Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות כלי המקדש פרק ו

א) אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו; וקרבנות הציבור, הם קרבנות של כל ישראל, ואי אפשר שיהיו כל ישראל עומדין בעזרה, בשעת קרבן. לפיכך תיקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא, יהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות; והן הנקראין אנשי מעמד.

ב) וחילקו אותם עשרים וארבעה מעמדות, כמניין משמרות כהונה ולוייה. ועל כל מעמד ומעמד, אחד מהם ממונה על כולם; והוא נקרא ראש המעמד.

ג) [ב] בכל שבת ושבת, מתקבצין אנשי מעמד של אותה שבת: מי שהיה מהן בירושלים או קרוב לה, נכנסין למקדש עם משמר כהונה ולוייה של אותה שבת; והרחוקים של אותו מעמד, כיון שהגיע מעמד שלהן, היו מתקבצין לבית הכנסת שבמקומן.

ד) [ג] ומה הן עושין אלו שמתקבצין, בין בירושלים בין בבתי כנסייות -- מתענין בשני בשבת שלהן, ובשלישי וברביעי ובחמישי. אבל בערב שבת, לא היו מתענין, מפני כבוד השבת; ובאחד בשבת, אינן מתענין, כדי שלא ייצאו מעונג שבת לצום.

ה) [ד] ובכל יום ויום משבת שהיא מעמדן, מתפללין ארבע תפילות -- שחרית ומנחה ונעילה; ועוד מוסיפין תפילה אחרת בין שחרית ומנחה, והיא יתרה להן. ונושאין הכוהנים כפיהן במעמד, שלושה פעמים בכל יום -- בשחרית, ובתפילה זו היתרה, ובנעילה.

ו) וקוראין בספר תורה שלושה אנשים שתי פעמים בכל יום, בשחרית ובתפילה זו היתרה שמוסיפין; אבל במנחה לא היו קוראין בספר, אלא על פה כקוראין את שמע. ולא היו מתקבצין לתפילת מנחה בערב שבת, מפני שהן טרודין לשבת.

ז) [ה] וקיבוצן לכל תפילה מארבע תפילות אלו, ועמידתן שם לתפילה ולתחינה ולבקשה, ולקרות בתורה -- נקרא מעמד.

ח) [ו] ובמה היו קוראין, במעשה בראשית -- ביום הראשון, קוראין "בראשית" ו"יהי רקיע" (בראשית א,א; בראשית א,ו); בשני, "יהי רקיע" ו"ייקוו" (בראשית א,ו; בראשית א,ט); בשלישי, "ייקוו" ו"יהי מאורות" (בראשית א,ט; בראשית א,יד); ברביעי, "יהי מאורות" ו"ישרצו" (בראשית א,יד; בראשית א,כ); בחמישי, "ישרצו" ו"תוצא הארץ" (בראשית א,כ; בראשית א,כד); בשישי, "תוצא הארץ" ו"ויכולו" (בראשית א,כד; בראשית ב,א). [ז] פרשה גדולה קוראין אותה בשניים, וקטנה קורא אותה אחד; ושתי פרשייות שקוראין שחרית -- הן שחוזרין וקוראין אותן בתפילה השנייה בספר, וחוזרין וקוראין אותן במנחה על פה.

ט) [ח] שמונת ימי חנוכה -- לא היו אנשי מעמד עושין מעמד, בשחרית. וכל יום שיש בו קרבן מוסף -- לא היה בו מעמד לא בתפילה שנייה שלהם ולא במנחה, אלא בשחרית ובנעילה בלבד. וכל יום שהיה בו קרבן העצים -- לא היה בו מעמד בנעילה, אלא בשחרית ובתפילה שנייה ובמנחה.

י) [ט] ומה הוא קרבן העצים, זמן קבוע היה למשפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה, ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים, מקריבין עולות נדבה; וזה הוא קרבן העצים. והיה להן כמו יום טוב, ואסורין בו בספד ותענית, ואסורין במלאכה.

