הלכות עבודה זרה פרק ז

א) מצות עשה היא לאבד עבודה זרה, ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר "אבד תאבדון את כל המקומות" (דברים יב,ב), ונאמר "כי אם כה תעשו להם, מזבחותיהם תיתוצו" (דברים ז,ה).

ב) ובארץ ישראל, מצוה לרדוף אחריה, עד שנאבד אותה מכל ארצנו; אבל בחוצה לארץ, אין אנו מצווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו, נאבד כל עבודה זרה שבו, שנאמר "ואיבדתם את שמם, מן המקום ההוא" (דברים יב,ג): בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהן, ואי אתה מצווה לרדוף אחריהן בחוצה לארץ.

ג) [ב] עבודה זרה עצמה, ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה, אסור בהנאה, שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז,כו). וכל הנהנה באחד מכל אלו, לוקה שתיים, אחת משום "ולא תביא תועבה אל ביתך", ואחת משום "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).

ד) [ג] בהמה שהקריבוה לעבודה זרה, כולה אסורה; אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה, הכול אסור בהנאה. לפיכך אם היה בעור סימן שייוודע בו שזה העור תקרובת עבודה זרה הוא, כגון שהיו עושין שקורעין קרע עגול כנגד הלב ומוציאין הלב, הרי כל אותן העורות שהן כך, אסורין בהנאה; וכן כל כיוצא בזה.

ה) [ד] מה בין עבודה זרה של גוי לעבודה זרה של ישראל -- עבודה זרה של גוי, אסורה בהנאה מיד, שנאמר "פסילי אלוהיהם, תשרפון באש" (דברים ז,כה), משפסלו נעשה לו אלוה; ושל ישראל, אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד, שנאמר "ושם בסתר" (דברים כז,טו), עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה. ומשמשי עבודה זרה, בין של גוי בין של ישראל, אינן אסורין, עד שישתמשו בהן לעבודה זרה.

ו) [ה] העושה עבודה זרה לאחרים -- אף על פי שהוא לוקה, שכרו מותר; ואפילו עשאה לגוי, שהיא אסורה מיד: מפני שאינה נאסרת עד שתיגמר, ומכוש אחרון שגומרה אין בו שווה פרוטה.

ז) הלוקח גרוטאות מן הגויים, ומצא בהן עבודה זרה -- אם נתן מעות ולא משך, יחזירם לגוי; וכן אם משך ולא נתן מעות, אף על פי שהמשיכה בגוי קונה, כמקח טעות הוא; משך ונתן מעות, יוליכם לים המלח. וכן גוי וגר שירשו את אביהן גוי, יכול הגר לומר לגוי טול אתה עבודה זרה ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות; ואם משבאו לרשות הגר, אסור.

ח) [ו] צורות שעשו אותן גויים לנואי, מותרין בהנאה; וצורות שעושין אותן לעבודה זרה, אסורין. כיצד, כל הצורות הנמצאות בכפרים -- אסורים בהנאה, מפני שחזקתן שהן עשויין לעבודה זרה. והנמצאות במדינה -- אם היו עומדין על פתח המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל או ציפור או כדור או סיף או עטרה וטבעת, חזקתו שהוא לעבודה זרה, ואסור בהנאה; ואם לאו, הרי זה בחזקת לנואי, ומותר.

ט) [ז] צלמים הנמצאים מושלכים בשווקים או בתוך הגרוטאות, הרי אלו מותרין; ואין צריך לומר, שברי צלמים. אבל המוצא יד עבודה זרה או רגלה או אבר מאבריה מושלך, הרי זה אסור בהנאה -- הואיל וידע בוודאי שזה האבר מן הצורה הנעבדת, הרי היא באיסורה, עד שייוודע לו, שביטלוה הגויים.

י) [ח] המוצא כלים ועליהן צורת חמה ולבנה ודרקון, אם היו כלי כסף וזהב או בגדי שני, או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות -- הרי אלו אסורין; ועל שאר הכלים -- מותרין, מפני שחזקתן לנואי. וכן שאר הצורות הנמצאות על כל הכלים, חזקתן לנואי ומותרין.

יא) [ט] עבודה זרה, ומשמשיה, וכל התקרובת שלה -- אוסרים בכל שהן. כיצד, עבודה זרה שנתערבה בצורות של נואי, אפילו אחת בכמה אלפים, יוליך הכול לים המלח; וכן אם נתערב כוס של עבודה זרה בכמה כוסות, או חתיכה מן הבשר שנכנס לביתה בכמה חתיכות, יוליך הכול לים המלח; וכן עור ליבוב שנתערב בכמה עורות, הכול אסור בהנאה.

