הלכות תפילה פרק יא

א) כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה; ומקום זה, נקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, ולקנות להן ספר תורה נביאים וכתובים.

ב) כשבונין בית הכנסת, אין בונין אותו אלא בגובהה של עיר, שנאמר "בראש הומייות תקרא" (משלי א,כא). ומגביהין אותו, עד שיהיה גבוה מכל חצרות העיר, שנאמר "ולרומם את בית אלוהינו" (עזרא ט,ט). ואין פותחין פתחי בית הכנסת, אלא במזרח, שנאמר "והחונים לפני המשכן קדמה" (במדבר ג,לח). ובונין בו, היכל שמניחין בו ספר תורה; ובונין היכל זה, ברוח שמתפללין כנגדה באותה העיר, כדי שיהיו פניהן אל מול ההיכל, כשיעמדו בתפילה.

ג) ומעמידין בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי שהוא אומר לעם דברי כיבושין -- כדי שישמעו כולן. וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה, מעמידין אותה באמצע, ואחורי התיבה כלפי ההיכל, ופניה כלפי העם.

ד) כיצד העם יושבין בבתי כנסייות, הזקנים יושבין ופניהן כלפי העם, ואחוריהן כלפי ההיכל; וכל העם יושבין שורה לפני שורה, ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה, עד שיהיו פני כל העם כלפני הקודש, וכלפני הזקנים וכלפני פני התיבה. ובעת ששליח ציבור עומד לתפילה, עומד בארץ לפני התיבה, ופניו כלפני הקודש, כשאר העם.

ה) בתי כנסייות ובתי מדרשות, נוהגין בהן כבוד, ומכבדין אותן ומרבצין אותן. ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב בשנער ובארץ הצבי, להדליק עששייות בבתי כנסייות, ולהציע בקרקען מחצלות כדי לישב עליהן. ובערי אדום, יושבין שם על הכיסאות.

ו) בתי כנסייות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהן קלות ראש, כגון שחוק והתל ושיחה בטילה. ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהן, ואין מטיילין בהן. ואין נכנסין בהן לא בחמה מפני החמה, ולא בגשמים מפני הגשמים. וחכמים ותלמידיהן, מותרין לאכול ולשתות בהן, מדוחק.

ז) ואין מחשבין בהן חשבונות, אלא אם כן היו חשבונות של מצוה כגון קופה של צדקה, ופדיון שבויים, וכיוצא בהן. ואין מספידין בהן, אלא הספד של רבים, כגון שיהיה שם בהספד גדולי חכמי אותה העיר, שכל העם מתקבצין ובאין בגללן.

ח) היה לבית הכנסת או לבית המדרש, שני פתחים, לא יעשנו דרך כדי שייכנס בפתח זה וייצא בפתח אחר שכנגדו, לקרב הדרך -- שאסור להיכנס להן, אלא לדבר מצוה.

ט) מי שצרך להיכנס לבית הכנסת לקרות תינוק או חברו, ייכנס ויקרא מעט, או יאמר שמועה, ואחר כך יקרא חברו -- כדי שלא ייכנס בשביל חפציו, בלבד. ואם אינו יודע, יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוק שאתה קורא בו; או ישהה מעט בבית הכנסת, ואחר כך ייצא, שהישיבה שם מעסקי המצות היא, שנאמר "אשרי, יושבי ביתך" (תהילים פד,ה).

י) מי שנכנס לקרות או להתפלל בפתח זה, מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך; ומותר לאדם להיכנס לבית הכנסת במקלו במנעלו ובאפונדתו. ואם היה צריך לרוק, רוקק בבית הכנסת.

יא) בתי כנסייות ובתי מדרשות שחרבו, בקדושתן הן עומדות: שנאמר "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו,לא) -- אף על פי שהן שוממין, בקדושתן הן עומדין. וכשם שנוהגין בהן ביישובן, כך נוהגין בהן בחורבנן -- חוץ מכיבוד וריבוץ, שאין מכבדין אותן ואין מרבצין אותן. עלו בהן עשבים, לא יתלוש; ואם תלשו אותן, מניחין אותן במקומן, כדי שיראו אותן העם, ותעור רוחם וישתדלו לבנותן.

