויטרוף אותה פעם אחרת בעדות עדיו ויוציא הלה שטר המכר השני ויטרוף בו לקוחות אחרים שלא כדין, אם כן מי שנאבד לו שטר המכר ועדיו קיימין כיצד יעשה יכתבו שטר שני ויאמרו בו שטר זה אין גובין בו לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין ולא כתבנוהו אלא להעמיד שדה זו ביד פלוני הלוקח כדי שלא יוציאה מידו המוכר ולא יורשיו.

יא) בשטרי החובות אינו כן אף על פי שעדיו קיימין וקנו מידו וחזר בשעתו ואמר שטר שכתבתם לי עתה אבד או נשרף אין כותבין לו שטר שני שמא פרעו או מחלו, ואפילו היה החוב לזמן ואינו גובה בעדים אלו כלום אלא אם הלוה אומר לא היו דברים מעולם שזה הוחזק כפרן בעדותן כמו שיתבאר.

יב) מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק מעמיד עליו עדים ובא לבית דין והם עושין לו קיום, אבל עדי השטר עצמן אין כותבין לו שטר אחר אף על פי שנמחק בפניהם, אבל באין לבית דין ובית דין עושין לו קיום.

יג) כיצד מקיימין שטר זה כותבין שטר אחר ואומרים אנו בית דין פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר נמחק לפנינו וזמנו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו, ואם כתבו והוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת גובה בשטר זה שכתבו לו ואין צריך קיום אחר, ואם לא כתבו כן צריך להביא ראיה על העדים הראשונים עד שתתקיים עדותן.

יד) שטר חוב שנתקרע כשר, נמחק או נתטשטש אם רשומו ניכר כשר, נקרע קרע בית דין הרי זה פסול, איזהו קרע בית דין שתי וערב.

טו) מי שפרע מקצת חובו אם רצה מחליף וכותבין לו בית דין שטר אחר בשאר החוב מזמן ראשון אבל לא עדי השטר, ואם רצה יכתוב שובר.

טז) הבא לפרוע חובו ואמר המלוה אבד לי השטר הרי זה יכתוב לו שובר ויפרע כל חובו, ויש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד, ואם טען הלוה טענת ודאי ואמר השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו הורו רבותי שישבע המלוה היסת שאבד השטר ואחר כך יפרע חובו ויכתוב שובר.

יז) מי שהוציא שטר חוב במנה ואמר עשו לי ממנו שנים בחמשים חמשים אין עושין שזכות הוא ללוה להיות הכל בשטר אחד שאם יפרענו מקצת נמצא שטרו פגום, וכן אם הוציא שני שטרות בחמשים חמשים ואמר עשו לי אותן במאה אין עושין לו אלא עושין לו קיום לכל אחד ואחד שזכות הוא ללוה להיות שנים שלא יכוף אותו בדין בפעם אחת לגבות הכל.

יח) הוציא שטר חוב במאה ואמר קרעוהו וכתבו לי שטר אחר בחמשים אין שומעין לו שמא פרעו הכל וכתב לו שובר על שטר של מאה וכשיחזור ויוציא קיום זה על שטר חמשים ויוציא הלוה השובר יאמר לו זה שטר אחר הוא.

---

הלכות לוה ומלוה פרק כד

א) כבר ביארנו ששטר חוב שיש בו קנין כותבין אותו ללוה אף על פי שאין המלוה עמו, וכן כותבין שטר למוכר אף על פי שאין הלוקח עמו, וכן כותבין שובר למלוה אף על פי שאין הלוה עמו ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה וגט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, אבל אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין ושטרי אריסות וקבלנות ושטר ברירת הדיינין או שטר טענת בעלי דינין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם, וכל השטרות האלו צריכין להזהר בתקונן כשאר השטרות.

ב) ומי נותן שכר הסופר, בשטרי הלואה הלוה נותן שכר, ובשטרי מקח וממכר הלוקח נותן שכר, והאשה נותנת שכר הגט, והחתן נותן שכר שטר האירוסין או הנישואין, והמקבל וכן האריס או השכיר נותן שכר השטר, אבל שטר ברירת הדיינין או טענות בעלי דינין שניהם נותנין שכר.

