הלכות אבל פרק יב

א) ההספד כבוד המת הוא, לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו, ואם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו, אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו.

ב) כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, וכל המתעצל בהספד אדם כשר ראוי ליקבר בחייו, וכל המוריד דמעות על אדם כשר הרי שכרו שמור על כך אצל הקדוש ברוך הוא.

ג) אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם, ואין משנין אותו ממטה למטה, ואין מוציאין מטתו אלא דרך פתחים, לא שישלשלוה דרך גגות, ובשאר העם מותר לעשות.

ד) אין פוחתין משבעה מעמדות למת, ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה, ואין עושין אלא בקרובים, ואין עושין אלא ביום ראשון ובבית הקברות ובמקום שנהגו, כיצד עושין במקום שנהגו, מעמידין שאר הקרובים ובני משפחה שאינן בני אבל, ואומרין לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן, ואחר כך אומר שבו יקרים שבו, ואומר לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין ואחר כך עמדו יקרים עמודו, ואומר כשהן עומדין וחוזר ואומר כך שבע פעמים.

ה) כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים במקום שנהגו, כך עושין לנשים ומספידין הנשים כאנשים בכל מקום, אבל אין מניחין מטת האשה ברחוב לעולם שזה גנאי לאשה, אלא סמוך למיתתה קבורתה.

ו) המלקט עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי, ולא ברכת אבילים ולא תנחומי אבילים, אבל אומרים עליהן דברי שבח להקדוש ברוך הוא ודברי כבושים.

ז) המפנה ארונו של מת ממקום למקום, אם שדרו קיימת עומדין עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים, ומספידין אותו אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חדש, ואם אין שדרו קיימת אין מספידין אותו, ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבילים ולא תנחומי אבילים, ואלו הן ברכת אבילים דברים שאומרים בבית האבל, תנחומי אבילים שאומרים בשורה.

ח) המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו, ולערב אין מתאבל אפילו צרורין לו בסדינו, ואין אומרין עליהן קינות.

ט) אין מספידין את הקטנים, ובן כמה שנים יהיה ראוי להספד, בני עניים או בני זקנים בני חמש, ובני עשירים בני שש, אחד זכרים ואחד נקבות.

י) תינוק שמת כל שלשים יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים, אבל לא באיש אחד ובשתי נשים מפני הייחוד, ואין עומדין עליו בשורה, ואין אומרין עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים, בן שלשים יום גמורים יוצא בגלוסקמא קטנה הניטלת באגפיים, ועומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים, בן שנים עשר חדש יוצא במטה.

יא) כל היוצא במטה רבים מצהיבין עליו, וכל שאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבין עליו, וכל הניכר לרבים רבים מתעסקין בו, וכל שאינו ניכר לרבים אין רבים חייבין להתעסק בו, ומקום שנהגו נשים לצאת לפני המטה יוצאות לפני המטה, לאחר המטה יוצאות לאחר המטה.

יב) העבדים והשפחות אין מספידין אותן ואין עומדין עליהן בשורה, ואין אומרים עליהן ברכת אבילים ותנחומי אבילים, אלא אומרין לו כשם שאומרין לו על שורו ועל חמורו המקום ימלא חסרונך.

---

הלכות אבל פרק יג

א) כיצד מנחמין את האבילים, אחר שקוברין את המת מתקבצין האבילים ועומדין בצד בית הקברות, וכל המלוין את המת עומדין סביב להן שורה לפני שורה ואין שורה פחותה מעשרה ואין אבילים מן המנין.

ב) האבילים עומדין לשמאל המנחמין וכל המנחמין באין אצל האבילים אחד אחד, ואומרים להן תנוחמו מן השמים, ואחר כך הולך האביל לביתו, וכל יום ויום משבעת ימי אבילות באין בני אדם לנחמו, בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו.

ג) האביל מיסב בראש, ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע, שנאמר וישבו אתו לארץ, ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האביל את פיו תחלה, שנאמר ואין דובר אליו דבר, וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו' ויען אליפז, וכיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו, שלא יטריחוהו יותר מדיי.

ד) מת שאין לו אבילים להתנחם, באים עשרה בני אדם כשרין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות, ושאר העם מתקבצין עליהן, ואם לא היו שם עשרה קבועין בכל יום ויום מתקבצין עשרה משאר העם ויושבין במקומו.

ה) הכל חייבין לעמוד בפני נשיא חוץ מאביל וחולה, ולכל העומד מפניו אומר לו שב חוץ מאביל וחולה שמשמע ישב באבלו ישב בחליו.

ו) מכבדין ומרבצין בבית האבל, ומדיחין קערות וכוסות וקיתונות וצלוחיות ומדליקין את הנרות, אבל אין מביאין שם לא את המוגמר ולא את הבשמים.

ז) אין מוליכין לבית האביל המאכל שמברין בו, לא בכלי כסף ולא בכלי שעם וכיוצא בהן, אלא בכלי נסרים של ערבה קלופה וכיוצא בהן שלא לבייש את מי שאין לו, ואין משקין בזכוכית לבנה אלא בצבועה, שלא לבייש את העניים שאין יינותיהן טובות.

ח) אין שותין בבית האביל יתר על עשרה כוסות לכל אחד ואחד, שלשה קודם אכילה, ושלשה בתוך אכילה, וארבעה לאחר אכילה ולא יוסיף שמא ישתכר.

ט) אין אומרין שמועה והגדה בבית האביל אלא יושבין דוין, וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת, אבל לעסוק בדברי תורה בפניו או בבית הקברות אסור.