יב) אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו, או במקום אחר, אבל בונין אחר, ואחר כך סותרין זה -- שמא יארע להן אונס, ולא יבנו. נפל כותל אחד ממנו, בונה החדש בצד הישן, ואחר כך סותר הישן.

יג) במה דברים אמורים, שלא חרבו יסודותיו; אבל אם חרבו יסודותיו, או שנטו כתליו ליפול, סותרין אותו מיד, ומתחילין לבנותו במהרה ביום ובלילה -- שמא תדחק השעה, ויישאר חרב.

יד) מותר לעשות בית הכנסת, בית המדרש; אבל בית המדרש, אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתרה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין. וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת, יש להן ליקח בדמיו תיבה; מכרו תיבה, יש להן ליקח בדמיה מטפחות או תיק לספר תורה; מכרו מטפחות או תיק, לוקחין בדמיו חומשין; מכרו חומשין, לוקחין ספר תורה. אבל אם מכרו ספר תורה, אין לוקחין בדמיו אלא ספר תורה אחר, שאין שם קדושה למעלה מקדושת ספר תורה. וכן במותריהן.

טו) וכן אם גבו העם מעות לבנות בית המדרש, או בית הכנסת, או לקנות תיבה, או מטפחות ותיק, או ספר תורה, ורצו לשנות כל מה שגבו -- אין משנין אותן אלא מקדושה קלה, לקדושה חמורה ממנה; אבל אם עשו מה שגבו לעשותו והותירו, משנין המותר לכל מה שירצו. וכל כלי בית הכנסת, כבית הכנסת; פרוכת שעל הארון שמניחין בו הספרים, כמטפחות הספרים. ואם התנו עליהן, הרי הן כפי התנאי.

טז) במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת -- בבית הכנסת של כפרים שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם, שיהיה להם להתפלל בו, והוא שאם רצו כולן למוכרו, מותרין; אבל בית הכנסת של כרכין, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שיבוא ויתפלל בו, כל הבא אל המדינה -- נעשה של כל ישראל, ואין מוכרין אותו לעולם.

יז) בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהן, או לבנות בדמים בית הכנסת אחר, או לקנות בדמים תיבה או ספר תורה -- צריכין להתנות על הלוקח, שלא יעשה אותו לא מרחץ, ולא בורסקי והוא המקום שמעבדין בו את העורות, ולא בית הטבילה, ולא בית המים. ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה, שיהא הלוקח רשאי לעשות בו כל אלו -- מותר.

יח) וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים, שיהיו חולין -- הרי אלו חולין. וכשלוקחין הדמים ובונין מהן בית הכנסת אחר, או שיקנו מהם תיבה או מטפחות ותיק, או ספרי תורה או חומשין -- השאר יהיו חולין כמו שהתנו, ויעשו בו מה שירצו.

יט) וכן אם קיבלו עליהן כל אנשי העיר, או רובם, אדם אחד -- כל מה שעשה, עשוי, והוא מוכר ונותן לבדו כפי מה שיראה, ויתנה כפי מה שיראה.

כ) כשם שמותר להן למכור בית הכנסת, כך נותנין אותו במתנה, שאילו לא היה להם לציבור הניה במתנה זו, לא נתנוה; אבל לא משכירין אותה, ולא ממשכנין אותה. וכן כשסותרין בתי כנסייות לבנותן, מותרין למכור ולהחליף וליתן במתנה, הלבינים והעצים והעפר שלהן; אבל להלוותן, אסור, שאין הקדושה עולה מהן אלא בדמים, או בהניה שהיא כדמים.

כא) רחובה של עיר, אף על פי שהעם מתפללין בו בתענייות ובמעמדות, מפני שהקיבוץ רב, ואין בית הכנסת מכיל אותן -- אין בו קדושה, מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפילה; וכן בתים וחצרות שהעם מתכנסין להן לתפילה, אין בהם קדושה, מפני שלא קבעו אותן לתפילה בלבד, אלא עראי מתפללין בהן כאדם שמתפלל בתוך ביתו.

---

הלכות תפילה פרק יב

א) משה רבנו תיקן להן לישראל, שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלושה ימים, בלא שמיעת תורה. ועזרא הסופר תיקן שיהיו קורין כן במנחה בכל שבת, משום יושבי קרנות; וגם, הוא תיקן שיהיו קורין בשני ובחמישי, שלושה בני אדם, ולא יקראו פחות מעשרה פסוקין.