יב) עבר ומכר עבודה זרה, או אחד ממשמשיה, או תקרובת שלה -- הרי הדמים אסורין בהנאה; ואוסרין בכל שהן כעבודה זרה, שנאמר "והיית חרם כמוהו" (דברים ז,כו): כל שאתה מביא מעבודה זרה, ומכל משמשיה ותקרובתה -- הרי הוא כמוה.

יג) [י] עבודה זרה או אשרה שנשרפה, אפרה אסור בהנאה; וגחלת של עבודה זרה, אסורה. והשלהבת מותרת, מפני שאין בה ממש.

יד) ספק עבודה זרה, אסור; ספק ספקה, מותר. כיצד, כוס של עבודה זרה שנפל באוצר מלא כוסות, כולן אסורים, מפני שעבודה זרה וכל משמשיה אוסרין בכל שהן; פירש כוס אחד מן התערובת ונפל לכוסות שניים, הרי אלו מותרין.

טו) טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות, ונפלו שתיים מהן לים הגדול, הותרו הכול, שאני אומר אותה הטבעת הייתה בכלל השתיים שנפלו. נתערבה במאה ונתחלקו, ארבעים למקום אחד ושישים למקום, ונפלו הארבעים כולן לטבעות אחרות -- כולן מותרות, שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא; נפלו השישים לטבעות אחרות, כולן אסורות.

טז) [יא] האשרה, בין שהייתה נעבדת, בין שהייתה עבודה זרה מונחת תחתיה -- אסור לישב בצל קומתה; ומותר לישב בצל השריגים והעלים שלה. ואם יש לו דרך אחרת, אסור לו לעבור תחתיה; ואם אין שם דרך אחרת, עובר תחתיה כשהוא רץ.

יז) [יב] אפרוחים שקיננו בה ואינן צריכין לאימן, מותרין; והביצים והאפרוחים שצריכין לאימן, אסורין, שהרי האשרה כמו בסיס להן. והקן עצמו שבראשה, מותר, מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר.

יח) [יג] נטל ממנה עצים, אסורים בהנאה. הסיק בהן את התנור -- יוצן, ואחר כך יסיק בעצים של היתר ויאפה בו. אפה בו את הפת, ולא ציננו -- הפת אסורה בהנאה. נתערבה באחרות -- יוליך דמי אותה הפת לים המלח, כדי שלא ייהנה בה; ושאר הכיכרות מותרות.

יט) [יד] נטל ממנה כדכד וארג בו את הבגד, אסור בהנאה; נתערב בבגדים אחרים, יוליך דמי אותו הבגד לים המלח, ושאר הבגדים מותרין.

כ) ומותר ליטע תחתיה ירקות, בין בימות החמה שהן צריכין לצל, בין בימות הגשמים -- מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת, גורמין לירקות אלו לצמוח: וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו, הרי זה מותר בכל מקום.

כא) לפיכך שדה שזיבלה בזבל עבודה זרה, מותר לזרוע אותה; ופרה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה, תיאכל; וכן כל כיוצא בזה.

כב) [טו] בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם לעבודה זרה, לא נאסרו בהנאה, אף על פי שהכניסו אותן לבית עבודה זרה, עד שיקריבום לפניה; הקריבום לפני עבודה זרה, נעשו תקרובת, ואף על פי שחזרו והוציאום, הרי אלו אסורין לעולם. וכל הנמצא בבית עבודה זרה, אפילו מים ומלח, אסור בהנאה מן התורה; והאוכל ממנו כל שהוא, לוקה.

כג) [טז] המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודה זרה -- אם מצאן דרך ביזיון, הרי אלו מותרין; ואם מצאן דרך כבוד, הרי אלו אסורין. כיצד, מצא כיס מעות תלוי בצווארה, כסות מקופלת ומונחת על ראשה, כלי כפוי על ראשה -- הרי זה מותר, מפני שהוא דרך ביזיון; וכן כל כיוצא בזה. מצא בראשה דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח, הרי זה אסור.

כד) במה דברים אמורים, בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו; אבל אם מצאם לפנים, בין דרך כבוד בין דרך ביזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי למזבח -- כל הנמצא בפנים, אסור, אפילו מים ומלח. ופעור ומרקוליס, כל הנמצא עימהן בין בפנים בין בחוץ -- אסור בהנאה. וכן אבני מרקוליס -- כל אבן הנראית שהיא עימו, אסורה בהנאה.