יא) [י] אפילו יחיד שהתנדב עצים, או גזרין למערכה -- אסור באותו היום בספד ותענית ובעשיית מלאכה; ודבר זה מנהג.

יב) [יא] אנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס, כל שבת שלהן; ובחמישי, מותרין מפני כבוד השבת. ומפני מה אסרו עליהן לספר ולכבס -- כדי שלא ייכנסו למעמדן כשהן מנוולין, אלא יספרו ויכבסו מקודם.

---

הלכות כלי המקדש פרק ז

א) חמישה עשר ממונים היו במקדש, וכן ממנים לעולם על כל דבר מחמישה עשר דברים אלו ממונה אחד; ואלו הן: (א) על הזמנים, (ב) על נעילת שערים, (ג) על השומרים, (ד) על המשוררים, (ה) על הצלצל עם שאר כלי שיר, (ו) על הפייסות, (ז) על הקינים, (ח) על החותמות, (ט) על הנסכים, (י) על החולים, (יא) על המים, (יב) על מעשה לחם הפנים, (יג) על מעשה הקטורת, (יד) על מעשה הפרוכות, (טו) על מעשה בגדי כהונה גדולה.

ב) כל אחד ואחד מממונים אלו -- תחת ידו אנשים הרבה, כדי להכין המלאכה שהוא ממונה עליה. זה שעל הזמנים -- הוא משמר את הזמנים, הוא ואנשיו: כיון שיגיע עת הקרבן, מכריז הוא או אחד מאנשיו ואומר, עמדו הכוהנים לעבודה, ולויים לדוכן וישראל למעמד; וכיון שישמע קולו, יבוא כל אחד למלאכתו.

ג) זה שעל נעילת השערים -- על פיו נועלין, ועל פיו פותחין. ואין התוקעין תוקעין בכל יום לפתיחת השערים, אלא ברשותו; ובכל יום תוקעין במקדש שלוש תקיעות לפתיחת שערים, תקיעה תרועה ותקיעה.

ד) זה שעל השומרים -- הוא איש הר הבית, שמסבב על הלויים בכל לילה; וכל מי שישן על משמרתו -- מלקין אותו במקלות, ושורפין את כסותו.

ה) זה שעל המשוררים -- הוא בורר בכל יום המשוררים שעומדים על הדוכן לומר שירה בפה, ועל פיו תוקעין על הקרבנות.

ו) אין פוחתין במקדש מאחת ועשרים תקיעה בכל יום -- שלוש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערביים. ויום שיש בו קרבן מוסף, מוסיפין תשע על קרבן מוסף; ואם חל ראש חודש או יום טוב להיות בשבת, או שחל ראש השנה להיות בשבת שיש שם שלושה מוספין -- אין תוקעין לכל מוסף ומוסף בפני עצמו, אלא תוקעין תשע בלבד לכל המוספין.

ז) [ו] בערב שבת -- מוסיפין שש, שלוש להבטיל את העם מן המלאכה ושלוש להבדיל בין קודש לחול. וברגל -- מוסיפין שלוש לפתיחת שער התחתון, והוא שער עזרת נשים, ושלוש לפתיחת שער העליון, הוא שער ניקנור. ולמה נקרא שמו שער עליון, לפי שהוא למעלה מעזרת נשים.

ח) וכן תוקעין שלוש למילוי המים שמנסכין בחג, ואין תוקעין למילוי המים בשבת; ותוקעין שלוש על גבי המזבח בשעה שמנסכין המים. וכל התוקעין שתוקעין על הקרבנות, מתחת יד זה שעל המשוררים וברשותו; וכל אלו התקיעות, בחצוצרות הן.

ט) [ז] זה שעל הצלצל -- הוא המעמיד כל המשוררים על פי כלי שיר שסועדין את הלויים, כמו שביארנו.

י) [ח] זה שעל הפייסות -- הוא מפיס בין הכוהנים בכל יום, עד שיהיה כל איש ואיש עושה מלאכתו שזכה בה בפיס; וארבעה פעמים היו מפיסין בכל יום. ובהלכות תמידין, אבאר כיצד היו מפיסין.