ב) ואלו הן הימים שקורין בהם בתורה, בציבור: בשבתות, ובמועדים, ובראשי חודשים, ובתענייות, ובחנוכה ופורים, ובשני וחמישי שבכל שבוע ושבוע. ואין מפטירין בנביא אלא בשבתות וימים טובים וביום הכיפורים ותשעה באב, בלבד.

ג) אין קורין בתורה בציבור, בפחות מעשרה אנשים גדולים, בני חורין; ואין קורין, פחות מעשרה פסוקין, ווידבר, עולה מן המניין. ולא יהיו הקורין, פחות משלושה אנשים; ואין מתחילין בפרשה, פחות משלושה פסוקין; ואין מניחין בפרשה, פחות משלושה פסוקין; ולא יקרא הקורא, פחות משלושה פסוקין.

ד) שלושה שקראו עשרה פסוקין, שניים קוראין שלושה שלושה, ואחד ארבעה. ובין שהיה הקורא ארבעה ראשון, או אחרון, או אמצעי -- הרי זה משובח.

ה) כל אחד ואחד מן הקורין, פותח ספר תורה, ומביט במקום שהוא קורא בו; ואחר כך אומר ברכו את ה' המבורך, וכל העם עונין ברוך ה' המבורך, לעולם ועד; וחוזר ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו -- ברוך אתה ה', נותן התורה; וכל העם, עונין אמן. ואחר כך קורא, עד שישלים לקרות; וגולל הספר, ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן לנו תורת אמת, חיי עולם נטעה בתוכנו -- ברוך אתה ה', נותן התורה.

ו) אין הקורא רשאי לקרות בתורה, עד שיכלה אמן מפי הציבור. קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו, עד שיקראנה בדקדוק. ולא יקראו שניים בתורה, אלא האחד לבדו. קרא ונשתתק, יעמוד אחר תחתיו, ויתחיל ממקום שהתחיל הראשון שנשתתק, ומברך בסוף.

ז) אין הקורא רשאי לקרות, עד שיאמר לו גדול שבציבור, לקרות. ואפילו חזן הכנסת, או ראש הכנסת, אינו קורא מעצמו, עד שיאמרו לו הציבור או גדול שבהן, לקרות. וצריך אחד לעמוד עימו בשעה שהוא קורא, כדרך שהחזן העומד עם הקוראין.

ח) הקורא, יש לו לדלג ממקום למקום, בעניין אחד כגון "אחרי מות" (ויקרא טז,א) ו"אך בעשור" (ויקרא כג,כז) שבפרשת אמור אל הכוהנים: והוא, שלא יקרא על פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב, אפילו תיבה אחת; ולא ישהה בדילוג, אלא כדי שישלים התורגמן תרגום הפסוק.

ט) כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה -- אלא הכול שותקין ושומעין, ומשימין ליבן למה שהוא קורא, שנאמר "ואוזני כל העם, אל ספר התורה" (נחמיה ח,ג). ואסור לצאת מן הציבור, בשעה שהקורא קורא; ומותר לצאת, בין איש לאיש. ומי שהוא עוסק בתורה תמיד, ותורתו אומנותו, מותר לו לעסוק בתלמוד תורה, בשעה שהקורא קורא בתורה.

י) מימות עזרא, נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם, מה שהקורא קורא בתורה -- כדי שיבינו העם, עניין הדברים. והקורא קורא פסוק אחד בלבד, ושותק עד שיתרגם אותו התורגמן; וחוזר וקורא פסוק שני. ואין הקורא רשאי לקרות לתורגמן, יותר מפסוק אחד.

יא) אין הקורא רשאי להגביה קולו, יותר מן המתרגם; לא יגביה המתרגם קולו, יותר מן הקורא. ואין המתרגם רשאי לתרגם, עד שיכלה הפסוק מפי הקורא; ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר, עד שיכלה התרגום מפי המתרגם. ואין המתרגם נשען לא לעמוד ולא לקורה, אלא עומד ביראה ואימה; ולא יתרגם מתוך הכתב, אלא על פה. ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן, שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. והקטן מתרגם על ידי גדול, ואין כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן. ולא יהיו המתרגמין שניים כאחד, אלא אחד קורא ואחד מתרגם.