כה) [יז] עבודה זרה שהיה לה מרחץ או גינה -- נהנין בהם שלא בטובה, ואין נהנין בהם בטובה. היה לה ולאחרים, נהנין בהן, אפילו בטובת כומרין, ובלבד שלא ייתן שכר.

כו) [יח] מרחץ שיש בה עבודה זרה, מותר לרחוץ בה, מפני שהיא נעשת שם לנואי, ולא לעבודה: שנאמר "אלוהיהם" (דברים ז,כה; דברים יב,ג) -- בזמן שנוהגין בה מנהג אלוהות, ולא בזמן שמבזין אותן, כגון זו שהיא עומדת על הביב, והכול משתינין בפניה. ואם הייתה דרך עבודתה בכך, אסור ליכנס בו.

כז) [יט] סכין של עבודה זרה ששחט בה -- הרי זה מותר, מפני שהוא מקלקל; ואם הייתה בהמה מסוכנת -- הרי זו אסורה, מפני שהוא מתקן והרי זה התיקון מהנאת משמשי עבודה זרה. וכן אסור לחתוך בה בשר, מפני שהוא מתקן; ואם חתך דרך הפסד והשחתה, מותר.

---

הלכות עבודה זרה פרק ח

א) כל שאין בו תפוסת יד אדם, ולא עשהו, אם נעבד, הרי זה מותר בהנאה. לפיכך הגויים העובדים את ההרים, ואת הגבעות, ואת האילנות הנטועין מתחילתן לפירות, ואת המעיינות הנובעין לרבים, ואת הבהמה -- הרי אלו מותרין בהנאה; ומותר לאכול אותן הפירות שנעבדו במקום גדילתן, ואותה הבהמה. ואין צריך לומר, הבהמה שהוקצת לעבודה זרה, שהיא מותרת באכילה: בין שהקצוה לעובדה, בין שהקצוה להקריבה -- הרי זו מותרת.

ב) במה דברים אמורים שאין הבהמה נאסרת, בשלא עשה בה מעשה לשם עבודה זרה; אבל אם עשה בה מעשה כל שהוא, אסרה. כיצד, כגון ששחט בה סימן לעבודה זרה. עשה אותה חליפין לעבודה זרה, אסורה; וכן חליפי חליפין, מפני שנעשת כדמי עבודה זרה.

ג) במה דברים אמורים, בבהמת עצמו; אבל אם שחט בהמת חברו לעבודה זרה, או החליפה -- לא נאסרה: שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ד) המשתחווה לקרקע עולם, לא אסרה; חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה, אסרה. [ב] מים שעקרן הגל והשתחווה להן, לא אסרן; נטלן בידו והשתחווה להן, אסרן. אבני הר שנידלדלו ועבדן במקומן, מותרות, שהרי אין בהן תפוסת יד אדם.

ה) [ג] ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה, ולא השתחווה, ובא הגוי והשתחווה לה -- אסרה בהנאה, שזקיפתה מעשה; וכן אם זקף ביצה, ובא גוי והשתחווה לה -- אסרה. חתך דלעת וכיוצא בה, והשתחווה לה -- אסרה; השתחווה לחצי דלעת, וחצי האחר מעורה בו -- הרי זה אסור מספק, שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד.

ו) אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד -- אסור בהנאה, וזו היא אשרה האמורה בתורה. היה אילן נטוע וגידעו ופסלו לשם עבודה זרה, אפילו הבריך והרכיב בגופו של אילן, והוציא שריגים -- כורת את השריגים, והם אסורים בהנאה; ושאר האילן, מותר. וכן המשתחווה לאילן, אף על פי שלא נאסר גופו, כל השריגים והעלים והלולבין והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד, הרי אלו אסורין בהנאה.

ז) אילן שהיו הגויים משמרין את פירותיו, ואומרים שהם מוכנים לעשות שיכר לבית עבודה זרה פלונית, ועושין מהן שיכר, ושותין אותו ביום אידם -- הרי זה האילן אסור בהנאה, מפני שסתמו שהוא אשרה, ולפיכך עושין בפירותיו כך, שזו היא חוקה של אשרה.

ח) [ד] אילן שמעמידין תחתיו עבודה זרה, כל זמן שהיא תחתיו, אסור בהנאה; ניטלה מתחתיו, הרי זה מותר, מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד.

