הלכות ברכות

הלכות ברכות. מצות עשה אחת, והיא לברך את שם הקדוש ברוך הוא אחר אכילה. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

---

הלכות ברכות פרק א

א) מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת; ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח,י). ואינו חייב מן התורה, אלא אם שבע, שנאמר "ואכלת, ושבעת; ובירכת"; ומדברי סופרים, שאפילו אכל כזית, מברך אחריו.

ב) ומדברי סופרים, חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה, ואחר כך ייהנה ממנו. וכן אם הריח ריח טוב, יברך ואחר כך ייהנה ממנו. ואפילו נתכוון לאכול או לשתות כל שהוא, מברך ואחר כך ייהנה; וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה, מעל. וכן מדברי סופרים, לברך אחר כל מה שיאכל, וכל מה שישתה -- והוא שישתה רביעית, והוא שיאכל כזית. ומטעמת, אינה צריכה ברכה, לא לפניה ולא לאחריה, עד רביעית.

ג) וכשם שמברכין על ההניה, כך מברכין על כל מצוה ומצוה, ואחר כך יעשה אותה. וברכות רבות תיקנו חכמים דרך שבח והודיה, ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד, אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה.

ד) נמצאו כל הברכות כולן, שלושה מינים: ברכות ההניה; וברכות מצוה; וברכות היראה -- שהן דרך שבח והודיה ובקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד, וליראה ממנו.

ה) ונוסח כל הברכות, עזרא ובית דינו תיקנום. ואין ראוי לשנותן, ולא להוסיף על אחת מהן, ולא לגרוע ממנה; וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, אינו אלא טועה. וכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות, אינה ברכה, אלא אם כן הייתה סמוכה לחברתה.

ו) וכל הברכות כולן, נאמרין בכל לשון: והוא, שיאמר כעניין שתיקנו חכמים; ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות ועניין הברכה, אפילו בלשון חול, יצא.

ז) כל הברכות כולן, צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר; ואם לא השמיע לאוזנו, יצא -- בין שהוציא בשפתיו, בין שבירך בליבו.

ח) כל הברכות כולן, לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו בדברים אחרים. ואם הפסיק, צריך לחזור ולברך שנייה; ואם הפסיק בדברים שהן מעניין דבר שמברכין עליו, אינו צריך לברך שנייה. כיצד, כגון שבירך על הפת, וקודם שיאכל אמר הביאו מלח, הביאו תבשיל, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה, וכיוצא באלו -- אינו צריך לברך; וכן כל כיוצא בזה.

ט) כל הברכות כולן, מותר לטמא לברך אותן, בין שהיה טמא טומאה שהוא יכול לעלות ממנה בו ביום, בין טומאה שאינו יכול לעלות ממנה בו ביום. ואסור למברך לברך כשהוא ערום, עד שיכסה ערוותו. במה דברים אמורים, באיש; אבל אישה יושבת ופניה טוחות בקרקע, ומברכת.

י) כל הברכות כולן, אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן, כדי להוציאן -- חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה, שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עימהן. אבל ברכת ההניה שיש בה מצוה כגון אכילת מצה בלילי הפסחים, וקידוש היום, הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותין, אף על פי שאינו אוכל עימהן.

יא) כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו, יצא, ואף על פי שלא ענה אמן; וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך -- והוא, שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים, והעונה חייב מן התורה, לא יצא ידי חובתו, עד שיענה אמן; או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה, כמותו.

יב) רבים שנתוועדו לאכול פת, או לשתות יין, ובירך אחד מהן וענו כולן אמן, הרי אלו מותרין לאכול ולשתות; אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד, אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו, אף על פי שהן אוכלין מכיכר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו. במה דברים אמורים, בפת ויין בלבד; אבל שאר אוכלים ומשקין, אינן צריכין הסיבה, אלא אם בירך אחד מהן, וענו כולן אמן -- הרי אלו אוכלים ושותין, אף על פי שלא נתכוונו להסב כאחד.

יג) כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן, אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחילתה ועד סופה, ואף על פי שאינו חייב באותה ברכה -- חייב לענות אמן; ואם היה המברך גוי, או מין, או כותי, או תינוק המתלמד, או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה -- אין עונין אחריהן אמן.

