הלכות נחלות פרק ט

א) האחין שעדיין לא חלקו ירושת אביהן אלא כולן משתמשין ביחד במה שהניח להן הרי הן כשותפין לכל דבר, וכן בשאר היורשין הרי הן שותפין בנכסי מורישן וכל שנשא ונתן כל אחד מהן בממון זה השכר לאמצע.

ב) היו היורשין גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע, אמרו ראו מה שהניח לנו אבא והרי אנו עושין ואוכלין השבח של משביח והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח, אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע.

ג) וכן אם היתה אשתו של מת היא היורשת בכלל אחיותיה או בכלל בנות דודיה והשביחה הנכסים השבח לאמצע, ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי והריני עושה ואוכלת השביח הנכסים מחמת הוצאה הרי השבח שלה.

ד) מי שירש את אביו והשביח הנכסים ונטע ובנה ואחר כך נודע שיש לו אחין במדינה אחרת, אם קטנים הן השבח לאמצע ואם היו גדולים הואיל ולא נודע שיש לו אחין שמין לו כאריס, וכן אח שירד לנכסי קטן והשביח אין שמין לו כאריס, אלא השבח לאמצע שהרי לא ברשות ירד.

ה) אחד מן האחין שלקח מעות ועשה בהן סחורה אם היה תלמיד חכם גדול שאינו מניח תורתו שעה אחת, הרי השכר שלו שאין זה מניח תורתו ומתעסק לצורך אחיו.

ו) אחד מן האחין שמנהו המלך גבאי או סופר שמכניס ומוציא בממון המלך וכן כל כיוצא בזה מעבודת המלכים, אם מחמת אביהן מנהו כגון שהיה אביהן ידוע בדבר זה ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים, הפרס שיטול וכל השכר שישתכר בעבודה לכל האחין, ואפילו היה חכם ביותר וראוי למנותו, ואם מחמת עצמו מנוהו הרי זה לעצמו.

ז) אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית וקנה עבדים בשמו לבדו, הלוה לאחרים והיה שטר החוב בשמו לבדו, ואמר מעות אלו שהלויתי או שקניתי בהן עבדים אלו שלי לבדי הן שנפלו לי מבית אבי אמי, או מציאה מצאתי או מתנה ניתנה לי, עליו להביא ראיה שנפלה לו ירושה אחרת, או מצא מציאה, או זכה במתנה, וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות שהן שטרי ממכר עבדים ושטרי חובות יוצאות על שמה, ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבותי עליה להביא ראיה שנפלו לה לירושה, וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בנכסי יתומים והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמרה מירושה נפלו לי או מציאה מצאתי או מתנה ניתנה לי עליה להביא ראיה, ואם יש לה נדוניא ואמרה מנדונייתי לקחתי נאמנת אבל אם אין לה נדוניא ולא הביאה ראיה הרי הכל בחזקת היורשין.

ח) במה דברים אמורים באחים ובאלמנה שאין חלוקין בעיסתן, אבל אם היו חלוקין בעיסתן שמא מעיסתו קמץ ועל האחין להביא ראיה שהן משל אמצע, וכן אם מת זה הנותן והנושא בתוך הבית על האחין להביא ראיה אף על פי שלא היו חלוקין בעיסתן.

ט) אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו בכתיבה ומסירה, או שצוה לו בו כשהוא שכיב מרע ואם לא הביא ראיה הרי הוא לאמצע.

י) במה דברים אמורים באחין מפני שחזקתן שומטין זה מזה, אבל אחר שטען שנתן לו או שקנהו מבעליו גובה בו ואינו צריך להביא ראיה.

יא) אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם אין אתה אצלנו אין לך מזונות אלא לפי ברכת הבית, שאין הוצאת מזונות האחד לבדו כהוצאת מזונותיו בין רבים.

יב) מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים פרנסת הקטנים ולא הקטנים נזונים מזונות הגדולים אלא חולקים בשוה, נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ישאו הקטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו, נשאו הגדולים בחיי אביהן ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להן אלא מה שנתן להם אביהם נתן.

