הלכות עבודה זרה פרק ד

א) מדיחי עיר מישראל, הרי אלו נסקלין, אף על פי שלא עבדו עבודה זרה, אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. ואנשי העיר המודחין, נהרגין בסיף; והוא שעבדו עבודה זרה, או שקיבלוה עליהם באלוה. ואזהרה למדיח מניין, תלמוד לומר "לא יישמע על פיך" (שמות כג,יג).

ב) אין העיר נעשית עיר הנידחת, עד שיהיו מדיחיה שניים או יתר על שניים, שנאמר "יצאו אנשים בני בלייעל" (דברים יג,יד). ויהיו מדיחיה מאותו השבט ומאותה העיר, שנאמר "מקרבך, וידיחו את יושבי עירם" (שם). ועד שידיחו רובה, ויהיו המודחין ממאה ועד רובו של שבט; אבל אם הודח רובו של שבט, דנין אותם כיחידים: שנאמר "יושבי העיר" (דברים יג,טז) -- לא כפר קטן, ולא כרך גדול, וכל פחות ממאה כפר קטן, ורובו של שבט כרך גדול.

ג) וכן אם הדיחוה נשים או קטנים, או שהדיחה יחיד, או שהודח מיעוטה, או שהודחו מאליהן, או שהיו מדיחיה מחוצה לה -- אין דנין בה דין עיר הנידחת, אלא הרי הן כיחידים שעבדו עבודה זרה, וסוקלין כל מי שעבר, וממונן ליורשיהן כשאר הרוגי בית דין.

ד) [ג] אין דנין עיר הנידחת אלא בבית דין של שבעים ואחד, שנאמר "והוצאת את האיש ההוא או את האישה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך" (דברים יז,ה), יחידים נהרגין בבית דין של כל שער ושער, ואין המרובין נהרגין אלא בבית דין הגדול.

ה) [ד] אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנידחת, שנאמר "באחת עריך" (דברים יג,יג); ולא ירושלים נעשית עיר הנידחת, לפי שלא נתחלקה לשבטים. ואין עושין עיר הנידחת בספר, כדי שלא ייכנסו גויים ויחריבו את ארץ ישראל. ואין בית דין אחד עושה שלוש עיירות הנידחות זו בצד זו; אבל אם היו מרוחקות, עושה.

ו) [ה] אין עושין עיר הנידחת, עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להן -- נלך ונעבוד, או נלך ונזבח, או נלך ונקטר, או נלך וננסך, או נלך ונשתחווה, או נלך ונקבל באלוה; והם שומעים, ועבדו אותה דרך עבודתה, או באחת מארבע עבודות, או שקיבלוה באלוה.

ז) עיר הנידחת שלא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו, היאך עושים להן -- מתרין ומעידין בכל אחד ואחד שעבד מהן עבודה זרה, וסוקלין אותן כיחידין; וממונן ליורשיהן.

ח) [ו] והיאך דין עיר הנידחת -- בזמן שתהיה ראויה ליעשות עיר הנידחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין, עד שיידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה, וחזרו לעבודה זרה.

ט) אחר כך שולחין להן שני תלמידי חכמים, להזהיר אותן ולהחזירן. אם חזרו ועשו תשובה, מוטב; ואם יעמדו באיוולתן, בית דין מצווין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא, והן צרין עליהן ועורכין עימהם מלחמה, עד שתיבקע העיר.

י) כשתיבקע העיר, מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותן. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עבודה זרה אחר שהתרו בו, מפרישין אותו. אם נמצאו כל העובדים מיעוטה, סוקלין אותן, ושאר העיר ניצול. נמצאו רובה, מעלין אותן לבית דין הגדול, וגומרין שם דינם, והורגין כל אלו שעבדו בסיף. ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים, אם הודחה כולה; ואם נמצאו העובדים רובה, מכים את כל הנשים והטף של עובדים לפי חרב.

יא) ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה, סוקלין את מדיחיה, ומקבצין כל שללה אל תוך רחובה. אין לה רחוב, עושין לה רחוב; היה רחובה חוצה לה, בונין חומה חוץ ממנו עד שייכנס לתוכה, שנאמר "אל תוך רחובה" (דברים יג,יז). והורגין כל נפש חיה אשר בה; ושורפין את כל שללה עם המדינה, באש. ושריפתה מצות עשה, שנאמר "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (שם).

יב) [ז] נכסי הצדיקים שבתוכה, והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה -- נשרפין בכלל שללה: הואיל וישבו שם, ממונן אבד. וכל הנהנה ממנה בכל שהוא -- לוקה אחת, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח). [ח] ועיר הנידחת שהוזמו עדיה, כל המחזיק בנכסיה זכה; ומותר ליהנות בו, שהרי הוזמו. ולמה זכה בה, שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו, משעה שנגמר דינה.

