Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H
 
 
 
The Weekly Publication for Every Jewish Person
Archives Current Issues Home Current Issue
Rambam
3 Chapters Per Day

Sunday, 2 Cheshvan, 5778
October 22, 2017

1 Cheshvan, 5778 - October 21, 20173 Cheshvan, 5778 - October 23, 2017

הלכות ברכת כוהנים פרק יד

א) בשחרית במוסף ובנעילה, הכוהנים נושאין את כפיהם; אבל במנחה, אין נשיאת כפיים, מפני שבמנחה כבר סעדו כל העם ושמא שתו הכוהנים יין, ושיכור אסור בנשיאת כפיים. ואפילו ביום תענית, אין נושאין כפיהן במנחה: גזירה -- מנחה של תענית, מפני מנחה של כל יום.

ב) במה דברים אמורים, בתענית שמתפללין בו מנחה ונעילה כגון צום כיפור, ותענית ציבור; אבל תענית שאין בו נעילה כגון תשעה באב, ושבעה עשר בתמוז, הואיל ותפילת מנחה שלהן סמוך לשקיעת החמה -- הרי נראית כנעילה ואינה מתחלפת במנחה של כל יום, ולפיכך יש בה נשיאת כפיים. וכוהן שעבר ועלה לדוכן במנחה של יום הכיפורים, הואיל והדבר ידוע שאין שם שכרות, הרי זה נושא כפיו, ואין מורידין אותו -- מפני החשד, שלא יאמרו פסול היה ולפיכך הורידוהו.

ג) כיצד היא נשיאת כפיים בגבולין -- בעת שיגיע שליח ציבור לעבודה, כשיאמר רצה, כל הכוהנים העומדים בבית הכנסת, נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן; ועומדין שם, פניהם למול ההיכל ואחוריהן כלפי העם, ואצבעותיהן כפופות לתוך כפיהם -- עד שישלים שליח ציבור ההודיה, ומחזירין פניהן כלפי העם, ופושטין אצבעותיהן, ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהן, ומתחילין "יברכך" (במדבר ו,כד); ושליח ציבור מקרא אותם, מילה מילה, והם עונין, שנאמר "אמור, להם" (במדבר ו,כג); עד שמשלימין פסוק ראשון, כל העם עונין אמן. וחוזר שליח ציבור ומקרא אותן פסוק שני, מילה מילה, והם עונין, עד שמשלימין פסוק שני; וכל העם עונין אמן. וכן בפסוק שלישי.

ד) כשישלימו הכוהנים שלושה הפסוקים, מתחיל שליח ציבור בברכה אחרונה של תפילה שהיא שים שלום, והכוהנים מחזירין פניהן כלפי הקודש, ואחר כך קופצין אצבעותיהן; ועומדין שם בדוכן עד שיגמור הברכה, וחוזרין למקומן.

ה) אין המקרא רשאי להקרות לכוהנים, עד שיכלה אמן מפי הציבור; ואין הכוהנים רשאין להתחיל בברכה, עד שיכלה הדיבור מפי המקרא; ואין הציבור עונין אמן, עד שתכלה הברכה מפי הכוהנים; ואין המקרא מתחיל בברכה אחרת, עד שיכלה אמן מפי הציבור. ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכוהנים כשאר העם, שמא תיטרף דעתו ולא יידע איזו ברכה מקרא אותן, אם פסוק שני, או פסוק שלישי.

ו) אין הכוהנים רשאין להחזיר פניהן מן הציבור, עד שיתחיל שליח ציבור שים שלום; ואינן רשאין לעקור רגליהן ממקומן, עד שיגמור שליח ציבור שים שלום; ואינן רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן, עד שיחזירו פניהן מן הציבור. ומתקנת רבן יוחנן בן זכאי, שלא יעלו הכוהנים לדוכן בסנדליהן, אלא עומדין יחפין.

ז) כשיהיו הכוהנים מברכין את העם, לא יביטו בעם, ולא יסיחו דעתן; אלא יהיו עיניהן כנגד הארץ, כעומד בתפילה. ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכוהנים, בשעה שהן מברכין את העם, כדי שלא יסיח דעתו; אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה, ומכוונין פניהן כנגד פני הכוהנים, ואינם מביטין בפניהן.

ח) אם היה הכוהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו, ושליח ציבור מקרא אותו מילה מילה, כמו שאמרנו. היו שניים או יותר, אינן מתחילין לברך, עד שיקרא להן שליח ציבור ואומר להן כוהנים, והן עונין ואומרין "יברכך" (במדבר ו,כד); והוא מקרא אותן מילה מילה, על הסדר שאמרנו.