ג) אחד השטרות הנכתבין לאחד שלא בפני חבירו ואחד השטרות שאין כותבין אותן אלא מדעת שניהם ושניהן עומדין כגון שטר שכותבין למלוה או ללוקח כולן צריכין שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר שזה הוא פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבואו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהן בשמות אחרים ויודו זה לזה.

ד) כל מי שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו והוא שינהו כדי לרמות ולעשות קנוניא שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף, לפיכך מי שלא הוחזק שמו בעיר שלשים יום ובא ואמר כתבו עלי שטר שאני חייב לפלוני או לזה כך וכך דינרין, אין כותבין לו עד שיביא ראיה שזה שמו או יוחזק.

ה) כל שטר שיצא לפנינו ויטעון הלוה ויאמר איני חייב כלום שמא רמאי אחר העלה שמו כשמי והודה לזה או שאמר לא לזה אני חייב כלום אלא לאחר וזה רמאי הוא והעלה שמו כשם בעל חובי, מאחר שלא הוחזק שם שנים ששמותיהן שוין אין חוששין לדבריו שחזקה הוא שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן מכירין אלו הנזכרים בו, וכן חזקה שאין חותמין על השטר אלא אם כן נודע להם בודאי שאלו שהעידו על עצמן גדולים ובני דעת, ואין העדים חותמין על השטר אלא אם כן יודעים לקרות ולחתום.

ו) עדים שאין יודעין לחתום וקרעו להן נייר חלק וחתמו על הרשום מכין אותן מכת מרדות והשטר פסול.

ז) ראש בית דין שהיה יודע ענין השטר וקרא השטר לפניו הסופר שלו הואיל והוא מאמין אותו ואימתו עליו הרי זה חותם על השטר אף על פי שלא קראהו הוא בעצמו ואין שאר העם רשאין לעשות כן עד שיקרא העד השטר מלה מלה.

ח) שנים שהיו בעיר שם כל אחד מהן יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב אלא אם כן באו עדי השטר בעצמן ואמרו זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו לו בהלואה, וכן אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה, וכן אם נמצא לאחד בין שטרותיו שובר ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן שעליו פרועין, וכיצד יעשו אלו ששמותיהן שוין ושמות אביהן שוין ישלשו, היו שמות אבות אבותיהן שוין יכתבו סימניהן, היו דומין זה לזה בצורתן יכתבו יחוסן, היו שניהם לוים שניהם כהנים יכתבו דורות.

ט) הוציא עליו שטר שכתוב בו אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה אף על פי שאין בו שם המלוה כל מי שיצא שטר זה מתחת ידו גובה בו ואינו יכול לדחותו ולומר של אחר הוא ונפל, וכן שני יוסף בני שמעון הדרין בעיר אחת שהוציא אחד מהן שטר חוב על אחד מבני העיר אינו יכול לדחותו ולומר לו לפלוני שהוא כשמך אני חייב וממנו נפל השטר אלא הרי זה שיצא מתחת ידו גובה ואין חוששין לנפילה.

י) שנים שהוציאו כל אחד משניהם שטר חוב על חבירו אין האחרון יכול לומר לראשון אילו הייתי חייב לך היאך אתה לוה ממני אלא זה גובה חובו וזה גובה חובו, היה זה במאה וזה במאה ויש לזה עידית ולזה עידית או לזה בינונית ולזה בינונית לזה זיבורית ולזה זיבורית אין נזקקין להן אלא כל אחד ואחד עומד בשלו, היה לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה מן הבינונית וזה גובה מן הזיבורית.

יא) הוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שטר שמכר לו השדה אם היו במקום שנותן הלוקח המעות ואחר כך כותב לו המוכר את השטר הרי שטר חובו של זה בטל שהרי אומר לו אילו הייתי חייב לך היה לך לפרוע חובך, אבל במקום שכותבין ואחר כך נותנין הרי שטר החוב קיים שהרי זה אומר מכרתי לך את השדה כדי שיהיה לך נכסים ידועים שאגבה מהן חוב שלי.