יג) ואינה נבנית, לעולם; וכל הבונה אותה -- לוקה, שנאמר "לא תיבנה עוד" (דברים יג,יז). ומותר לעשותה גינות ופרדסים, שנאמר "לא תיבנה עוד", לא תיבנה מדינה כמו שהייתה.

יד) [ט] שיירה העוברת ממקום למקום, אם עברה בעיר הנידחת והודחה עימה -- אם שהת שם שלושים יום, נהרגין בסיף, וממונם אבד; ואם לאו, הן בסקילה, וממונם ליורשיהן.

טו) [י] נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה, אף על פי שקיבלו עליהן אחריות, אין נשרפין אלא יחזרו לבעליהן, שנאמר "שללה" (דברים יג,יז) ולא שלל חברתה. נכסי הרשעים שהודחו שהיו מופקדין במדינה אחרת, אם נקבצו עימה, נשרפין בכללה; ואם לאו, אין מאבדין אותן, אלא יינתנו ליורשיהן.

טז) [יא] בהמה, חצייה של עיר הנידחת וחצייה של עיר אחרת, שהייתה בתוכה -- הרי זו אסורה. ועיסה שהיא כן, מותרת, לפי שאפשר לחלוק העיסה. [יב] בהמה של עיר הנידחת שנשחטה, אסורה בהנאה, כשור הנסקל שנשחט.

יז) שיער הראש, בין של אנשים בין של נשים שבה -- מותר בהנאה; אבל של פיאה נוכרית -- הרי הוא מכלל שללה, ואסור. [יג] פירות המחוברין שבתוכה, מותרין: שנאמר "תקבוץ... ושרפת" (דברים יג,יז) -- מי שאינו מחוסר אלא קיבוץ ושריפה, יצאו פירות המחוברין שהן מחוסרין תלישה וקיבוץ ושריפה. והוא הדין, לשיער הראש. ואין צריך לומר, האילנות עצמן, שהן מותרין, והרי הן של יורשיהן.

יח) ההקדשות שבתוכה -- קודשי מזבח ימותו, שנאמר "זבח רשעים, תועבה" (משלי כא,כז); קודשי בדק הבית, ייפדו ואחר כך שורפין אותה, שנאמר "שללה" (דברים יג,יז), ולא שלל שמיים. [יד] הבכור והמעשר שבתוכה -- תמימין, הרי הם קודשי מזבח וימותו; ובעלי מומין, הרי הן בכלל בהמתה ונהרגין.

יט) התרומות שבתוכה -- אם הגיעו ליד כוהן, יירקבו, מפני שהן נכסיו; ואם עדיין הן ביד ישראל, יינתנו לכוהן של מדינה אחרת, מפני שהן נכסי שמיים וקדושתן קדושת הגוף. [טו] מעשר שני, וכסף מעשר שני, וכתבי הקודש שבתוכה -- הרי אלו ייגנזו.

כ) [טז] כל העושה דין בעיר הנידחת -- הרי זה כמקריב עולה כליל, שנאמר "כליל לה' אלוהיך" (דברים יג,יז). ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, שנאמר "למען ישוב ה' מחרון אפו" (דברים יג,יח), ומביא עליהם ברכה ורחמים, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (שם).

---

הלכות עבודה זרה פרק ה

א) המסית אחד מישראל, בין איש בין אישה -- הרי זה נסקל, אף על פי שלא עבד המוסת ולא המסית עבודה זרה: אלא מפני שהורהו לעבוד. בין שהיה המסית הדיוט, בין שהיה נביא, בין שהיה המוסת יחיד איש או אישה, או יחידים -- מיתתו בסקילה. [ב] המסית את רוב אנשי העיר -- הרי זה מדיח, ואינו נקרא מסית.

ב) היה זה שהדיח רוב העיר נביא, מיתתו בסקילה. והנידחים, הרי הן כיחידים, ואינם כאנשי עיר הנידחת, עד שיהיו המדיחים שניים. ואחד האומר אמרה לי עבודה זרה עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודה זרה -- הרי זה נביא שהדיח; ואם הודחו אחריו רוב העיר, נסקל.

ג) המסית שהסית, בין בלשון רבים בין בלשון יחיד -- הרי זה נסקל. כיצד, האומר לחברו אעבוד עבודה זרה, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד בעבודה פלונית שדרך אותה עבודה זרה להיעבד בה; אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח; אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר; אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך; אשתחווה, אלך ואשתחווה, נלך ונשתחווה: הרי זה מסית.

ד) הסית לשניים, הרי הן עדיו; והן מביאין אותו לבית דין, ומעידין עליו שכך אמר להן, וסוקלין אותו. [ג] ואין המסית צריך התראה. אמר לאחד, הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך, ומערים עליו עד שיסית בפני שניים, כדי להורגו. אם לא רצה המסית להסית לשניים, מצוה להכמין לו; כל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמינין עליהן -- חוץ מזה.