ט) כיצד ברכת כוהנים במקדש -- הכוהנים עולין לדוכן, אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר, ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהן ואצבעותיהן פשוטות, חוץ מכוהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ; ואחד מקרא אותן, מילה מילה, כדרך שעושין בגבולין, עד שישלימו שלושה הפסוקים. ואין העם עונין אמן, אחר כל פסוק, אלא עושין אותה במקדש, ברכה אחת. וכשישלימו, כל העם עונין, ברוך ה' אלוהי ישראל, מן העולם ועד העולם.

י) ואומר את השם, ככתבו, והוא הדבר הנהגה מיוד הא ואו הא, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום. ובמדינה, אומרים אותו בכינויו, והוא אלף דלת נון יוד, שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד. ומשמת שמעון הצדיק, פסקו הכוהנים מלברך בשם המפורש, אפילו במקדש -- כדי שלא ילמוד אותו, מי שאינו הגון; ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה לתלמידיהם ובניהם ההגונים, אלא פעם אחת לשבע שנים. כל זה, גדולה לשמו הנכבד והנורא.

יא) אין ברכת כוהנים נאמרת בכל מקום, אלא בלשון הקודש, שנאמר "כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו,כג) -- כך למדו משומעי השמועה ממשה רבנו, כה תברכו, בעמידה; כה תברכו, בנשיאת כפיים; כה תברכו, בלשון הקודש; כה תברכו, פנים כנגד פנים; כה תברכו, בקול רם; כה תברכו, בשם המפורש, והוא שיהיה במקדש, כמו שאמרנו.

יב) אין הכוהנים רשאין בכל מקום, להוסיף ברכה על שלושת הפסוקים, כגון "ה' אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם, אלף פעמים" (דברים א,יא), וכיוצא בה -- לא בקול רם, ולא בלחש, שנאמר "לא תוסיפו על הדבר" (דברים ד,ב). בשעה שכל כוהן עולה לדוכן, כשהוא עוקר רגליו לעלות, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתהיה הברכה הזאת שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ואל יהי בה מכשול ועוון, מעתה ועד עולם. וקודם שיחזיר פניו לברך את העם, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו בקדושתו של אהרון, וציוונו לברך את עמו ישראל, באהבה; ואחר כך מחזיר פניו לציבור, ומתחיל לברכן. וכשמחזיר פניו מן הציבור אחר שהשלים, אומר עשינו מה שגזרת עלינו, עשה עימנו מה שהבטחתנו, "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך את ישראל" (דברים כו,טו).

יג) כשמחזירין הכוהנים את פניהן לציבור לברכם, וכשמחזירין פניהן מן הציבור אחר שמברכין, לא יחזירו אלא על דרך ימין, בכל מקום; וכן כל פינות שיהיה אדם פונה, לא יהיו אלא על דרך ימין.

יד) במקדש, מברכין ברכת כוהנים פעם אחת ביום -- אחר תמיד של שחר, באין ועומדין על מעלות האולם, ומברכין כדרך שאמרנו; אבל במדינה, מברכין אותה אחר כל תפילה חוץ ממנחה, כמו שאמרנו. בכל מקום, משתדלין שיהיה המקרא אותן ישראל, שנאמר "אמור, להם" (במדבר ו,כג), מכלל שאין המקרא מהן.


הלכות ברכת כוהנים פרק טו

א) שישה דברים, מונעין נשיאת כפיים -- הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידיים.

ב) הלשון כיצד, העילגים שאין מוציאין את האותייות כתיקונן, כגון שקורין לאלפין עינין, ולעינין אלפין, או לשיבולת סיבולת, וכיוצא בהן -- אין נושאים את כפיהן. וכך כבדי פה, וכבדי לשון, שאין דבריהן ניכרין לכול -- אין נושאין את כפיהן.

ג) [ב] המומין כיצד, כוהן שיש מומין בידיו או בפניו או ברגליו, כגון שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות, או שהיו ידיו בהקנייות -- לא יישא את כפיו, לפי שהעם מסתכלין בו.

ד) מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר, וכן הסומה באחת מעיניו -- לא יישא את כפיו; ואם היה דש בעירו והכול רגילים בזה הסומה באחת מעיניו, או בזה שרירו זב -- מותר, לפי שאין מסתכלין בו. וכן מי שהיו ידיו צבועות איסטיס ופואה, לא יישא את כפיו; ואם רוב אנשי העיר, מלאכתן בכך -- מותר, לפי שאין מסתכלין בו.