יב) ולא כל המקראות, מיתרגמין בציבור: מעשה ראובן, וברכת כוהנים, ומעשה העגל מן "ויאמר משה אל אהרון" (שמות לב,כא) עד "וירא משה את העם" (שמות לב,כה), ועוד פסוק אחד "וייגוף ה', את העם" (שמות לב,לה) -- נקראין, ולא מיתרגמין. ובמעשה אמנון, במקום שנאמר "אמנון בן דויד" (שמואל ב יג,א) -- לא נקרא, ולא מיתרגם.

יג) המפטיר בנביא, צריך לקרות בתורה תחילה -- אפילו שלושה פסוקין, חוזר וקורא מה שקרא לפניו. ולא יפטיר בנביא, עד שיגלול ספר תורה; ולא יפחות, מאחד ועשרים פסוקין, ואם שלם העניין בפחות מאלו, אינו צריך. ואם קרא עשרה פסוקין, ותירגמן המתרגם, דייו, ואף על פי שלא שלם העניין. ובנביא, אחד קורא, ואפילו שניים מתרגמין. ומדלג מעניין לעניין אחר; ואינו מדלג מנביא לנביא, אלא בנביאים של שנים עשר בלבד -- ובלבד שלא ידלג מסוף הספר, לתחילתו: וכל המדלג, לא ישהה בדילוג, אלא כדי שישלים המתרגם תרגומו.

יד) הקורא בנביא, יש לו לקרות לתורגמן שלושה פסוקין; והמתרגם, מתרגם שלושתן זה אחר זה: ואם היו שלושה הפסוקין שלוש פרשייות, לא יקרא לתורגמן אלא אחד אחד.

טו) המפטיר בנביא, מברך לפניו ברכה אחת, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנביאים טובים. ומברך לאחריו ארבע ברכות -- ברכה ראשונה, חותם בה האל הנאמן בכל דבריו; שנייה, חותם בה בונה ירושלים; שלישית, חותם בה מגן דויד; רביעית, חותם בה כעניין קדושת היום, כמו שחותם בתפילה. וכן אם חל ראש חודש להיות בשבת, המפטיר בנביא מזכיר ראש חודש בברכה זו, וחותם בה מקדש השבת וישראל וראשי חודשים.

טז) כמה הן הקוראין -- בשבת בשחרית, קוראין שבעה; וביום הכיפורים, שישה; ובימים טובים, חמישה: אין פוחתין ממניין זה, אבל מוסיפין עליהן. בראשי חודשים, ובחולו של מועד, קורין ארבעה. בשבת וביום הכיפורים במנחה, ובשני ובחמישי שבכל שבוע ובחנוכה ופורים בשחרית, ובימי התענייות בשחרית ובמנחה, קורין שלושה: אין פוחתין ממניין זה, ואין מוסיפין עליו.

יז) אישה לא תקרא בציבור, מפני כבוד הציבור; קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין, עולה ממניין הקוראין. וכן מפטיר, עולה מן המניין, שהרי הוא קורא בתורה; ואם הפסיק שליח ציבור, בקדיש בין המשלים ובין המפטיר, אינו עולה. ציבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד, עולה וקורא ויורד ויושב, וחוזר וקורא שנייה ושלישית, עד שיגמור מניין הקוראין של אותו היום.

יח) בכל קריאה וקריאה מאלו, כוהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. ומנהג פשוט הוא היום, שאפילו כוהן עם הארץ קודם לקרות, לפני חכם גדול ישראל -- וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה, קודם לקרות. והאחרון שגולל ספר תורה, נוטל שכר כנגד הכול; לפיכך עולה ומשלים, אפילו גדול שבציבור.

יט) אין שם כוהן, עולה ישראל; ולא יעלה אחריו, לוי כלל. אין שם לוי, כוהן שקרא ראשון, חוזר הוא עצמו וקורא פעם שנייה, במקום לוי; אבל לא יקרא אחריו כוהן אחר, שמא יאמרו הראשון פסול ולפיכך עלה כוהן אחר, וכן לא יקרא לוי אחר לוי, שמא יאמרו אחד משניהן פסול.

