הלכות ציצית

הלכות ציצית. מצות עשה אחת, והיא לעשות ציצית על כנפי הכסות. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

---

הלכות ציצית פרק א

א) ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד, הוא הנקרא ציצית, מפני שהוא דומה לציצית של ראש, שנאמר "וייקחני בציצית ראשי" (יחזקאל ח,ג); וזה הענף, הוא הנקרא לבן, מפני שאין אנו מצווין לצובעו. ואין לחוט הענף, מניין מן התורה.

ב) ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע, וכורכין אותו על הענף; וחוט זה, הוא הנקרא תכלת. ואין למניין הכריכות שכורך חוט זה, שיעור מן התורה.

ג) נמצאו במצוה זו, שתי צווייות -- שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת, שנאמר "ועשו להם ציצית... ונתנו על ציצית הכנף, פתיל תכלת" (במדבר טו,לח).

ד) התכלת, אינו מעכב את הלבן; והלבן, אינו מעכב את התכלת. כיצד, הרי שאין לו תכלת, עושה לבן לבדו; וכן אם עשה לבן ותכלת, ונפסק הלבן, ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו -- כשר.

ה) אף על פי שאין אחד מהן מעכב את חברו, אינן שתי מצוות אלא מצות עשה אחת היא; והלובש טלית שיש בה לבן, או תכלת, או שניהם כאחד -- הרי קיים מצות עשה אחת. אמרו חכמים הראשונים, "והיה לכם לציצית" (במדבר טו,לט), מלמד ששניהם מצוה אחת. וארבע ציצייות, מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת.

ו) כיצד עושין הציצית, מתחיל מזווית של טלית שהיא סוף האריג, ומרחיק ממנה לא יותר על שלוש אצבעות למעלה, ולא פחות מקשר גודל; ומכניס שם ארבעה חוטין, וכופלן באמצע -- נמצאו שמונה חוטים משולשלין, תלויין מן הקרן. ואורך החוטין השמונה, אין פחות מארבע אצבעות; ואם היו יותר על כן, אפילו אמה או שתיים, כשרות. וכל האצבעות, בגודל. ויהיה אחד משמונת החוטין, חוט תכלת; והשבעה, לבנים.

ז) ולוקח חוט אחד מן הלבן, וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו; ולוקח חוט התכלת, וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן, וקושר. ואלו השלוש כריכות, הם הנקראין חוליה. ומרחיק מעט, ועושה חוליה שנייה בחוט של תכלת לבדו; ומרחיק מעט, ועושה חוליה שלישית; וכן עד חוליה אחרונה, שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת, וכריכה אחרונה של לבן -- מפני שהתחיל בלבן, מסיים בו, שמעלין בקודש, ולא מורידין. ולמה יתחיל בלבן, כדי שיהא סמוך לכנף מינה. ועל דרך זו, הוא עושה בארבע הכנפות.

ח) כמה חוליות הוא עושה בכל כנף, לא פחות משבע, ולא יותר על שלוש עשרה; וזו היא מצוה מן המובחר. ואם לא כרך עליה אלא חוליה אחת, כשרה; ואם כרך התכלת על רוב הציצית, כשרה. ונואי התכלת, שיהיו כל החוליות בשליש החוטין המשולשלין, ושני שלישיהן, ענף. וצריך לפורדו, עד שיהיה כציצית שיער הראש.

ט) העושה לבן בלא תכלת, לוקח אחד משמונת החוטין, וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, ומניח שני שלישיהן ענף. וכריכה זו, אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת, הרשות בידו, וזה הוא מנהגנו; ואם רצה לכרוך בלא מניין חוליות, עושה. כללו של דבר, יתכוון להיות הכרוך שליש, והענף שני שלישין. ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה, בלבן; ואם כרך הלבן על רוב החוטין, או שלא כרך אלא חוליה אחת, כשרה.

י) אחד חוטי הלבן, ואחד חוטי התכלת, אם רצה לעשות שזורין, עושה; אפילו היה החוט כפול משמונה חוטין, ושזור עד שנעשה פתיל אחד, אינו נחשב אלא חוט אחד.