ה) [ג] העבירה כיצד, כוהן שהרג את הנפש, אפילו בשגגה, אף על פי שעשה תשובה -- לא יישא את כפיו, שנאמר "ידיכם, דמים מלאו" (ישעיהו א,טו), וכתוב "ובפרשכם כפיכם אעלים עיניי מכם" (שם). וכוהן שעבד עבודה זרה, בין באונס בין בשגגה, אף על פי שעשה תשובה -- אינו נושא את כפיו לעולם, שנאמר "לא יעלו כוהני הבמות" (מלכים ב כג,ט), וברכה כעבודה היא, שנאמר "לשרתו ולברך בשמו" (דברים י,ח). וכן כוהן שהשתמד לעבודה זרה, אף על פי שחזר בו -- אינו נושא את כפיו, לעולם. ושאר העבירות, אין מונעין.

ו) [ד] השנים כיצד, כוהן נער, לא יישא את כפיו, עד שיתמלא זקנו. והיין כיצד, מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת, אינו נושא את כפיו, עד שיסור יינו מעליו, לפי שהוקשה ברכה לעבודה. שתה רביעית יין בשתי פעמים, או שנתן לתוכה מעט מים, מותר; ואם שתה יותר מרביעית, אף על פי שהוה מזוג, אף על פי ששתהו בכמה פעמים -- לא יישא את כפיו, עד שיסור יינו מעליו. וכמה היא רביעית, אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע; וזה האצבע שמושחין בו בכל התורה כולה, הוא הגודל; והוא הנקרא בוהן יד.

ז) [ה] טומאת הידיים כיצד, כוהן שלא נטל את ידיו, לא יישא את כפיו; אלא נוטל את ידיו במים עד הפרק, כדרך שמקדשין לעבודה, ואחר כך מברך, שנאמר "שאו ידיכם, קודש; וברכו, את ה'" (תהילים קלד,ב). והחלל, אינו נושא את כפיו, לפי שאינו בכיהונו.

ח) [ו] כוהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפיים, אף על פי שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות, או שהיו הברייות מרננין אחריו, או שלא היה משאו ומתנו בצדק -- הרי זה נושא את כפיו, ואין מונעין אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כוהן וכוהן שראוי לנשיאת כפיים, ואין אומרין לאדם רשע הוסף רשע והימנע מן המצוות.

ט) [ז] ואל תתמה ותאמר, ומה תועיל ברכת הדיוט זה -- שאין קיבול הברכה תלוי בכוהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא: שנאמר "ושמו את שמי, על בני ישראל; ואני, אברכם" (במדבר ו,כז) -- הכוהנים עושין מצוה שנצטוו בה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.

י) [ח] עם שהן אחורי הכוהנים, אינן בכלל הברכה; והעומדין מצידיהן, הרי הן בכלל הברכה. ואם הייתה מחיצה בין הכוהנים ובין העם המתברכים, אפילו היא חומה של ברזל, הואיל ופניהם למול פני הכוהנים, הרי הן בכלל הברכה.

יא) [ט] נשיאת כפיים, בעשרה, וכוהנים מן המניין. בית הכנסת שכולן כוהנים, כולן נושאין את כפיהם; ולמי הם מברכין, לאחיהן שבצפון, ולאחיהן שבדרום; ומי עונה אחריהן אמן, הנשים והטף. ואם נשאר שם עשרה כוהנים יותר על אלו שעלו לדוכן, העשרה עונין אמן, והשאר מברכין.

יב) [י] ציבור שלא היה בהן כוהן אלא שליח ציבור לבדו, לא יישא את כפיו; ואם הייתה הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי. ואם אין להן כוהן כלל, כשיגיע שליח ציבור לשים שלום, אומר: אלוהינו ואלוהי אבותינו, ברכנו בברכה המשולשת בתורה האמורה לאהרון ובניו כוהנים עם קדושך, כאמור "יברכך ה', וישמרך. יאר ה' פניו אליך, ויחונך. יישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום. ושמו את שמי, על בני ישראל; ואני, אברכם" (במדבר ו,כד-כז). ואין העם עונין אמן, ומתחיל ואומר שים שלום.

יג) [יא] כוהן שנשא את כפיו בבית הכנסת זה, והלך לבית הכנסת אחר, ומצא ציבור שמתפללין, ולא הגיעו לברכת כוהנים -- נושא ידיו להן, ומברכן; ואפילו כמה פעמים ביום.

יד) כוהן שלא עקר רגליו ממקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה, שוב אינו עולה באותה תפילה; אבל אם עקר רגליו לעלות, אף על פי שלא הגיע לדוכן אלא אחר עבודה, הרי זה עולה, ומברך.