כ) כיצד סדר הקריאה בתורה עם התפילה -- כל יום שיש בו תפילת מוסף, אחר שיגמור שליח ציבור תפילת שחרית, אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקורא לאחד אחד מן הציבור, ועולין וקורין בתורה; וכשגומרין, מחזיר ספר תורה למקומו, ואומר קדיש, ומתפללין תפילת מוסף. וימים שיש בהן מפטיר ומוסף, נהגו לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר; ויש מקומות שנהגו לומר קדיש, אחר המפטיר.

כא) במנחה של שבת ויום הכיפורים, אחר שיגמור שליח ציבור תהילה לדויד וסדר היום, אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקורין בו ומחזירו, ואומר קדיש, ומתפללין מנחה. וכן בתענייות, קוראין במנחה, ואחר כך אומר קדיש, ומתפללין תפילת מנחה; אבל ביום טוב, לא נהגו לקרות במנחה.

כב) ויום שאין בו מוסף, כשגומר תפילת שחרית, אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקוראין בו ומחזירו, ואומר קדיש; ואחר כך אומר תהילה לדויד וסדר היום, כדרך שאומרים בכל יום; ואומר קדיש, והעם נפטרין.

כג) אין קוראין בחומשין בבתי כנסייות, משום כבוד הציבור; ואין גוללין ספר תורה בציבור, מפני טורח הציבור, שלא יטריח עליהם להיותן עומדין, עד שיגלול. לפיכך אם צרכו לקרות שני עניינים, מוציאין שני ספרי תורות; ולא יקרא איש אחד עניין אחד, בשתי תורות, שמא יאמרו ספר ראשון פגום היה, ולפיכך קרא בשני.

כד) כל הגולל ספר תורה, גוללו מבחוץ, וכשהוא מהדקו, מהדקו מבפנים; וצריך להעמידו, על התפר. מקום שמוציאין ספר תורה אחר שקוראין בו, ומוליכין אותו לבית אחר להצניעו, אין הציבור רשאין לצאת, עד שייצא ספר תורה; וילוו אותו והן אחריו, עד המקום שמצניעין אותו בו.

---

הלכות תפילה פרק יג

א) המנהג הפשוט בכל ישראל, שמשלימין את התורה בשנה אחת: מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות, וקורין בסדר "בראשית" (בראשית א,א); בשנייה, "אלה תולדות נוח" (בראשית ו,ט); בשלישית, "ויאמר ה' אל אברם" (בראשית יב,א). וקוראין והולכין על הסדר הזה, עד שגומרין את התורה בחג הסוכות. ויש מי שמשלים את התורה בשלוש שנים, ואינו מנהג פשוט.

ב) עזרא תיקן להן לישראל, שיהיו קורין קללות שבספר ויקרא, קודם עצרת; ושבמשנה תורה, קודם ראש השנה. והמנהג הפשוט, שיהו קוראין "במדבר סיניי" (במדבר א,א), קודם עצרת; "ואתחנן" (דברים ג,כג), אחר תשעה באב; "אתם ניצבים" (דברים כט,ט), קודם ראש השנה; ו"צו את אהרון" (ויקרא ו,ב), קודם הפסח בשנה פשוטה. לפיכך יש שבתות שקורין שחרית, שני סדרין כגון "אישה כי תזריע" (ויקרא יב,ב) ו"זאת תהיה" (ויקרא יד,ב), "בהר סיניי" (ויקרא כה,א) ו"אם בחוקותיי" (ויקרא כו,ג), וכיוצא בהן -- כדי שישלימו בשנה, ויקראו אותן הסדרים בעונתן.

ג) מקום שמפסיקין בשבת בשחרית -- שם קוראין במנחה, ובשני ובחמישי, ולשבת הבאה. כיצד, שבת ראשונה, קורין בשחרית בסדר "בראשית" (בראשית א,א); במנחה, קורין מ"אלה תולדות נוח" (בראשית ו,ט) עשרה פסוקין או יותר; וכן בשני ובחמישי; וכן לשבת הבאה בשחרית, מתחילין מ"אלה תולדות נוח", וקורא עד סוף הסדר. ועל דרך זו, קורין כל השנה. ומפטירין בכל שבת ושבת, בנביא מעין שקראו בתורה.