יא) [ט] הממונה שעל הקינים -- הוא שפוסקין עימו שימכור הקינים לקרבנות, כך וכך בסלע. וכל מי שהוא חייב תורים או שני בני יונה, יביא דמיהן למקדש, וזה הממונה, נותן הקינים לבעלי הקרבן; ויעשה חשבון עם הגזברין, ונותנין לו.

יב) משלושים יום לשלושים יום, פוסקין עימו השער. ואם הוזלו הקינים, מספק כשער הזול; ואם הוקרו, מספק כמו שפסקו עימו: שיד הקדש על העליונה. וכן קן שנמצא פסול, או שנפסל קודם שיקרב -- נותן אחר תחתיו.

יג) [י] זה שעל החותמות -- הוא שמקבל דמי הנסכים ממחוייבי נסכים, ונותן להם חותמות; וזה שעל הנסכים -- הוא שמוכר הנסכים. [יא] כיצד, ארבעה חותמות היו במקדש -- האחד כתוב עליו עגל, והשני כתוב עליו זכר, והשלישי כתוב עליו גדי, והרביעי כתוב עליו חוטא.

יד) [יב] כל מי שיביא קרבנותיו למקדש, נותן דמי הנסכים לזה הממונה על החותמות; ונותן לו חותמות, כמניין הקרבנות שלו. ואם היה מצורע עשיר, נותן לו חותם אחד שכתוב עליו חוטא; והלה הולך בחותמות שבידו לזה הממונה על הנסכים, ונותן לו נסכים כמניין החותמות וכמו שכתוב בהן.

טו) ולערב באים זה אצל זה; זה מוציא את החותמות, ומקבל כנגדן מעות. אם הותירו המעות, הותירו להקדש; ואם פחתו, ישלם זה שעל החותמות מביתו.

טז) מי שאבד חותמו, ממתינין לו עד הערב: אם מצאו במעות יתר כמו שטוען, נותנין לו; ואם לאו, אין נותנין לו. ושם כל היום כתוב על החותם, מפני הרמאין -- שלא ישהה החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים.

יז) [יג] משלושים יום לשלושים יום, פוסקין שער היין והסולת עם הממונה על הנסכים. אם הוקרו נסכים, מספק להן כמו שפסקו עימו; ואם הוזלו, מספק להן כשער הזול. והשכר שמשתכר ההקדש בשערים אלו, הוא הנקרא מותר נסכים; ולוקחין בו עולות לקיץ המזבח. ואין מקיצין את המזבח בעולות העוף, שאין בקרבנות הציבור עוף.

יח) [יד] הכוהנים, מפני שהן עומדין על הרצפה תמיד, ואוכלין בשר הרבה, ואין עליהן בגדים בשעת העבודה אלא חלוק אחד -- הן חולין במעיהן; לפיכך מעמידין ממונה אחד שיהיה מבקר אותם, ומרפא כל תחלואיהם, ועוסק בהם תמיד, הוא ואנשיו שתחת ידו.

יט) [טו] וכן ממנין אחד להיות חופר בורות ושיחין, ומתקן הבורות של רבים -- כדי שיהיו המים מצויין בירושלים לכל אדם כיושביה, ולכל עולי רגלים.

כ) ואחד ממונה על כל אומני לחם הפנים, והוא מתקן כל מלאכתו. ואחד ממונה על כל אומני הקטורת, והוא מתקן מלאכתה.

כא) [טז] זה שעל הפרוכות -- ממונה על כל אורגי הפרוכות והרוקמין בהן, שיהיו מוכנות להיכל ולשערים. ושתי פרוכות היו עושין בכל שנה, להבדיל בין הקודש וקודש הקודשים. וחוטי הפרוכות כפולין שישה שישה: וארבעה מינין היו בה, שש ותכלת וארגמן ותולעת שני; וכל אחד מהם כפול שישה, הרי עשרים וארבעה חוטין. וטפח היה עובייה, ועל שבעים ושניים נירין הייתה נארגת; אורכה ארבעים אמה, ורוחבה עשרים אמה.