טו) [יב] כל כוהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, הרי זה כעובר על שלוש עשה, שנאמר "כה תברכו" (במדבר ו,כג), "אמור, להם" (שם), "ושמו את שמי" (במדבר ו,כז); וכל כוהן שאינו מברך, אינו מתברך. וכל כוהן המברך, מתברך, שנאמר "ואברכה מברכיך" (בראשית יב,ג).


הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה. יש בכללן חמש מצוות עשה, וזה הוא פרטן: (א) להיות תפילין על הראש; (ב) לקושרם על היד; (ג) לקבוע מזוזה בפתחי השערים; (ד) לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו; (ה) לכתוב המלך ספר שני לעצמו כדי שיהיו לו שני ספרי תורה. וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו.


הלכות תפילין פרק א

א) ארבע פרשייות אלו, שהן "קדש לי" (שמות יג,ב), "והיה כי יביאך ה'" שבספר ואלה שמות (שמות יג,יא), ו"שמע" (דברים ו,ד), "והיה אם שמוע" (דברים יא,יג) -- הן שנכתבות בפני עצמן, ומחפין אותן בעור, ונקראין תפילין; ומניחין אותן על הראש, וקושרין אותן על היד. ואפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשייות אלו, מעכב את כולן מן התורה, עד שיהיו נכתבות שלמות, כתקנן.

ב) וכן שתי פרשייות שבמזוזה, שהן "שמע" (דברים ו,ד) ו"והיה אם שמוע" (דברים יא,יג) -- אפילו אות אחת משתי הפרשייות, אם חסר קוצו, מעכב מן התורה, עד שיהיו שתיהן נכתבות שלמות. וכן ספר תורה שחסר אפילו אות אחת, פסול.

ג) עשרה דברים יש בתפילין, כולן הלכה למשה מסיניי, וכולן מעכבין; לפיכך אם שינה באחת מהן, הרי התפילין פסולות. שניים הן בכתיבתן, ושמונה בחיפויין וקשירת רצועותיהן; ואלו הן השניים שבכתיבתן -- שכותבין אותן בדיו, ושיהיו נכתבין על הקלף.

ד) כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים, או של זפת ושעווה וכיוצא בהן; וגובלין אותן בשרף האילן, ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה ודכין אותו, עד שייעשה רקיקין; ומייבשין אותו, ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה, שורהו במי עפצה וכיוצא בו, וכותב בו, שאם תמחקנו יימחק. וזה הוא הדיו שמצוה מן המובחר, לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות; ואם כתב שלושתן במי עפצה וקלקנתוס, שהוא עומד ואינו נמחק, כשרין.

ה) אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיניי, שיהיו כתובים בדיו -- למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום, והירוק וכיוצא בהן: שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות, אפילו אות אחת, בשאר מיני צבעונין, או בזהב -- הרי אלו פסולין.

ו) שלושה עורות הן -- גוויל, וקלף, ודוכסוסטוס. כיצד, לוקחין עור בהמה או חיה, ומעבירין השיער ממנו תחילה; ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח; ואחר כך בעפצה וכיוצא בו, מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו: וזה הוא הנקרא גוויל.

ז) ואם לקחו העור אחר שהעבירו שיערו, וחילקו אותו בעובייו לשניים, כמו שהעבדנין עושין, עד שייעשה שני עורות -- אחד דק, הוא שממול השיער; ואחד עבה, והוא שממול הבשר -- ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצה וכיוצא בו: זה החלק שממול השיער, נקרא דוכסוסטוס; וזה שממול הבשר, נקרא קלף.

ח) הלכה למשה מסיניי, שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער; ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר; ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער. וכל הכותב על הקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר, פסול.

ט) אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיניי, אם כתב ספר תורה על הקלף, כשר -- ולא נאמר גוויל אלא למעט דוכסוסטוס, שאם כתב עליו, הספר פסול. וכן אם כתב המזוזה על הקלף, או על הגוויל, כשר -- לא נאמר על דוכסוסטוס, אלא למצוה.

י) אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות, על גבי עור בהמה טמאה ועוף וחיה הטמאים; אבל כותבין על גבי עור בהמה וחיה ועוף טהורין, ואפילו נבילות וטריפות שלהן. ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור, מפני הזוהמה, שאין זוהמתו פוסקת בעבודה.