יג) השיא האב את בנו ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב, כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע, אבל הוציא הבן במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק הבן שנשתלחה לו בלבד.

יד) האב ששלח שושבינות בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינות לאותו הבן הרי היא שלו, אבל אם שלחה האב בשם בניו סתם כשתחזור תחזור לאמצע, ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזירה עד שישמחו עמו הבנים כולן, שהרי כולן שושבינין שבשם כולן נשתלחה, לפיכך אם שמח במקצתן מחזיר חלק זה ששמח עמו בלבד והרי הוא לאמצע.

טו) גדול האחין שהיה לובש ומתכסה מלבושין נאים אם יש לאחים הנאה ממנו כדי שיהיו דבריו נשמעין הרי זה לובש מתפיסת הבית.

---

הלכות נחלות פרק י

א) שני אחים שחלקו ובא להן אח ממדינת הים, וכן שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן אפילו נטל זה קרקע וזה כספים בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין השאר בשוה.

ב) מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחין ולא נתנו לפלוני כלום, הרי המחלוקת בטלה, וכיצד עושין נותנין מה שצוה מורישן ואחר כך חוזרין וחולקין כתחלה.

ג) האחין שחלקו שמין להן מה שעליהן, אבל מה שעל בניהן ובנותיהן שקנו להן מתפיסת הבית אין שמין, וכן מה שעל נשותיהן שכבר זכו בהן לעצמן, במה דברים אמורים בבגדי חול, אבל בבגדי שבת ומועד שמין מה שעליהן.

ד) מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים ורצו לחלוק בנכסי אביהן כדי שיטלו הגדולים חלקן, מעמידין בית דין אפוטרופוס לקטנים ובורר להן החלק היפה, ואם הגדילו אינן יכולין למחות שהרי על פי בית דין חלקו להם, ואם טעו בית דין בשומא ופחתו שתות, יכולין למחות וחולקין חלוקה אחרת אחר שהגדילו.

ה) מי שמת והניח יורשין גדולים וקטנים צריך למנות אפוטרופוס שיהיה מתעסק בחלק הקטן עד שיגדיל, ואם לא מנה חייבין בית דין להעמיד להן אפוטרופוס עד שיגדילו שבית דין הוא אביהן של יתומים.

ו) צוה המוריש ואמר ינתן חלק הקטן לקטן ומה שירצה יעשה בה הרשות בידו, וכן אם מנה המוריש אפוטרופוס על הקטנים קטן או אשה או עבד הרשות בידו, אבל אין בית דין ממנין אפוטרופוס לא אשה ולא עבד ולא קטן ולא עם הארץ, שהוא בחזקת חשוד על העבירות, אלא בודקין על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ושיש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור נכסים ולהרויח בהן ומעמידין אותו על הקטנים, בין שיהיה רחוק בין שיהיה קרוב לקטן אלא שאם היה קרוב לא ירד לקרקעות.

ז) בית דין שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יתר מדבר שהיה אמוד בו יש להן לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל ומסלקין אותו ומעמידין אחר, אבל אם מנהו אבי יתומים אין מסלקין אותו שמא מציאה מצא, אבל אם באו עדים שהוא מפסיד נכסי יתומים מסלקין אותו וכבר הסכימו הגאונים שמשביעין אותו הואיל ומפסיד, והוא הדין לאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים והיתה שמועתו טובה והיה ישר ורודף מצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי החשד או שפרץ בנדרים ובאבק גזל בית דין חייבים לסלק אותו ולהשביעו, ולמנות להן אפוטרופוס כשר, וכל הדברים האלו כפי מה שיראה לדיין שכל בית דין ובית דין הוא אביהן של יתומים.

ח) קטן שהגדיל אפילו היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד והולך בדרך רעה אין בית דין מונעין ממנו ממונו ואין מעמידין לו אפוטרופוס, אלא אם כן צוה אביו או מורישו שלא יתנו לו אלא אם כן יהיה כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן מרובה, והשוטה והחרש הרי הן כקטנים ומעמידין להן אפוטרופוס.