ט) בית שבנה אותו הגוי מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד, וכן המשתחווה לבית בנוי -- הרי זה אסור בהנאה. היה בנוי וסיידו וכיירו לשם עבודה זרה עד שנתחדש, נוטל מה שחידש, והחידוש אסור בהנאה, מפני שעשהו לעובדו; ושאר הבית, מותר. הכניס עבודה זרה לתוך הבית, כל זמן שהיא שם, הבית אסור בהנאה; הוציאה, הותר הבית.

י) וכן אבן שחצבה מתחילה לעובדה, אסורה בהנאה. הייתה חצובה וציירה וכיירה שתיעבד, אפילו צייר וכייר בגוף האבן, ואין צריך לומר אם סייד עליה -- נוטל מה שחידש, והוא אסור בהנאה, הואיל ונעשה שייעבד; ושאר האבן, מותר. [ה] אבן שהעמיד עליה עבודה זרה, הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה; סילק עבודה זרה, האבן מותרת.

יא) מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה, ונפל -- אסור לבנותו. כיצד הוא עושה, כונס לתוך שלו ובונה; ואותו הריוח, ממלאהו קוצים או צואה, כדי שלא ירחיב בבית עבודה זרה. היה הכותל שלו ושל עבודה זרה, יידון מחצה למחצה: מחצה שלו, מותר בהנאה; ושל עבודה זרה, אסור -- אבניו עציו ועפרו, הכול אסור בהנאה.

יב) [ו] כיצד מאבד עבודה זרה ושאר דברים שהן אסורים בגללה, כגון משמשיה ותקרובת שלה -- שוחק וזורה לרוח, או שורף ומטיל לים המלח.

יג) [ז] דבר שאין בו תפוסת יד אדם שנעבד, כגון הרים ובהמה ואילן, אף על פי שהנעבד עצמו מותר בהנאה, ציפוייו אסורין בהנאה; והנהנה בכל שהוא מהן -- לוקה, שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" (דברים ז,כה). וכל ציפויי עבודה זרה, הרי הן בכלל משמשיה.

יד) [ח] עבודה זרה של גויים, שביטלוה קודם שתבוא ליד ישראל -- הרי זו מותרת בהנאה: שנאמר "פסילי אלוהיהם, תשרפון באש" (דברים ז,כה), כשבאו לידינו והן נוהגין בהם אלוהות; אבל אם ביטלום, הרי אלו מותרין.

טו) [ט] עבודה זרה של ישראל, אינה בטילה לעולם; אפילו היה לגוי בה שותפות, אין ביטולו מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם, וטעונה גניזה. וכן עבודה זרה של גוי שבאת ליד ישראל, ואחר כך ביטלה הגוי, אין ביטולו מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם. ואין ישראל מבטל עבודה זרה, ואפילו ברשות הגוי. גוי קטן או שוטה, אינו מבטל עבודה זרה. וגוי שביטל עבודה זרה, בין שלו בין של גויים אחרים, בעל כורחו, אף על פי שאנסו ישראל על כך -- הרי זו בטילה: ובלבד שיהא הגוי המבטל, עובד עבודה זרה; אבל מי שאינו עובד עבודה זרה, אין ביטולו ביטול.

טז) המבטל עבודה זרה, ביטל משמשיה; ביטל משמשיה, משמשיה מותרין, והיא אסורה בהנאה כמו שהייתה, עד שיבטלה. ותקרובת עבודה זרה, אינה בטילה לעולם.

יז) [י] כיצד מבטלה, קטע ראש אוזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה בפניה אף על פי שלא חיסרה, או שמכרה לצורף ישראל -- הרי זו בטילה. אבל אם מישכנה, או מכרה לגוי, או לישראל שאינו צורף, או שנפלה עליה מפולת ולא פינה, גנבוה ליסטים ולא תבעוה, רקק בפניה, השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה -- הרי זו אינה בטילה.

יח) [יא] עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום, מותרת בהנאה, שהרי ביטלוה; בשעת מלחמה, אסורה, מפני שלא הניחוה אלא מפני המלחמה.

יט) עבודה זרה שנשברה מאליה, שבריה אסורים בהנאה, עד שיבטלוה; לפיכך המוצא שברי עבודה זרה, הרי אלו אסורין בהנאה, שמא לא ביטלוה הגויים. ואם הייתה של פרקים והדיוט יכול להחזירה, צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה; ואם אינו יכול להחזירה, כיון שביטל אבר אחד ממנה, בטלו כל השברים.