יד) כל העונה אמן, לא יענה לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן קצרה, ולא אמן ארוכה -- אלא בינונית; ולא יגביה קולו, יותר מן המברך. וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה, לא יענה אמן בכלל העונים.

טו) כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשוא; והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן. התינוקות, מלמדין אותן הברכות כתקנן; ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד, הרי זה מותר. ואין עונין אחריהן אמן; והעונה אחריהן אמן, לא יצא ידי חובתו.

טז) כל העונה אמן אחר ברכותיו, הרי זה מגונה; והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, הרי זה משובח -- כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון, ואחר ברכה אחרונה של קרית שמע של ערבית. וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, עונה בה אמן אחר עצמו.

יז) ולמה יענה אמן אחר בונה ירושלים, והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב -- מפני שברכה זו בימי חכמי משנה תיקנוה, וכאילו היא תוספת; אבל סוף עיקר הברכות של מזון, היא בונה ירושלים. ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם, מפני שהיא סוף ברכות ראשונות. וכן כל כיוצא בה, מברכות שמברכין אותן תחילה לדבר, כגון ברכות שמברכין לפני קריאת המגילה, והדלקת נר חנוכה -- לא יפסיק באמן בין הברכה, ובין הדבר שבירך עליו.

יח) ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכיוצא בה, מפני שהיא ברכה אחת; ואין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה, שקדמה אותה ברכה אחרת, או ברכות, כגון ברכות המלך, וברכות כוהן גדול, וכיוצא בהן -- להודיע שכבר השלים כל ברכותיו, ולפיכך עונה אמן.

יט) כל האוכל דבר האסור, בין בזדון בין בשגגה, אינו מברך עליו לא בתחילה, ולא בסוף. כיצד, הרי שאכל טבל, ואפילו טבל דדבריהם, או שאכל מעשר ראשון שלא ניטלו תרומותיו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן -- אינו מברך; ואין צריך לומר, אם אכל נבילות וטריפות, או שתה יין נסך, וכיוצא בהן.

כ) אבל אם אכל דמאי, אף על פי שאינו ראוי אלא לעניים, או מעשר ראשון שניטלה תרומתו, אף על פי שלא ניטל ממנו חשבון תרומה גדולה והוא שהקדימו בשיבולין, או מעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שלא נתן את החומש -- הרי זה מברך תחילה וסוף; וכן כל כיוצא בהן.

---

הלכות ברכות פרק ב

א) סדר ברכת המזון כך היא -- ראשונה ברכת הזן, שנייה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב: ברכה ראשונה, משה רבנו תיקנה; שנייה, תיקנה יהושוע; שלישית, תיקנה דויד ושלמה בנו; וברכה רביעית, חכמי משנה תיקנוה.

ב) הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית ואכלו פיתן, אין מברכין לפניה. ומברכין לאחר סעודתן, שתי ברכות בלבד, כדי שלא ייבטלו ממלאכת בעל הבית: ברכה ראשונה כתקנה; שנייה פותח בברכת הארץ, וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ, וחותם בברכת הארץ. ואם היו עושין בסעודתן בלבד, או שהיה בעל הבית מסב עימהן, מברכין כתקנן ארבע ברכות, כשאר כל אדם.

ג) ברכת הארץ, צריך לומר הודיה בתחילתה ובסופה, וחותם בה על הארץ ועל המזון; וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, לא יצא ידי חובתו. וצריך להזכיר בה, ברית ותורה, ולהקדים ברית לתורה: שהברית הזאת שאומרין בברכת הארץ, היא ברית מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות; והתורה כולה נכרתו עליה שלוש בריתות, שנאמר "אלה דברי הברית... מלבד הברית" (דברים כח,סט), "אתם ניצבים... לעוברך בברית ה'" (דברים כט,ט-יא).

ד) ברכה שלישית, פותח בה רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, או נחמנו ה' אלוהינו בירושלים עירך; וחותם בה בונה ירושלים, או מנחם עמו בבניין ירושלים -- ולפיכך נקראת ברכה זו נחמה. וכל מי שלא אמר מלכות בית דויד בברכה זו, לא יצא ידי חובתו, מפני שהיא עניין הברכה, שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דויד.