יא) חוטי ציצית, בין לבן בין תכלת, צריכין טווייה לשם ציצית. ואין עושין אותן, לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצין ביניהן, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד -- אלא מן הגיזה של צמר, או מן הפשתן. ואין עושין אותן מצמר הגזול, ולא משל עיר הנידחת, ולא משל קודשים; ואם עשה, פסולה. המשתחווה לבהמה, צמרה פסול לציצית; אבל המשתחווה לפשתן הנטוע, הרי זה כשר, שהרי נשתנה.

יב) ציצית שעשה אותה גוי, פסולה, שנאמר "דבר אל בני ישראל... ועשו להם ציצית" (במדבר טו,לח); אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה, כשרה. וציצית שנעשת מן העשוי מקודם, פסולה.

יג) כיצד, הביא כנף שיש בה ציצית, ותפרה על הבגד, אפילו יש באותה הכנף אמה על אמה -- פסול: שנאמר "ועשו להם ציצית" (במדבר טו,לח), ולא מן העשוי, שהרי זה דומה למי שנעשת מאליה. ומותר להתיר ציצית מבגד זה, ולתלותם בבגד אחר, בין לבן, בין תכלת.

יד) תלה החוטין בין שתי כנפיים מזו לזו, וקשר כנף זו כהלכתה וכנף זו כהלכתה, ואחר כך חתכן באמצע, ונפרדו זה מזה -- פסול: שהרי בעת שקשרן, היו פסולין לפי ששתי הכנפיים מעורות זו בזו בחוטין שביניהן, ובשעה שפסקן, נעשו שתי ציצייות -- נמצא עושה מן העשוי.

טו) הטיל ציצית על הציצית, אם נתכוון לבטל את הראשונה, מתיר הראשונה או חותכה, וכשרה; ואם נתכוון להוסיף, אף על פי שחתך אחת משתיהן, הרי זו פסולה -- שהרי כשהוסיף פסל הכול, וכשהתיר או חתך התוספת, נמצא השאר נעשה מן העשוי, שעשייתו הראשונה פסולה הייתה.

טז) וכן המטיל לבעלת שלוש, ואחר כך השלימה לארבע, והטיל לרביעית -- כולה פסולה: שנאמר "תעשה" (דברים כב,יב), ולא מן העשוי.

יז) אין כופלין את הטלית לשניים, ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה, אלא אם כן תפרה כולה, ואפילו מרוח אחת.

יח) נפסק הכנף שיש בה ציצית, חוץ לשלוש אצבעות, תופרה במקומה; בתוך שלוש, לא יתפור. נתמעטה זווית של בגד שבין חוטי הציצית ובין סוף האריג, אפילו לא נשאר מן האריג אלא כל שהוא, כשרה. וכן אם נתמעטו חוטי הציצית, אפילו לא נשתייר מהן אלא כדי עניבה, כשרה; ואם נפסק החוט מעיקרו, אפילו חוט אחד, פסולה.

---

הלכות ציצית פרק ב

א) תכלת האמורה בתורה בכל מקום, היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול; וזו היא דמות הרקיע, הנראית לעין בטוהרו של רקיע. והתכלת האמורה בציצית, צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה, שעומדת ביופייה, ולא תשתנה. וכל שלא נצבע באותה צביעה, פסול לציצית: אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באיסטיס או בשאר המשחירין -- הרי זה פסול לציצית. ורחל בת עז, צמרה פסול לציצית.

ב) כיצד צובעין תכלת של ציצית, לוקחין הצמר, ושורין אותו בסיד; ואחר כך מכבסין אותו, עד שיהיה נקי; ומרתיחים אותו באהלא וכיוצא בו, כדרך שהצבעין עושין כדי שיקלוט את העין. ואחר כך מביאין דם חילזון, והוא דג שדומה עינו לעין הים, ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי. ונותנין את הדם ליורה, ונותנין עימו סממנין כמו הקימוניא וכיוצא בה, כדרך שהצבעין עושין; ומרתיחין אותו, ונותנין בו הצמר, עד שייעשה כעין רקיע. וזו היא צורת תכלת של ציצית.

