הלכות דעות פרק ז

א) המרגל בחברו -- עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט,טז). ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל; לכך נסמך לו, "ולא תעמוד על דם ריעך" (שם). צא ולמד, מה אירע לדואג האדומי.

ב) אי זה הוא רכיל, זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני; אף על פי שהוא אומר אמת, הרי זה מחריב את העולם.

ג) יש עוון גדול מזה עד מאוד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע -- והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, מוציא שם רע על חברו נקרא. בעל לשון הרע, זה שיישב ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי -- על זה הכתוב אומר, "יכרת ה', כל שפתי חלקות; לשון, מדברת גדולות" (תהילים יב,ד).

ד) [ג] אמרו חכמים, על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא -- עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים; ולשון הרע, כנגד כולם.

ה) ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע, כאילו כופר בעיקר, שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר, שפתינו איתנו; מי אדון, לנו" (תהילים יב,ה). ועוד אמרו חכמים, שלושה לשון הרע הורגת -- האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו; והמקבלו, יותר מן האומרו.

ו) [ד] ויש שם דברים שהן אבק לשון הרע. כיצד, מי יאמר לפלוני, שיהיה כמות שהוא עתה; או שיאמר, שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה; וכיוצא בדברים האלו. וכל המספר בטובת חברו בפני שונאיו, הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להן שיספרו בגנותו; ועל עניין זה אמר שלמה, "מברך ריעהו בקול גדול, בבוקר השכם -- קללה, תיחשב לו" (משלי כז,יד), שמתוך טובתו, בא לידי רעתו.

ז) וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה, הוא ששלמה אומר, "כמתלהלה, היורה זיקים; חיצים, ומוות... ואמר, הלא משחק אני" (משלי כו,יח-יט). וכן המספר בלשון הרע דרך רמיות, והוא שיספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע הוא, אלא כשממחין בו אומר איני יודע שאלו מעשיו של פלוני או שזה לשון הרע.

ח) [ה] אחד המספר בלשון הרע בפני חברו, או שלא בפניו; והמספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו -- הרי זה לשון הרע. ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע -- והוא שלא יתכוון להעביר הקול, ולגלותו יותר.

ט) [ו] כל אלו -- הם בעלי לשון הרע, שאסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עימהם ולשמוע דבריהם. ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר, אלא על לשון הרע בלבד.

י) [ז] הנוקם את חברו -- עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תיקום" (ויקרא יט,יח). ואף על פי שאינו לוקה, דעה רעה היא עד מאוד; אלא ראוי לאדם להיות מעביר על כל דברי העולם -- שהכול אצל המבינים דברי הבל והבאי, ואינן כדאי לנקום עליהם.

יא) כיצד היא הנקימה, אמר לו חברו השאילני קורדומך, אמר לו איני משאילך; למחר צרך לשאול ממנו, אמר לו השאילני קורדומך, אמר לו איני משאילך, כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך -- הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול, ייתן בלב שלם ולא יגמול כאשר גמל לו; וכן כל כיוצא באלו. וכן אמר דויד בדעותיו הטובות, "אם גמלתי, שולמי רע" (תהילים ז,ה).

יב) [ח] וכן כל הנוטר לאחד מישראל -- עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תיטור את בני עמך" (ויקרא יט,יח). כיצד, ראובן שאמר לשמעון שכור לי בית זה, או השאילני שור זה, ולא רצה שמעון; לימים צרך שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור, ואמר לו ראובן הא לך, הריני משאילך, ואיני כמותך, ולא אשלם לך כמעשיך -- העושה כזה, עובר בלא תיטור. אלא ימחה הדבר מליבו ולא ייטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו, שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העוון מליבו ולא יזכרנו; וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ, ומשאן ומתנן של בני אדם זה עם זה.