ה) כיצד מכמינין לו, המוסת מביא שניים ומעמידן במקום אפל כדי שיראו המסית וישמעו דבריו, ולא יראה אותם. והוא אומר למסית, אמור מה שאמרת לי בייחוד; והוא אומר לו, והמוסת משיבו היאך נניח את אלוהינו שבשמיים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים. אם חזר בו, או שתק -- פטור; ואם אמר לו כך היא חובתנו, וכך יפה לנו -- העומדים שם ברחוק מביאין אותו לבית דין, וסוקלים אותו.

ו) [ד] מצוה ביד המוסת להורגו, שנאמר "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו..." (דברים יג,י). ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר "לא תאבה לו" (דברים יג,ט). ולפי שנאמר בשונא "עזוב תעזוב, עימו" (שמות כג,ה), יכול אתה עוזב לזה -- תלמוד לומר, "ולא תשמע אליו" (דברים יג,ט). ולפי שנאמר "ולא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז), יכול אין אתה עומד על דמו של זה -- תלמוד לומר, "ולא תחוס עינך עליו" (דברים יג,ט).

ז) ואסור למוסת ללמד עליו זכות, שנאמר "ולא תחמול" (דברים יג,ט); ואם ידע לו חובה, אינו רשאי לשתוק ממנה, שנאמר "ולא תכסה עליו" (שם). ואזהרה להדיוט המסית מניין, שנאמר "וכל ישראל, ישמעו וייראון; ולא יוסיפו לעשות" (דברים יג,יב).

ח) [ה] המסית אחרים לעובדו, ואמר להם עבדוני -- אם עבדוהו, נסקל; ואם לא עבדוהו, אף על פי שקיבלו ממנו ואמרו הין, אינו נסקל. אבל אם הסית לעבודת איש אחר, או לשאר מיני עבודה זרה, אם קיבל ממנו, ואמר הין נלך ונעבוד -- אף על פי שעדיין לא עבד, שניהם נסקלין המסית והמוסת: שנאמר "לא תאבה לו, ולא תשמע אליו" (דברים יג,ט) -- הא שמע ואבה, חייב.

ט) [ו] נביא המתנבא בשם עבודה זרה, כיצד -- זה האומר אמרה לי עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני שמצוה לעשות כך וכך, או שלא לעשות. אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור, אם התרו בו בפני שניים -- הרי זה נחנק, שנאמר "ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים -- ומת, הנביא ההוא" (דברים יח,כ). ואזהרה שלו, מכלל שנאמר "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג,יג).

י) [ז] ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם עבודה זרה, ואין שואלין ממנו אות ומופת; ואם עשה מעצמו, אין משגיחין עליו, ואין מהרהרין בו. וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן -- עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" (דברים יג,ד).

יא) וכן נביא השקר, מיתתו בחנק, אף על פי שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע, שנאמר "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא ציוויתי לדבר, ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים -- ומת, הנביא ההוא" (דברים יח,כ).

יב) [ח] אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי נביא חברו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו, הרי זה נביא שקר, ומיתתו בחנק.

יג) [ט] כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו, שהרי הוא הולך בדרכי הנבואה -- הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "בזדון דיברו הנביא, לא תגור ממנו" (דברים יח,כב).

יד) וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה, או הפוחד וירא מדבריו -- הרי הוא בכלל "לא תגור ממנו" (דברים יח,כב). ואין דנין נביא השקר, אלא בבית דין של שבעים ואחד.

טו) [י] הנודר בשם עבודה זרה, והנשבע בה -- לוקה, שנאמר "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג,יג): אחד הנשבע בה לעצמו, ואחד הנשבע בה לגוי. ואסור להשביע הגוי ביראתו. אפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה -- אסור, שנאמר "לא תזכירו".

טז) [יא] לא יאמר אדם לחברו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית וכיוצא בה. וכל עבודה זרה הכתובה בכתבי הקדש -- מותר להזכיר שמה, כגון פעור ובל ונבו וגד וכיוצא בהן. ואסור לגרום לאחרים שיידרו ושיקיימו, בשם עבודה זרה; ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה, והוא הנשבע בשמה.

---

הלכות עבודה זרה פרק ו

א) העושה אוב או יידעוני -- ברצונו בזדון, חייב כרת; ואם היו שם עדים והתראה, נסקל. היה שוגג, מביא חטאת קבועה. כיצד מעשה האוב, זה שהוא עומד ומקטיר קטורת ידועה ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו, והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם, עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עימו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ בקול נמוך עד מאוד, וכאילו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו.