ד) בראשי חודשים -- הראשון, קורא שלושה פסוקין מפרשת "צו" (במדבר כח,ב); והשני, חוזר וקורא פסוק שלישי שקרא הראשון ושני פסוקין שאחריו, כדי שישייר בפרשה שלושה פסוקין; והשלישי, קורא שלושה פסוקין ששייר השני עם "וביום השבת" (במדבר כח,ט); והרביעי, קורא "ובראשי חודשיכם" (במדבר כח,יא). ואם חל ראש חודש להיות בשבת, מוציאין שני ספרים בשחרית: באחד, קורין בו סדר אותה שבת; ובשני, קורא בו המשלים "ובראשי חודשיכם". ואם קרא עניין ראש חודש בשבת, המפטיר קורא, ומפטירין "והיה מדי חודש בחודשו" (ישעיהו סו,כג). וראש חודש אב שחל להיות בשבת, מפטירין "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (ישעיהו א,יד). וראש חודש שחל להיות באחד בשבת, מפטירין בשבת שלפניו "ויאמר לו יהונתן, מחר חודש" (שמואל א כ,יח).

ה) כל העולה לקרות בתורה, פותח בדבר טוב, ומסיים בדבר טוב. אבל בפרשת "האזינו" (דברים לב,א) -- הראשון, קורא עד "זכור ימות עולם" (דברים לב,ז); והשני, מתחיל מ"זכור ימות עולם" עד "ירכיבהו" (דברים לב,יג); והשלישי, מ"ירכיבהו" עד "וירא ה', וינאץ" (דברים לב,יט); והרביעי, מן "וירא ה' וינאץ" עד "לו חכמו" (דברים לב,כט); והחמישי, מן "לו חכמו" עד "כי אשא אל שמיים, ידי" (דברים לב,מ); והששי, מן "כי אשא אל שמיים ידי" עד סוף השירה. ולמה פוסקין בה בעניינות אלו, מפני שהן תוכחה, כדי שיחזרו העם בתשובה.

ו) שמונה פסוקין שבסוף התורה, מותר לקרות אותן בבית הכנסת בפחות מעשרה: אף על פי שהכול תורה, ומפי משה מפי הגבורה הן, הואיל ומשמען שהן אחר מיתת משה רבנו, הרי נשתנו; ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן.

ז) קללות שבתורת כוהנים, אין מפסיקין בהן, אלא אחד קורא אותן; מתחיל בפסוק שלפניהן, ומסיים בפסוק של אחריהן. וקללות שבמשנה תורה, אם רצה לפסוק בהן, פוסק; וכבר נהגו העם שלא לפסוק בהן, אלא אחד קורא אותן.

ח) מפסיקין למועדות, וליום הכיפורים, וקוראין בעניין המועד, לא בסדר שבת. ומשה תיקן להן לישראל, שיהיו קוראין בכל מועד, עניינו; ושואלין ודורשין בעניינו של יום, בכל מועד ומועד. ומה הן קורין: בפסח, בפרשת מועדות שבתורת כוהנים. וכבר נהגו העם, לקרות ביום ראשון "משכו" (שמות יב,כא), ומפטירין בפסח גלגל; וביום טוב שני, "שור או כשב" (ויקרא כב,כז), ומפטירין בפסח יאשייהו. בשלישי, "קדש לי" (שמות יג,ב); ברביעי, "אם כסף תלווה" (שמות כב,כד); בחמישי, "פסול לך" (שמות לד,א); בששי, "ויעשו בני ישראל את הפסח, במועדו" (במדבר ט,ב); ביום טוב אחרון, "ויהי בשלח" (שמות יג,יז) עד סוף השירה, ומפטירין "וידבר דויד" (שמואל ב כב,א); ובשמיני, "כל הבכור" (דברים טו,יט), ומפטירין "עוד היום" (ישעיהו י,לב).

ט) בעצרת, קורין ב"שבעה שבועות" (דברים טז,ט). ומנהג פשוט, שקורין ביום טוב הראשון, "בחודש השלישי" (שמות יט,א), ומפטירין במרכבה; ובשני, קורין בפרשת מועדות, ומפטירין בחבקוק.