י) אין בוכין על המת יתר משלשה ימים, ואין מספידין יתר משבעה, במה דברים אמורים בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן, ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום, שאין לנו גדול ממשה רבנו וכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה, וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חדש, אין לנו בחכמה גדול מרבנו הקדוש ושנים עשר חדש בלבד נספד, וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חדש אין סופדין אותו.

יא) אל יתקשה אדם על מתו יתר מדיי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יתר מדיי שזהו מנהגו של עולם, והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טפש, אלא כיצד יעשה, שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים.

יב) כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה, כל שלשה ימים הראשונים, יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו, ומשלשה ועד שבעה [כאילו היא] מונחת בקרן זוית, מכאן ואילך [כאילו] עוברת כנגדו בשוק, כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר הכיתה אותם ולא חלו מכלל שצריך להקיץ ולחול.

---

הלכות אבל פרק יד

א) מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבילים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.

ב) שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, וליוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.

ג) כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים, אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה, וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה, הרב לתלמיד עד עבורה של עיר, והאיש לחבירו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות.

ד) בקור חולים מצוה על הכל, אפילו גדול מבקר את הקטן, ומבקרין הרבה פעמים ביום, וכל המוסיף משובח ובלבד שלא יטריח, וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחליו והקל מעליו, וכל שאינו מבקר כאילו שופך דמים.

ה) אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה, ואם קפץ עליו החולי והכביד מבקרין אותו מיד, ואין מבקרין את החולה לא בשלש שעות ראשונות ביום, ולא בשלש אחרונות, מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה, ואין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין, ולא מחושי הראש, מפני שהבקור קשה להן.

ו) הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו, אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא.

ז) יראה לי שנחמת אבילים קודם לבקור חולים, שנחום אבילים גמילות חסד עם החיים ועם המתים.

ח) מי שהיה לפניו מת וכלה, מניח את הכלה ומתעסק עם המת, וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל וגו', מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך, מעבירין את המת מלפני הכלה, וזה וזה עוברין מלפני המלך.

ט) מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה, במה דברים אמורים בשאין לו כל צרכו, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין, וכל שאין מתעסקין בתורה חייבין להתעסק עמו.

י) מת אחד בעיר, כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו, ואם יש לו מי שיתעסק בצרכיו מותרין.

יא) תלמיד חכם שמת, אפילו היו עמו עד ששים רבוא מבטלין תלמוד תורה להוצאתו, היו ששים רבוא אין מבטלין, ואם היה מלמד לאחרים אין לו שיעור אלא מבטלין הכל להוצאתו.

יב) קוברין מתי גויים ומנחמין אביליהם ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום.

יג) בתי הקברות אסורין בהנאה, כיצד אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין עושין בהן מלאכה, ולא קורין בהן ולא שונין בהן, כללו של דבר אין ניאותין בהן, ולא נוהגין בהן קלות ראש, לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו, ולא יתפלל שם, וברחוק ארבע אמות מותר.

יד) המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמורו וירכב עליהם, מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, ואם היה מתיירא מפני הגנבים ומפני הליסטים מותר.

טו) אין מפנין את המת מקבר לקבר אפילו מבזוי למכובד, ואם היה בתוך שדהו מפנהו אפילו ממכובד לבזוי.

טז) אין קוברין מת על גבי מת ולא שני מתים כאחד שבזיון הוא, וקטן הישן עם אמו נקבר עמה.

יז) עפר הקבר אינו אסור בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת, אבל קבר הבניין אסור בהנאה.

יח) הבונה קבר למת לא נאסר עד שיכנס בו המת, ואפילו הטיל בו נפל נאסר בהנאה.

יט) נפש שנעשה לשם חי ושם בו המת, והוסיף בו דימוס אחר לשם המת, אף על פי שפנה המת הכל אסור בהנאה, ואם הכיר את התוספת חולץ אותה והשאר מותר, נעשה לשם המת כיון שהוטל בו המת נאסר אף על פי שפנהו.

כ) הבונה קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר, הרי זה לא יקבר בו מת אחר עולמית, והקבר הזה אסור בהנאה מפני כבוד אביו.

כא) המת אסור בהנאה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו, וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה, אבל כלים המוכנים לתכריך לא נאסרו בהנאה, אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגיע במטה הנקברת עמו, שאין ההזמנה אוסרת.

כב) כל הכלים שזורקין על המת על המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה, שלא יתחלפו בתכריכין.

כג) היו אביו ואמו מזרקין כלים בחמתן על המת, מצוה על אחרים להצילן, ואם הגיעו למטה הנקברת עמו אין מצילין אותן.

כד) מלמדין את האדם שלא יהא חבלן ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה, מוטב לתתם לעניים ואל ישליכם לרמה ותולעה, וכל המרבה כלים על המת עובר בלא תשחית.

כה) מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב עליו, ועגלה שהיתה מושכת בקרון שהיה יושב בו מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה מקום שאין עושה אותה טריפה, ומושיבין ישיבה על קברו שבעה ימים, שנאמר וכבוד עשו לו במותו זה שהושיבו לו ישיבה על קברו, ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו יתר על שלשים יום.

כו) מלך או נשיא שמת יש להן לשרוף מטתו וכל כלי תשמישו, ואין בזה דרך האמורי, ולא משום השחתה שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים ישרפו לך.