יא) גוויל של ספר תורה, וקלף של תפילין או של ספר תורה, צריך לעבד אותן לשמן; ואם עיבדן שלא לשמן, פסולין. לפיכך אם עיבדן הגוי, פסולין; אף על פי שאמרנו לו לעבד עור זה לשם הספר, או לשם התפילין, פסולין -- שהגוי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו. לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו, אם עשהו הגוי, פסול. ומזוזה, אינה צריכה עבודה לשמה.

יב) הלכה למשה מסיניי, שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה, אלא בשרטוט; אבל תפילין, אינן צריכין שרטוט, לפי שהן מחופין. ומותר לכתוב תפילין ומזוזה, שלא מן הכתב, שהכול גורסין פרשייות אלו; אבל ספר תורה, אסור לכתוב בו אפילו אות אחת, שלא מן הכתב.

יג) ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין, יישרפו. כתבן גוי, או ישראל משומד, או מוסר, או עבד, או אישה, או קטן -- הרי אלו פסולין, וייגנזו, שנאמר "וקשרתם... וכתבתם" (דברים ו,ח-ט), כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה, הוא שכותב. נמצאו ביד מין ואינו יודע מי כתבן, ייגנזו; נמצאו ביד גוי, כשרין. ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הגויים, ביותר על דמיהן, שלא להרגיל אותן לגונבן, ולגוזלן.

יד) ספר תורה תפילין ומזוזות, שכתבן על גבי עור בהמה חיה ועוף הטמאין, או על גבי עורות שאינן מעובדין, או שכתב ספר תורה ותפילין על עור שלא עיבדן לשמן -- הרי אלו פסולין.

טו) הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה, ובשעת כתיבה לא הייתה לו כוונה, וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן, שלא לשמן -- פסולין. לפיכך הכותב את השם, אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; היה כותב שניים או שלושה שמות, הרי זה מפסיק ביניהן, ומשיב.

טז) הטובל את הקולמוס לכתוב את השם, לא יתחיל מאות השם, אבל מתחיל הוא מאות שלפניו. שכח לכתוב את השם כולו, תולה אותו בין השיטות; אבל מקצת השם בשיטה ומקצתו תלוי, פסול. ובשאר התיבות, אם שכח, כותב מקצת התיבה בשיטה ומקצתה למעלה. במה דברים אמורים, בספר תורה; אבל במזוזות ותפילין, אין תולין בהן אפילו אות אחת, אלא אם שכח אפילו אות אחת, גונז מה שכתב וכותב אחרת. ומותר לכתוב את השם על מקום הגרד, ועל מקום המחק, בכולן.

יז) כותבי ספרים תפילין ומזוזות, אסור להם להפוך את היריעה על פניה; אלא פורס עליה בגד, או כופלה.

יח) ספר תורה תפילין ומזוזה, שאמר הסופר אחר שיצאו מתחת ידו, לא כתבתי האזכרות שבהן לשמן, אינו נאמן לפוסלן, אבל נאמן להפסיד כל שכרו. ולמה אינו נאמן לפוסלן, שמא לא נתכוון אלא להפסיד על הלוקח, או על זה ששכרו, ודימה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות. לפיכך אם אמר ספר תורה זה, או תפילין אלו, עורות שלהן, אינם מעובדות לשמן -- מתוך שנאמן להפסיד שכרו, נאמן לפוסלן: שהרי הכול יודעים, שאם אין העורות מעובדים לשמן, אין לכולן שכר.

יט) אין כותבין תפילין ומזוזה, אלא בכתב אשורי. והתירו בספרים, לכותבן אף ביווני בלבד; וכבר נשתקע יווני מן העולם, ונשתבש ואבד -- לפיכך אין כותבין היום שלושתן, אלא אשורי.

כ) וצריך להיזהר בכתיבתן, כדי שלא תדבק אות באות, שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה, פסול; וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה, פסולה. לפיכך צריך להיזהר בצורת האותייות, שלא תדמה היוד לואו, ולא ואו ליוד; ולא כף לבית, ולא בית לכף; ולא דלת לריש, ולא ריש לדלת; וכן כל כיוצא בהן, עד שירוץ הקורא בהן.

כא) [כ] עור שהיה נקוב, לא יכתוב על גבי הנקב. וכל נקב שהדיו עוברת עליו, אינו נקב, ומותר לכתוב עליו; לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנתעבד. ניקב העור אחר שנכתב, אם ניקב בתוך האות כגון תוך הא או תוך מם, וכן בשאר אותייות -- כשר. ניקב בירך של אות עד שנפסקה, אם נשתייר ממנה מלוא אות קטנה, כשר -- והוא שלא תדמה לאות אחרת; ואם לא נשתייר ממנה מלוא אות קטנה, פסולה.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    L'Chaim Weekly