כב) [יז] ושלוש עשרה פרוכות היו במקדש שני -- שבע על שבעה שערי העזרה, ואחת על פתחו של אולם, ואחת על פתחו של היכל, ושתיים לדביר בינו ובין הקודש, ושתיים כנגדן בעלייה.

כג) [יח] פרוכת שנטמאת בוולד הטומאה -- מטבילין אותה בפנים, ומכניסין אותה מיד: לפי שאינה צריכה הערב שמש. ושנטמאת באב הטומאה -- מטבילין אותה מבחוץ, ושוטחין אותה בחיל: מפני שהיא צריכה הערב שמש. ואם הייתה חדשה, שוטחין אותה על גב האצטוה -- כדי שיראה העם את מלאכתה שהיא נאה. [יט] וכל הכלים שהיו במקדש, היו להם שניים ושלישיים -- שאם ייטמאו הראשונים, יביאו השניים תחתיהם.

כד) [כ] זה הממונה על מעשה בגדי כהונה -- עוסק בהכנת בגדי כוהנים הדיוטות, ובגדי כוהן גדול, ובאריגתם; ומתחת ידו נעשה הכול. ולשכה הייתה לו במקדש.

---

הלכות כלי המקדש פרק ח

א) בגדי כהונה, שלושה מינים -- בגדי כוהן הדיוט, ובגדי זהב, ובגדי לבן. בגדי כוהן הדיוט -- הם ארבעה כלים, כותונת ומכנסיים ואבנט ומגבעת: וארבעתם של פשתן, לבנים, וחוטן כפול שישה; והאבנט לבדו, רקום בצמר.

ב) בגדי זהב -- הם בגדי כוהן גדול, והם שמונה כלים: ארבעה של כל כוהן, ומעיל ואיפוד וחושן וציץ. ואבנט של כוהן גדול -- מעשה רוקם הוא, ואינו דומה במעשיו לאבנט כוהן הדיוט. ומצנפת האמורה באהרון, היא המגבעת האמורה בבניו, אלא שכוהן גדול צונף בה כמי שלופף על השבר, ובניו צונפין בה ככובע; ולפיכך נקראת מגבעת.

ג) בגדי לבן -- הן ארבעה כלים שמשמש בהן כוהן גדול ביום הכיפורים, כותונת ומכנסיים ואבנט ומצנפת. וארבעתם לבנים; וחוטן כפול שישה, ומן הפשתן לבדו הם. ושתי כותונות אחרות היו לכוהן גדול ליום הכיפורים -- אחת לובשה בשחר, ואחת בין הערביים. ושתיהן בשלושים מנה משל הקדש. ואם רצה להוסיף -- מוסיף משלו, ומקדיש התוספת; ואחר כך עושה בה הכותונת.

ד) בגדי כהונה -- מצותם שיהיו חדשים נאים ומשולשלים, כדרך בגדי הגדולים, שנאמר "לכבוד, ולתפארת" (שמות כח,ב). היו מטושטשין, או מקורעין, או ארוכין יתר על מידתו, או קצרים פחות ממידתו, או שסילקן באבנט, ועבד -- עבודתו פסולה; היו משוחקין, או שהיו ארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כמידתו, ועבד -- עבודתו כשרה.

ה) כל בגד מבגדי כהונה שנעשה צואי -- אין מלבנין אותו, ואין מכבסין אותו; אלא מניחין אותו לפתילות, ולובש חדשים. ובגדי כוהן גדול שבלו, גונזין אותם. ובגדי לבן שעובד בהן ביום הצום, אינו עובד בהן פעם שנייה לעולם, אלא נגנזין במקום שיפשוט אותם שם, שנאמר "והניחם, שם" (ויקרא טז,כג); והן אסורין בהנאה.

ו) מכנסי כוהנים הדיוטים שבלו, ואבנטיהם -- היו עושין מהן פתילות, ומדליקין בהן במקדש בשמחת בית השאובה; וכותנות כוהנים הדיוטים שבלו, היו עושין מהן פתילות למנורה.