ג) תכלת של ציצית, צריכה צביעה לשמה; ואם צבעה שלא לשמה, פסולה. והיורה שיש בה הצבע, אם צבע בה מעט צמר לבודקו אם הוא יפה אם לאו, נפסלה היורה כולה. אלא כיצד יעשה, לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן, ומניח בו מעט צמר שבודק בו; ושורף את שבדק, שהרי נצבע לבדיקה. ושופך הצבע שבכלי שבדק בו, שהרי פגמו ופסלו; וצובע התכלת בשאר הצבע, שלא נפגם.

ד) התכלת אינה נלקחת, אלא מן המומחה -- חוששין, שמא לא נצבעה לשמה. ואף על פי שנלקחה מן המומחה, אם נבדקה ונודע שנצבעה באחד משאר צבעונין המשחירים שאינן עומדין, פסולה.

ה) כיצד בודקין אותה עד שייוודע אם נצבעה כהלכתה, אם לאו -- לוקחין תבן וריר של שבלול, ומי רגליים שנתחמצו ארבעים יום; ושורין התכלת בכולן, מעת לעת. אם עמדה בעינה ולא כהת, כשרה. ואם כהת, לוקחין בצק של שעורין שמעפשין אותו למורייס, ונותנין את זו התכלת שנשתנת בתוכו, ואופה הבצק בתנור; ומוציאים התכלת מן הפת, ורואין אותה: אם כהת ממה שהייתה, פסולה; ואם הוסיף עינה, והושחרה יותר ממה שהייתה קודם אפייה, כשרה.

ו) חצר שמוכרין בה תכלת, והיו מוחזקין בכשרות -- לוקחין ממנה סתם, ואין צריך בדיקה, והרי היא בחזקתה, עד שתיחשד. המפקיד תכלת אצל הגוי, הרי זו פסולה, שמא החליפה. ואם הייתה בכלי, והיה חתום בשני חותמות, חותם בתוך חותם -- כשרה; בחותם אחד, פסולה.

ז) המוצא תכלת בשוק, אפילו מצא חוטין מופסקין ושזורין, פסולה. הלוקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל, הרי היא בחזקתה. מן הגוי -- מן התגר, כשרה; מן ההדיוט, פסולה.

ח) טלית שהיא כולה אדומה, או ירוקה או משאר צבעונין, עושה חוטי לבן שלה, כעין צבעה -- אם ירוקה, ירוקין; ואם אדומה, אדומין. הייתה כולה תכלת, עושה לבן שלה משאר צבעונין, חוץ מן השחור, מפני שהוא נראה כתכלת; וכורך על הכול, חוט אחד תכלת, כדרך שעושה בשאר ציצייות שאינן צבועין.

ט) קשה עונש מי שאינו מניח לבן, יותר מעונש שלא הניח תכלת: לפי שהלבן, מצוי לכול; והתכלת, אינה מצויה לכול -- לפי שאינה מצויה בכל מקום ולא בכל זמן, מפני הצבע שאמרנו.

---

הלכות ציצית פרק ג

א) כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה, היא כסות שיש לה ארבע כנפיים, או יותר על ארבע; ותהיה מידתה, כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המהלך לבדו בשוק, ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עימו; ותהיה הכסות של צמר או של פשתים, בלבד.

ב) אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי, ובגדי צמר גפן, ובגדי צמר גמלים, וצמר ארנבים, ונוצה של עיזים, וכיוצא בהן -- אין חייבין במצות ציצית אלא מדברי חכמים, כדי להיזהר במצות ציצית: והוא שתהיה מרובעת, או יותר על ארבע, ויהיה שיעורה, כשיעור שאמרנו. שכל הבגדים האמורים בתורה סתם, אינם אלא צמר ופשתים בלבד.

ג) "על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב,יב) -- ארבע, ולא בעלת שלוש. אם כן ארבע, ולא בעלת חמש -- תלמוד לומר "אשר תכסה בה" (שם), אפילו בעלת חמש או יותר על זה. ולמה אני מחייב בעלת חמש, ופוטר בעלת שלוש, ושתיהן, אינן בעלי ארבע כנפות -- מפני שיש בכלל חמש, ארבע. לפיכך כשהוא עושה ציצית לבעלת חמש או שש, אינו עושה אלא לארבע כנפיים, המרוחקות זו מזו מאותן החמש או השש בלבד, שנאמר "על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה".