י) בראש השנה, קורין "בחודש השביעי באחד לחודש" (במדבר כט,א). ומנהג פשוט, שקורין ביום ראשון, "וה' פקד את שרה" (בראשית כא,א), ומפטירין "ויהי איש אחד מן הרמתיים" (שמואל א א,א); ובשני, קורין "והאלוהים ניסה" (בראשית כב,א), ומפטירין "הבן יקיר לי אפריים" (ירמיהו לא,יט).

יא) ביום הכיפורים, בשחרית, קורין "אחרי מות" (ויקרא טז,א), ומפטירין "כי כה אמר רם ונישא" (ישעיהו נז,טו). במנחה, קורין בעריות שבאחרי מות, כדי שיזכור וייכלם כל מי שנכשל באחת מהן, ויחזור בתשובה; והשלישי שקורא בתורה, מפטיר ביונה.

יב) בסוכות, בשני ימים הראשונים, קורין בפרשת המועדות, ומפטירין ביום ראשון "הנה יום בא, לה'" (זכריה יד,א), וביום שני "וייקהלו אל המלך שלמה" (מלכים א ח,ב); וביום טוב אחרון, קורין "כל הבכור" (דברים טו,יט), ומפטירין "ויהי ככלות שלמה" (מלכים א ח,נד); ולמחר, קורין "וזאת הברכה" (דברים לג,א), ומפטירין "ויעמוד שלמה" (מלכים א ח,כב), ויש מי שמפטיר "ויהי אחרי מות משה" (יהושוע א,א), ובשאר ימות החג, קורין בקרבנות החג.

יג) כיצד, בכל יום ויום מחולו של מועד, קורא שתי פרשייות: ביום השלישי, שהוא תחילת חולו של מועד, קורא הכוהן "וביום השני" (במדבר כט,יז), ולוי קורא "וביום השלישי" (במדבר כט,כ), וישראל קורא "ביום השלישי", והרביעי חוזר וקורא "ביום השני" ו"ביום השלישי". וכן ביום הרביעי, שהוא שני של חולו של מועד, קורין "וביום השלישי" ו"ביום הרביעי" (במדבר כט,כג) על דרך זו.

יד) בכל יום ויום מימים טובים, וכן ביום הכיפורים, ובשבעת ימי הפסח -- מוציאין שני ספרים בשחרית: האחד, קורין בו תחילה אלו העניינות שאמרנו. והשני, קורין בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים; והקורא עניין הקרבן, הוא המפטיר בנביא.

טו) בכל יום שמוציאין שני ספרים, או שלושה, אם הוציאו זה אחר זה, כשמחזיר את הראשון אומר קדיש ומוציא השני; וכשמחזיר את האחרון, אומר קדיש. וכבר אמרנו שהמנהג הפשוט, לומר קדיש אחר שקורא המשלים לעולם, ואחר כך מפטירין בנביא.

טז) שבת שחלה להיות בחולו של מועד, בין בפסח בין בסוכות, קורין באותה שבת "ראה אתה אומר אליי" (שמות לג,יב); ומפטירין בפסח "העצמות היבשות" (יחזקאל לז,ד), ואם חלה בתוך החג, "ביום בוא גוג" (יחזקאל לח,יח).

יז) בחנוכה -- ביום ראשון, קורין מברכת כוהנים עד סוף קרבן המקריב ביום הראשון; וביום שני, קורין קרבן נשיא שהקריב בשני; וכן עד יום השמיני, קורין מיום השמיני עד סוף כל הקרבנות, עד סוף הסדר. ומפטירין בשבת של חנוכה, בנרות זכריה; ואם היו שתי שבתות, מפטירין בשבת ראשונה בנרות זכריה, ובשנייה בנרות שלמה. והקורא בעניין חנוכה, הוא שמפטיר בנביא.

יח) בפורים, קורין בשחרית "ויבוא, עמלק" (שמות יז,ח). [יח] בתשעה באב, קורין בשחרית "כי תוליד בנים" (דברים ד,כה) ומפטירין "אסוף אסיפם" (ירמיהו ח,יג); ובמנחה, קורין "ויחל משה" (שמות לב,יא), כשאר ימי התענייות. ובשאר התענייות שאנו מתענין על מה שאירע לאבותינו, קורין בשחרית ומנחה: הראשון, קורא "ויחל" ארבעה פסוקים; וקורא השני והשלישי, מ"פסול לך" (שמות לד,א) עד "אשר אני עושה עימך" (שמות לד,י). ובתענייות שגוזרין אותן הציבור מפני הצרות, כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן, קורין ברכות וקללות, כדי שישובו העם וייכנע לבבם כשישמעו אותן.