כ) [יב] מזבח עבודה זרה שנפגם, עדיין הוא אסור בהנאה, עד שיינתץ רובו ביד הגויים; ובימוס שנפגם, מותר. אי זה הוא בימוס ואי זה הוא מזבח -- בימוס, אבן אחת; מזבח, אבנים הרבה. וכיצד מבטלין אבני מרקוליס, כיון שבנה מהם בניין, או חיפה בהן את הדרכים, וכיוצא באלו -- הרי הן מותרים בהנאה.

כא) כיצד מבטלין את האשרה, קירסם ממנה עלה, או זירד ממנה יונק, נטל ממנה מקל או שרביט, או ששפיה שלא לצורכה -- הרי זו בטילה. שפיה לצורכה, היא אסורה, ושפייה מותרין. ואם הייתה של ישראל, בין לצורכה בין לצורכו, בין היא ובין שפייה, אסורין לעולם: שעבודה זרה של ישראל, אין לה ביטול לעולם.

---

הלכות עבודה זרה פרק ט

א) שלושה ימים לפני אידיהם של גויים, אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים, ללוות מהן ולהלוותם, לפורען וליפרע מהן מלווה בשטר או שעל המשכון. אבל מלווה על פה, נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידן; ומותר למכור להן דבר שאינו מתקיים, כגון ירקות ותבשיל, עד יום אידם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל; אבל בשאר ארצות, אינו אסור אלא יום אידם בלבד.

ב) עבר ונשא ונתן עימהן באותן השלושה ימים, הרי זה מותר בהנאה; והנושא ונותן עימהם ביום אידם, הרי זה אסור בהנאה. [ב] ואסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו, אלא אם כן נודע לו שאינו מודה בעבודה זרה, ואינו עובדה. וכן גוי ששלח דורון לישראל ביום אידם, לא יקבלנו ממנו; ואם חשש לאיבה, נוטלו בפניו, ואינו נהנה בו עד שייוודע לו שזה הגוי אינו עובד עבודה זרה, ואינו מודה בה.

ג) היה אידם של אותם גויים ימים רבים, שלושה או ארבעה או עשרה, כל אותן הימים כיום אחד הן, וכולן אסורין עם שלושה ימים לפניהן.

ד) הנוצרים עובדי עבודה זרה הם, ויום ראשון יום אידם הוא. לפיכך אסור לשאת ולתת עימהם בארץ ישראל, יום חמישי ויום שישי שבכל שבת ושבת; ואין צריך לומר, יום ראשון עצמו, מפני שהוא אסור בכל מקום. וכן נוהגים עימהם, בכל אידיהם.

ה) יום שמתכנסין בו הגויים להעמיד להן מלך, ומקריבין ומקלסין לאלוהיהן, יום אידם הוא, והרי הוא כשאר אידיהם; אבל גוי שהוא עושה איד לעצמו, ומודה לעבודה זרה שלו, ומקלסה ביום שנולד בו, ביום תגלחת זקנו או בלוריתו, ביום שעלה בו מן הים או שיצא בו מבית האסורים, ביום שעשה בו משתה לבנו, וכיוצא באלו -- אין אסור אלא אותו היום, ואותו האיש בלבד.

ו) וכן יום שימות להן בו מת ויעשו אותו איד, אותם העושים אסורין אותו היום; וכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטירין קטורת, בידוע שיש בה עבודה זרה.

ז) אין יום האיד אסור, אלא לעובדין בו בלבד; אבל הגויים ששמחים בו ואוכלין ושותין ומשמרין אותו מנהג, או מפני כבוד המלך, אבל הם אין מודין בו -- הרי אלו מותרין לשאת ולתת עימהן.

ח) [ו] דברים שהן מיוחדין למין ממיני עבודה זרה, אסור למכור לעובדי אותה עבודה זרה שבאותו המקום, לעולם. ודברים שאינן מיוחדין לה, מוכרין אותם סתם; ואם פירש הגוי שהוא קונה אותם לעבודה זרה, אסור למכור לו, אלא אם כן פסלו מלהקריבו לעבודה זרה, לפי שאין מקריבין חסר לעבודה זרה.

ט) [ז] היו מעורבים דברים המיוחדין עם דברים שאין מיוחדין, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה -- מוכר הכול סתם, ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודה זרה; וכן כל כיוצא בזה.