---

הלכות נחלות פרק יא

א) מעות של יתומים שהניח להן אביהן אינן צריכין אפוטרופוס, אלא כיצד עושין בהן, בודקין על מי שיש לו נכסים שיש להם אחריות ויהיו עדית ויהיה איש נאמן ושומע דיני תורה ומעולם לא קבל עליו נדוי, ונותנין לו המעות בבית דין קרוב לשכר ורחוק להפסד ונמצאו היתומים נהנין משכר המעות, וכן אם אין לו קרקע ינתן להן משכון זהב שבור שאין בו סימן ונוטלין בית דין המשכון ונותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד, ולמה לא יקחו משכון כלים של זהב או חלי של זהב, שמא של אחרים הוא ויתנו סימן ויטלוהו אחר מותו אם ידע הדיין שאין זה אמוד, וכמה יפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינין, או שליש השכר או חציו אפילו רביע השכר ליתומים אם ראו שזו תקנה להם עושין, לא מצאו אדם שיתנו לו המעות רחוק להפסד וקרוב לשכר הרי אלו מוציאין מהן מזונות מעט, עד שיקנו להן במעות קרקע וימסרו אותו ביד אפוטרופוס שיעמידו להן.

ב) כל המטלטלין של יתומים שמין אותן ומוכרין אותן בבית דין, ואם היה השוק קרוב למדינה, מוליכין אותן לשוק ומוכרין אותן ויצטרפו דמיהן עם המעות של יתומים.

ג) מי שהיה בידו שכר של יתומים אם יניחו כאן עד שימכר שמא יחמיץ, ואם יוליכו לשוק שמא יארעו אונס בדרך, הרי זה עושה בו כדרך שהוא עושה בשלו וכן כל כיוצא בזה.

ד) כשמעמידין בית דין להן אפוטרופוס מוסרין לו כל נכסי הקטן הקרקע והמטלטלין שלא נמכרו, והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ושובר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ונותן להן כל ההוצאה כפי הממון וכפי הראוי להן ולא ירויחו להן יותר מדאי ולא יצמצם עליהם יתר מדאי.

ה) כשיגדילו היתומים נותן להם ממון מורישן ואינו צריך לעשות להן חשבונות מה שהכניס והוציא אלא אומר להן זה הנשאר, ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלן כלום, במה דברים אמורים כשמנוהו בית דין אבל אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים וכן שאר המורישן אינו נשבע על טענת ספק, יש לאפוטרופוס ללבוש ולהתכסות מנכסי יתומים כדי שיהיה מכובד ויהיו דבריו נשמעין והוא שיהיה ליתומים הנאה בנכסיהן בהיות דבריו נשמעין.

ו) יש לאפוטרופוס למכור בהמה ועבדים שפחות שדות וכרמים להאכיל ליתומים, אבל אין מוכרין ומניחין המעות ואין מוכרין שדות ליקח עבדים ולא עבדים ליקח שדות שמא לא יצליח, אבל מוכרין שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות שהשוורים הן עקר כל נכסי שדות.

ז) אין האפוטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב למכור ברעה ולגאול ביפה, שמא לא יצליח זה שקנו, ואין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות ליתומים שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים.

ח) אין האפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות אפילו ליקח מן העבד דמים שיצא לחירות, אבל מוכרין אותן לאחרים ולוקחין מהן הדמים על מנת שיוציאוהו לחירות ואותן האחרים הן שמשחררין אותם.

ט) האפוטרופין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילן, שאין מאכילין את היתומים דבר האסור, אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנין אלא ימכרו אותן טבל והרוצה לתקן יתקן.

י) האפוטרופין עושין לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר ספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה, כללו של דבר כל מצות עשה שיש להם קצבה בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים, עושין להם אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן, אבל אין פוסקין עליהן צדקה ואפילו לפדיון שבוים, מפני שמצות אלו אין להן קצבה.

יא) ומי שנשתטה או שנתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי.

יב) אף על פי שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון כמו שביארנו, צריך לחשב בינו לבין עצמו לדקדק ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות שנאמר סלו לרוכב בערבות וגו' אבי יתומים וגו'.