ה) בשבתות ובימים טובים, מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע. כיצד, מתחיל נחמנו ה' אלוהינו בציון עירך, או רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך; ומסיים מנחם עמו בבנין ירושלים, או בונה ירושלים: ואומר באמצע בשבת, אלוהינו ואלוהי אבותינו רצה והחליצנו במצוותיך ובמצות יום המנוח השביעי הזה, ונשבות בו וננוח בו כמצות רצונך, ואל תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו. ובימים טובים אומר, יעלה ויבוא; וכן בראשי חודשים, ובחולו של מועד, מוסיף באמצע ברכה שלישית, יעלה ויבוא.

ו) בחנוכה ופורים, מוסיף באמצע ברכת הארץ, על הניסים, כדרך שמוסיף בתפילה. ויום טוב או ראש חודש שחל להיות בשבת, מזכיר רצה והחליצנו תחילה, ואחר כך יעלה ויבוא; וכן ראש חודש טבת שחל להיות בשבת, מזכיר על הניסים בברכת הארץ, ורצה והחליצנו ויעלה ויבוא בנחמה.

ז) ברכה רביעית, צריך להזכיר בה שלוש מלכייות. וכשמברך האורח אצל בעל הבית, מוסיף בה ברכה לבעל הבית. כיצד מברכו, אומר יהי רצון שלא תבוש בעל הבית בעולם הזה, ולא תיכלם לעולם הבא; ויש לו רשות להוסיף בברכת בעל הבית, ולהאריך בה.

ח) וכשמברכין בבית האביל -- אומר בברכה רביעית, המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט בעולמו לעשות בו כרצונו, שאנחנו עמו ועבדיו ובכול אנחנו חייבין להודות לו ולברכו; ומבקש רחמים על האביל לנחמו, כפי מה שירצה; וגומר הרחמן.

ט) בבית חתנים, מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו, בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם; ואין מברכין ברכה זו לא עבדים, ולא קטנים. עד כמה מברכין ברכה זו, אם היה אלמון שנשא אלמנה, מברכין אותה ביום ראשון בלבד; ואם בחור שנשא אלמנה, או אלמון שנשא בתולה, מברכין אותה כל שבעת ימי המשתה.

י) ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים, היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין. במה דברים אמורים, בשהיו האוכלין הם שעמדו בברכת נישואין, ושמעו הברכות; אבל אם היו האוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין, מברכין בשבילם אחר ברכת מזון שבע ברכות, כדרך שמברכין בשעת נישואין -- והוא שיהיו עשרה, וחתנים מן המניין.

יא) [ואלו הן שבע ברכות: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול ברא לכבודו; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, יוצר האדם; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם; שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה, ברוך ה' משמח ציון בבניה; שמח תשמח ריעים אהובים כשמחך יצירך מקדם בגן עדן, ברוך אתה ה' משמח עמו ובונה ירושלים; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורינה אהבה ואחווה שלום וריעות, מהרה ה' אלוהינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חופת חתנים ממשתה ונערים מנגינתם, ברוך אתה ה' משמח חתן עם הכלה.]

יב) שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום, אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית -- בשבת אומר ברוך אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קודש, ברוך אתה ה' מקדש השבת; ביום טוב אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ומתחיל בברכה רביעית, וגומר. ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית -- פוסק וחוזר לראש, שהוא ברכת הזן.

יג) בראשי חודשים, שכח ולא אמר יעלה ויבוא, אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית -- אומר ברוך אשר נתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון, ואינו חותם בה; ומתחיל בברכה רביעית, וגומר. ואם נזכר אחר שהתחיל ברכה רביעית -- גומר אותה, ואינו חוזר; וכן בחולו של מועד. ובחנוכה ובפורים, שכח ולא הזכיר העניין בברכת המזון, אינו חוזר.

יד) מי שאכל ושכח ולא בירך, אם נזכר קודם שיתאכל המאכל שבמעיו, חוזר ומברך; וכן אם נעלם ממנו, ולא ידע אם בירך או לא בירך, חוזר ומברך -- והוא, שלא נתאכל המזון שבמעיו.