י) [ח] כשם שאין מוכרין לגויים, דברים שמחזיקין בהן ידיהן לעבודה זרה -- כך אין מוכרין להם, דבר שיש בו נזק לרבים, כגון דובים ואריות, וכלי זין וכבלים ושלשליות. ואין משחיזין להם את הזין. וכל שאסור למוכרו לגוי, אסור למוכרו לישראל החשוד למכור לגוי; וכן אסור למכור כלי נזק, לליסטים ישראל.

יא) [ט] היו ישראל שוכנים ביני הגויים, וכרתו להם ברית -- מותר למכור כלי זין לעבדי המלך וגייסותיו: מפני שעושים בהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה, ונמצאו מגינים עלינו, שהרי אנו שרויין בתוכם.

יב) עיר שיש בה עבודה זרה -- מותר להלך חוצה לה, ואסור להיכנס לתוכה. היה חוצה לה עבודה זרה, מותר להלך בתוכה. [י] ההולך ממקום למקום, אסור לו לעבור בעיר שיש בה עבודה זרה. במה דברים אמורים, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום; אבל אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו, מותר. [יא] אסור לבנות עם הגויים, כיפה שמעמידים בה עבודה זרה; ואם עבר ובנה, שכרו מותר. אבל בונה הוא לכתחילה, הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה.

יג) [יב] עיר שיש בה עבודה זרה, והיו בה חנייות מעוטרות ושאינן מעוטרות -- המעוטרות, אסור ליהנות בהן ובכל מה שבתוכן, מפני שחזקתן, שבגלל עבודה זרה נתעטרו; ושאינן מעוטרות, מותרות בהנאה. חנייות של עבודה זרה, אסור לשוכרן, מפני שמהנה עבודה זרה. [יג] המוכר בית לעבודה זרה -- דמיו אסורים בהנאה, ויוליך אותן לים המלח; אבל גויים שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בו עבודה זרה, דמיו מותרין; וכותב ומעלה בערכאות שלהם. [יד] וחלילין של עבודה זרה, אסור לספוד בהן.

יד) הולכין ליריד של גויים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות בגיותן, ובתים ושדות וכרמים; וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם. במה דברים אמורים, בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס. אבל הלוקח שם מן התגר, אסור: מפני שהוא נותן מכס, והמכס לעבודה זרה; ונמצא זה מהנה עבודה זרה. עבר ולקח מן התגר -- אם בהמה לקח, נושר פרסותיה מן הארכובה ולמטה; ואם כסות וכלים לקח, ירקבו; לקח מעות וכלי מתכות, יוליכם לים המלח; לקח עבדים, לא מעלין ולא מורידין.

טו) גוי שעשה משתה לבנו או לבתו, אסור ליהנות מסעודתו; ואפילו לאכול הישראלי ולשתות משלו שם, אסור, הואיל ובמסיבת הגויים אכלו. ומאימתיי אסור לאכול אצלו, משיתחיל לעסוק ולהכין צורכי הסעודה, וכל ימי המשתה, ולאחר ימי המשתה שלושים יום. ואם עשה סעודה אחרת מחמת הנישואין, אפילו לאחר שלושים יום, אסור, עד שנים עשר חודש.

טז) וכל ההרחק הזה -- מפני עבודה זרה הוא, שנאמר "וקרא לך ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו, לבניך; וזנו בנותיו אחרי אלוהיהן, והזנו את בניך" (שמות לד,טו-טז).

יז) [טז] בת ישראל לא תניק את בנה של נוכרית, מפני שמגדלת בן לעבודה זרה. ולא תיילד את הנוכרית, אבל מיילדת היא בשכר משום איבה. והנוכרית מיילדת את בת ישראל, ומניקה את בנה, ברשותה, כדי שלא תהרגנו.

יח) [יז] ההולכין לתרפות, אסור לשאת ולתת עימהן; והבאים, מותרין -- והוא, שלא יהיו קשורין זה בזה, שאם היו קשורין, שמא דעתן לחזור. ישראל ההולך לתרפות, בהליכה מותר לשאת ולתת עימו, שמא יחזור בו; ובחזירה, אסור. ישראל משומד, בין בהליכה בין בחזירה, אסור.

יט) [יח] ישראל שהלך ליריד של גויים, בחזירה אסור לשאת ולתת עימו, שמא עבודה זרה מכר להן שם, ודמי עבודה זרה ביד ישראל אסורים בהנאה; וביד גוי, מותרין. ומפני זה, נושאין ונותנין עם הגוי הבא מן התרפות; ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן התרפות. ולא עם המשומד, לא בהליכתו ולא בחזירתו.