ד) כסות של בגד, וכנפיה של עור, חייבת; היא של עור, וכנפיה של בגד, פטורה, שאין הולכין אלא אחר עיקר הכסות. כסות של שני שותפין, חייבת, שנאמר "על כנפי בגדיהם" (במדבר טו,לח): לא נאמר "כסותך" (דברים כב,יב), אלא למעט השאולה -- שהטלית השאולה, פטורה מן הציצית שלושים יום; מכאן ואילך, חייבת.

ה) כסות של צמר, עושין לבן שלה חוטי צמר, וכסות של פשתן, עושין לבן שלה חוטי פשתן -- ממינה. ושאר בגדים, עושין לבן של כל מין ומין ממינו -- כגון חוטי משי לכסות משי, וחוטי נוצה לכסות נוצה. ואם רצה לעשות לבן לכל שאר מינים מצמר או מפשתים, עושה: מפני שהצמר והפשתים פוטרין, בין במינן בין שלא במינן. ושאר מינין, במינן פוטרין; שלא במינן, אין פוטרין.

ו) ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן, או חוטי פשתן בכסות של צמר, אף על פי שהוא לבן לבדו, בלא תכלת -- בדין הוא שיהא מותר, שהשעטנז מותר לעניין ציצית, שהרי התכלת צמר היא, ומטילין אותה לפשתן. ומפני מה אין עושין כן, מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם יכול אתה לקיים את שניהם, הרי מוטב; ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה. וכאן, אפשר לקיים את שניהם.

ז) כסות של פשתן, אין מטילין בה תכלת, אלא עושה הלבן בלבד, של חוטי פשתן: לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז, אלא גזירה זו מדבריהם, שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית, ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה -- שחובת הציצית ביום, ולא בלילה, שנאמר "וראיתם אותו" (במדבר טו,לט), בשעת ראייה. וסומה, חייב בציצית -- אף על פי שאינו רואה, אחרים רואין אותו.

ח) מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה, בין בחול בין בשבת, ואף על פי שאינו זמנה, ובלבד שלא יברך; ומאימתיי יברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. וכיצד מברך עליה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו להתעטף בציצית. וכל זמן שמתעטף בה ביום, מברך עליה קודם שיתעטף; ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה, מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.

ט) ומותר להיכנס בציצית לבית הכיסא, ולבית המרחץ. נפסקו לו חוטי לבן, או תכלת, זורקן באשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה. ואסור למכור טלית מצוייצת לגוי, עד שיתיר ציצייותיה: לא מפני שיש בגופה קדושה -- אלא שמא יתעטף בה, ויתלווה עימו ישראל, וידמה שהוא ישראל, ויהרגנו.

י) נשים ועבדים וקטנים, פטורין מן הציצית מן התורה; ומדברי חכמים, שכל קטן שיודע להתעטף, חייב בציצית, כדי לחנכו במצוות. ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית, מתעטפים בלא ברכה; וכן שאר מצוות עשה שהנשים פטורות מהן, אם רצו לעשות אותה בלא ברכה, אין ממחין בידן. טומטום ואנדרוגינוס, חייבין בכולן מספק; לפיכך אין מברכין, אלא עושין בלא ברכה.

יא) [י] היאך חיוב מצות הציצית, כל אדם שהוא חייב לעשות מצוה זו, אם יתכסה בכסות הראויה לציצית, יטיל לה ציצית, ואחר כך יתכסה בה; ואם נתכסה בה בלא ציצית, הרי ביטל מצות עשה. אבל בגדים הראויים לציצית, כל זמן שלא יתכסה בהן אדם, אלא מקופלין ומונחין, פטורין מן הציצית -- שאינה חובת הטלית, אלא חובת האיש שיש לו טלית.

יב) [יא] אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה, כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד, לפטור עצמו ממצוה זו; אלא לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית, כדי שיקיים מצוה זו. ובשעת התפילה, צריך להיזהר ביותר -- גנאי גדול הוא לתלמיד חכמים, שיתפלל והוא אינו עטוף בציצית.

יג) [יב] לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן, שנאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'" (במדבר טו,לט).