---

הלכות ברכות פרק ג

א) חמישה מינין הן -- החיטין, והשעורין, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון: הכוסמין, ממין החיטין; ושיבולת שועל והשיפון, ממין השעורין. וחמשת המינין האלו -- כשהן שיבולים, נקראים תבואה בכל מקום; ואחר שדשין וזורין אותן, נקראין דגן; וכשטוחנין את אחד מהן ולשין את קמחו ואופין אותו, נקרא פת. והפת הנעשית מאחד מהן, היא הנקראת פת בכל מקום, בלא לוויה.

ב) האוכל פת, חייב לברך לפניה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ. אכל דגן שלוק כמות שהוא -- מברך לפניו, בורא פרי האדמה; ולאחריו, בורא נפשות רבות. אכל קמח -- מברך לפניו, שהכול; ולאחריו, בורא נפשות.

ג) קמח של אחד מחמשת המינין, שקלהו ועירבו במים או בשאר משקין -- אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה ולעטו, מברך עליו בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה, מברך עליו בתחילה שהכול, ולבסוף בורא נפשות.

ד) קמח של אחד מחמשת המינין שבישלו בקדירה, בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן הדגן שחילקו או כתשו ובישלו בקדירה כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן, וכל זה הוא הנקרא מעשה קדירה, וכן כל תבשיל שעירב בו מחמשת המינין, בין קמח בין פת -- בתחילה, מברך עליו בורא מיני מזונות.

ה) במה דברים אמורים, כשהיה אותו המין חשוב אצלו, ולא היה טפילה; אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפילה, אינו מברך אלא על העיקר, ופוטר את הטפילה. וזה כלל בברכות -- כל שהוא עיקר ועימו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין שהייתה הטפילה מעורבת עם העיקר, בין שלא הייתה מעורבת.

ו) כיצד היא הטפילה המעורבת, לפת או כרוב שבישלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העיקר וקמח זה טפילה: שכל דבר שמערבין אותו כדי לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע את התבשיל -- הרי זה טפילה לו; אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות, הרי הוא עיקר. לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חיטה כדי לדבק, ועושין מהן מיני מתיקה, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר.

ז) כיצד היא הטפילה שאינה מעורבת, הרי שצרך לאכול דג מליח, ואכל הפת עימו כדי שלא יזיק המלח גרונו ולשונו -- הרי זה מברך על המליח ופוטר את הפת, מפני שהפת טפילה לו; וכן כל כיוצא בזה.

ח) הפת שפתת אותה פיתים, ובישלה בקדירה או לשה במרק -- אם יש בפתיתין כזית, או שניכר שהן פת ולא נשתנת צורתה, מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת בבישול, מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות.

ט) עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופין, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא. וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפאה, והיא הנקראת פת הבאה בכסנין -- אף על פי שהוא פת, מברך עליה בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא.

י) אורז שבישלו, או שעשה ממנו פת, בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף בורא נפשות -- ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר, אלא אורז לבדו. אבל פת דוחן, או פת של שאר מיני קטנייות, בתחילה מברך שהכול, ולבסוף בורא נפשות רבות.

יא) כל שמברכין עליו בתחילה המוציא, מברכין לאחריו ברכת המזון כסדרה ארבע ברכות; וכל שמברכין עליו בתחילה בורא מיני מזונות, מברכין לאחריו ברכה אחת מעין שלוש -- חוץ מן האורז.

יב) במה דברים אמורים, שאכל מכזית ולמעלה; אבל אכל פחות מכזית, בין מן הפת בין משאר אוכלין, והשותה פחות מרביעית, בין מן היין בין משאר משקין -- מברך בתחילה ברכה הראויה לאותו המין, ולבסוף אינו מברך כלל.

יג) וזו היא ברכה אחת שמעין שלוש: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו; רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה; ברוך אתה ה', על הארץ ועל המחיה. ובשבתות וימים טובים, אומר בברכה זו בכללה מעין קדושת היום, כדרך שמזכיר בברכת המזון.