ז) כל בגדי הכוהנים, אינן באין אלא משל ציבור; ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה -- מוסרו לציבור, ומותר. וכן כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור, הרי הן כשרין; אף כל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו, כשרים -- ובלבד שימסרם לציבור.

ח) בגדי כוהנים הדיוטות, היו עושין מהן מחלצות רבות. ושישה ותשעים חלון היו במקדש להניח בהן הבגדים, ארבעה חלונות לכל משמר; ושם כל משמר כתוב על חלונותיו, וכולן סתומות. וכשייכנסו אנשי משמר לעבודה בשבת שלהן, פותחין חלונותיהן כל ימי שבתן ונוטלין הכלים; וכשייצאו, מחזירין הבגדים לחלונותיהן וסותמין.

ט) ולמה עשו ארבעה חלונות לכל משמר, לפי שלא יהיו הכלים מעורבבין -- אלא כל המכנסיים בחלון אחד, וכתוב עליו מכנסיים; כל האבנטים בחלון אחד, וכתוב עליו אבנט; וכן המצנפות כולן, בחלון אחד; והכותונות כולן, בחלון אחד. [י] כוהן גדול מניח בגדי זהב בלשכה שלו בלילה, או בעת שייצא מן המקדש.

י) [יא] בגדי כהונה, מותר ליהנות בהן; לפיכך לובש אותן ביום עבודתו, ואפילו שלא בשעת עבודה: חוץ מן האבנט -- מפני שהוא שעטנז, [יב] אסור לכוהן הדיוט ללובשו אלא בשעת העבודה.

יא) אין הכוהנים לובשין לעבודה, אלא צמר ופשתים בלבד. [יג] וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד, הוא הפשתים והוא הבוץ. ותכלת האמורה בכל מקום, היא הצמר הצבוע כעצם שמיים שהוא פתוך מן הכוחל; הארגמן, הוא הצמר הצבוע אדום; ותולעת שני, הוא הצמר הצבוע בתולעת.

יב) [יד] כל מקום שנאמר בתורה שש או שש מושזר, צריך שיהיה החוט כפול שישה. ומקום שנאמר בד -- אם היה חוט אחד לבדו, כשר; ומצוה מן המובחר, שיהיה כפול שישה. ומקום שנאמר בו מושזר בלבד, צריך שיהיה חוטן כפול שמונה.

יג) [טו] כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם, הוא שתהיינה הצורות הנעשות באריג נראין מצד אחד בפני האריג בלבד; ומעשה חושב, הוא שתהיה הצורה נראית משני צדדין -- פנים ואחור.

יד) [טז] וכיצד מעשה הבגדים, הכותונות, בין של כוהן גדול בין של כוהן הדיוט -- משובצת הייתה, שהיא בתים בתים באריגתה, כמו בית הכוסות, כמו שעושין האורגין בבגדים הקשים. ובית יד שלה נארג בפני עצמו, ומחברין אותו עם גוף הכותונת בתפירה. [יז] אורך הכותונת, עד למעלה מן העקב. ואורך בית יד שלה, עד פס ידו; ורוחבו, ברוחב היד.

טו) [יח] המכנסיים, בין של כוהן גדול בין של כוהן הדיוט -- הם ממותניים ועד ירכיים: שהוא למעלה מן הטבור קרוב מן הלב, עד סוף הירך שהיא הארכובה. ושנצים יש להן; ואין להן לא בית הנקב ולא בית הערווה, אלא מוקפין כמין כיס.

טז) [יט] המצנפת של כוהן גדול, או הדיוט -- אורכה שש עשרה אמות. והאבנט -- רוחבו כמו שלוש אצבעות, ואורכו שתיים ושלושים אמה; מקיפו ומחזירו, כרך על גבי כרך. ובגדי כהונה כולן -- אין עושין אותן מעשה מחט, אלא מעשה אורג, שנאמר "מעשה אורג" (שמות לט,כב).