יט) נהגו כל ישראל, להיות מפטירין קודם תשעה באב בשלוש שבתות, בדברי תוכחות -- שבת ראשונה, מפטירין דברי ירמיהו; שנייה, חזון ישעיהו; שלישית, "איכה הייתה לזונה" (ישעיהו א,כא). וכן שבת שאחר תשעה באב, מפטירין "נחמו נחמו, עמי" (ישעיהו מ,א). ומנהג פשוט בערינו, להיות מפטירין בנחמות ישעיהו, מאחר תשעה באב עד ראש השנה; ושבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים, מפטירין "שובה ישראל" (הושע יד,ב).

כ) ראש חודש אדר שחל להיות בשבת, קורין בפרשת שקלים, ומפטירין ב"יהוידע הכוהן" (מלכים ב יב,ג). וכן אם חל ראש חודש אדר להיות בתוך השבת, ואפילו בערב שבת, מקדימין וקורין בשבת שלפניו, בפרשת שקלים. בשנייה, קורין "זכור" (דברים כה,יז), ומפטירין "כה אמר ה' צבאות, פקדתי" (שמואל א טו,ב). אי זו היא שבת שנייה, כל שחלו פורים להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת. בשלישית, קורין "פרה אדומה" (במדבר יט,ב), ומפטירין "וזרקתי עליכם מים טהורים" (יחזקאל לו,כה). ואי זו היא שבת שלישית, הסמוכה לרביעית. ברביעית, קורין "החודש הזה" (שמות יב,ב), ומפטירין "בראשון באחד לחודש" (יחזקאל מה,יח). ואי זו היא רביעית, כל שחל ראש חודש ניסן להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת.

כא) נמצאת אומר, שפעמים תהיה הפסקה בין שבת ראשונה ושנייה, או בין שנייה ושלישית; ופעמים תהיה שתי הפסקות, בין ראשונה לשנייה ובין שנייה לשלישית. אבל בין שלישית לרביעית, אין מפסיקין.

כב) כל פרשה מארבע פרשייות האלו, אחד קורא אותה בספר שני, אחר שקורין סדר אותה שבת בספר שהוציאו ראשון. חל ראש חודש אדר להיות בשבת, והיה סדר אותה שבת "ואתה תצווה" (שמות כז,כ), קורין שישה מ"ואתה תצווה" עד "ועשית כיור נחושת" (שמות ל,יח), והשביעי חוזר וקורא מ"כי תישא" (שמות ל,יב) עד "ועשית כיור נחושת". ואם היה סדר אותה שבת "כי תישא" עצמה, קורין שישה מ"כי תישא" עד "ויקהל" (שמות לה,א), והשביעי חוזר וקורא בספר שני מ"כי תישא" עד "ועשית כיור נחושת".

כג) ראש חודש אדר שחל להיות בשבת, מוציאין שלושה ספרים -- אחד, קורא בו סדר היום; והשני, קורא בו עניין ראש חודש; והשלישי, קורין בו "כי תישא" (שמות ל,יב). וכן ראש חודש ניסן שחל להיות בשבת, מוציאין שלושה ספרים -- קורין סדר היום, באחד; ועניין ראש חודש, בשני; ו"החודש הזה" (שמות יב,ב), בשלישי.

כד) ראש חודש טבת שחל להיות בשבת, מוציאין שלושה ספרים -- הראשון, קוראין בו סדר היום; והשני, קוראין בו עניין ראש חודש; והשלישי, קוראין בו עניין חנוכה. חל להיות באמצע השבת, שלושה קורין בעניין ראש חודש, והרביעי קורא בעניין חנוכה.

כה) אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה, בכל שנתו בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע, סדר של אותה שבת -- שניים מקרא, ואחד תרגום; ופסוק שאין לו תרגום, קוראהו שלוש פעמים: עד שישלים פרשייותיו, עם הציבור.