ב) וכן הלוקח גולגולת של מת ומקטיר לה ומנחש בה, עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחייו שפל עד מאוד ומשיבו. כל אלו, מעשה אוב הן; והעושה אחד מהן, נסקל.

ג) [ב] כיצד מעשה היידעוני, מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו ומקטיר קטורת, ועושה מעשייות אחרות, עד שייפול כנכפה וידבר בפיו דברים שעתידים להיות. וכל אלו, מיני עבודה זרה הן; ואזהרה שלהן מניין, שנאמר "אל תפנו אל האובות ואל היידעונים" (ויקרא יט,לא).

ד) [ג] הנותן מזרעו למולך -- ברצונו בזדון, חייב כרת; בשוגג, מביא חטאת קבועה. ואם עשה בעדים והתראה -- נסקל, שנאמר "אשר ייתן מזרעו למולך, מות יומת: עם הארץ, ירגמוהו באבן" (ויקרא כ,ב). ואזהרה שלו מניין, שנאמר "ומזרעך לא תיתן, להעביר למולך" (ויקרא יח,כא), ולהלן הוא אומר "לא יימצא בך, מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח,י).

ה) כיצד היו עושין, מדליק אש גדולה, ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכומרין עובדי האש, ואותן הכומרין נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש ברשותן; ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכומרין, ומעבירו ברגלו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת: לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהן ובנותיהן לעבודה זרה אחרת, אלא בהעברה בלבד הייתה עבודת זה ששמו מולך. לפיכך העושה עבודה זו לעבודה זרה אחרת חוץ ממולך, פטור.

ו) [ד] אינו חייב כרת או סקילה, עד שימסור למולך ויעבירו ברגליו באש דרך העברה; מסר ולא העביר, העביר ולא מסר, או שמסר והעביר שלא בדרך העברה -- פטור. ואינו חייב, עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצתו: שנאמר "כי מזרעו נתן למולך" (ויקרא כ,ג) -- מקצת זרעו, ולא כולו.

ז) [ה] אחד זרע כשר, ואחד זרע פסול; אחד בניו ובנותיו, ואחד בניהם ובני בניהם: על כל יוצאי ירכו הוא חייב, מפני שהן זרעו. אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו, או שהעביר עצמו -- פטור. העביר אחד מזרעו, והוא ישן או שהיה סומה -- פטור.

ח) [ו] מצבה שאסרה תורה -- היא בניין שיהיו הכול מתקבצין אצלה, ואפילו לעבוד את ה', שכן היה דרך עובדי עבודה זרה, שנאמר "ולא תקים לך, מצבה, אשר שנא, ה' אלוהיך" (דברים טז,כב). וכל המקים מצבה, לוקה.

ט) וכן אבן משכית האמורה בתורה, אף על פי שהוא משתחווה עליה לה', לוקה, שנאמר "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם להשתחוות עליה" (ויקרא כו,א). מפני שכך היה דרך עבודה זרה להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לה'. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן, ונמצא כולו מוטל עליה -- שזו היא השתחוויה האמורה בתורה.

י) [ז] במה דברים אמורים, בשאר הארצות; אבל במקדש, מותר להשתחוות לה' על האבנים: שנאמר "לא תיתנו בארצכם להשתחוות עליה" (ויקרא כו,א) -- בארצכם אין אתם משתחווים על האבנים, אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות במקדש.

יא) ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלות בבתי כנסייות הרצופות באבנים, או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם, ובין האבנים. ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן, הולך למקום אחר ומשתחווה, או שוחה על צידו ומטה, כדי שלא ידביק פניו באבן.

יב) [ח] המשתחווה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידיים ורגליים, אינו לוקה, אלא מכין אותו, מכת מרדות. אבל לעבודה זרה, אחד המשתחווה בפישוט ידיים ורגליים, או בלא פישוט ידיים ורגליים -- משעה שיכבוש פניו בקרקע לה, נסקל.

יג) [ט] הנוטע אילן אצל המזבח, או בכל העזרה, בין אילן סרק בין אילן מאכל, אף על פי שעשאו לנואי למקדש ויופי לו -- הרי זה לוקה, שנאמר "לא תיטע לך אשרה, כל עץ, אצל מזבח ה' אלוהיך" (דברים טז,כא): מפני שזה היה דרך עבודה זרה -- נוטעין אילנות בצד מזבח שלה, כדי שיתקבצו שם העם.

יד) [י] אסור לעשות אכסדריות של עץ במקדש, כדרך שעושין בחצרות. אף על פי שהוא בניין ואינו עץ נטוע, הרחקה יתרה היא שנאמר "כל עץ" (דברים טז,כא); אלא כל האכסדריות והסככות היוצאות מן הכתלים שהיו במקדש -- של אבן היו, לא של עץ.