הלכות שבת פרק כד

א) יש דברים שהם אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה; ומפני מה נאסרו, משום שנאמר "אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי" (ישעיהו נח,יג), ונאמר "וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר" (שם). לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהם, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה, ובאיזו סחורה ילך למקום פלוני -- כל זה וכיוצא בו, אסור: שנאמר "ודבר דבר" -- דיבור אסור, הרהור מותר.

ב) אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת, כדי לראות מה הן צריכין, או היאך הן פירותיהן -- שהרי זה מהלך, לעשות חפצו. וכן אסור לאדם שייצא בשבת עד סוף התחום ויישב שם עד שתחשך, כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת -- שהרי נמצא הילוכו בשבת, לעשות חפציו.

ג) במה דברים אמורים, בשהחשיך על התחום לעשות דבר שאסור לעשותו בשבת; אבל אם החשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת, הרי זה מותר. כיצד, אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברין, או לשכור פועלין; אבל מחשיך הוא לשמור פירות, שהרי מותר לשמור בשבת. ומחשיך להביא בהמה או פירות תלושין -- שהבהמה קורא לה והיא באה, אף על פי שהיא חוץ לתחום; ופירות תלושין, אילו היו שם מחיצות, היה מותר להביאן בשבת. וכן אומר אדם לחברו, לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם היו שם בורגנין, היה הולך לשם בשבת. וכן כל כיוצא בזה.

ד) מותר לאדם לומר לפועל, הנראה שתעמוד עימי לערב; אבל לא יאמר לו, היה נכון לי לערב -- שנמצא עושה חפצו בשבת. ואסור לרוץ ולדלג בשבת, שנאמר "מעשות דרכיך" (ישעיהו נח,יג) -- שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול. ויורד אדם בור ושיח ומערה, אפילו הן מאה אמה; ומטפס ויורד ושותה, ומטפס ועולה. ואסור להרבות בשיחה בטילה בשבת, שנאמר "ודבר דבר" (שם) -- שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול.

ה) מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת, או לבית המדרש; ומחשבין חשבונות של מצוה, ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש בו כשיעור, או בגד לידע אם מקבל טומאה. ופוסקין צדקה לעניים. והולכין לבתי כנסייות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גויים, לפקח על עסקי רבים בשבת. ומשדכין על התינוקת לארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. ומבקרין חולים, ומנחמים אבילים; והנכנס לבקר את החולה, אומר שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא. ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומרין לו לך למקום פלוני, לא מצאת שם הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתיים; ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח. שכל אלו וכיוצא בהן -- מצוה הן, ונאמר "עשות חפציך..." (ישעיהו נח,יג): חפציך אסורין, חפצי שמיים מותרין.

ו) מפליגין בים הגדול בערב שבת, לדבר מצוה; ופוסק עימו לשבות, ואינו שובת. ומפרין נדרים בשבת, בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת; ונשאלין לחכם על הנדרים שהם לצורך השבת ומתירין, אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת: שדברים אלו, מצוה הן.

ז) אין עונשין בשבת; אף על פי שהעונש מצות עשה, אינה דוחה שבת. כיצד, הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה, אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת: שנאמר "לא תבערו אש, בכל מושבותיכם, ביום, השבת" (שמות לה,ג) -- זו אזהרה לבית דין, שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה; והוא הדין, לשאר עונשין.

ח) מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת, בין תלושים בין מחוברין; ואם בא אדם ליטול מהן, או בהמה וחיה לאכול מהן -- גוער בהן ומכה, ומרחיק. והלא דבר זה מחפציו הוא, ולמה הוא מותר -- מפני שלא נאסר אלא להקנות לעצמו חפצים שאינן עתה מצויין, או להשתכר ולהרוויח ולהיטפל בהנאה שתבוא לידו; אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו, עד שיעמוד כמות שהוא -- מותר: הא למה זה דומה, לנועל ביתו מפני הגנבים.

ט) המשמר זרעיו מפני העופות, ומקשאיו ומדלעיו מפני החיה -- לא יספק ולא ירקד, כדרך שעושה בחול: גזירה, שמא ייטול צרור ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים.

י) כל הדברים שהן אסורין משום שבות, לא גזרו עליהן בין השמשות, אלא בעצמו של יום הוא, שהן אסורין; אבל בין השמשות, מותרין -- והוא, שיהיה שם דבר מצוה או דוחק. כיצד, מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים, להביא לולב או שופר; וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית, עירוב שעשה. וכן אם היה טרוד ונחפז, ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות -- הרי זה מותר. אבל אם לא היה שם דוחק, ולא דבר מצוה -- אסור. לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות, אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות; אבל מעשרים את הדמאי.

יא) קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב, או טילטל בכרמלית -- אין בית דין מצווין להפרישו. וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו.

יב) אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת, כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו, ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר "ודבר דבר" (ישעיהו נח,יג); קל וחומר, שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול -- כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה, או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהן: שהרי הוא בטיל ויושב בביתו, ויבקש דבר שיתעסק בו; ונמצא שלא שבת, וביטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח" (דברים ה,יד).

יג) ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתם לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט, ויבוא לידי מלאכה. ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנייות, אלא בטילין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהן הם שובתין ממלאכה; ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת; לפיכך שביתה מדברים אלו, היא שביתה השווה בכל אדם. ומפני דברים אלו, נגעו באיסור הטלטול; ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להן, כמו שיתבאר.

---

הלכות שבת פרק כה

א) יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו בחול -- כגון כוס לשתות בו, וקערה לאכול בה, וסכין לחתוך בו בשר ופת, וקורנס לפצוע בו אגוזים, וכיוצא בהן.

ב) ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו -- כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת.

ג) כל כלי שמלאכתו להיתר, בין היה של עץ, או של חרס, או של אבן, או של מתכת -- מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי, בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו. וכל כלי שמלאכתו לאיסור, בין היה של עץ, או של חרס, או של אבנים, או של מתכת -- מותר לטלטלו בשבת, בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו; אבל בשביל עצמו של כלי, אסור.

ד) כיצד, מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה, או לישב במקומה; או כדי שלא תיגנב, וזה הוא בשביל עצמו. וכן אם טילטל אותה מן החמה, כדי שלא תיבש ותישבר, או מן הגשמים, כדי שלא תתפח ותפסד -- הרי זה טלטול בשביל עצמה; ומותר, מפני שמלאכתה להיתר.

ה) וכן מטלטל הוא הריחיים או המכתשת לשבור עליה אגוזים, או לעלות עליה למיטה -- וזה הוא לצורך גופו; או לישב במקומה. אבל אינו מטלטלה כדי שלא תישבר, ולא כדי שלא תיגנב. וכן כל כיוצא בזה.

ו) וכל שאינו כלי, כגון אבנים, ומעות, וקנים, וקורות, וכיוצא בהן -- אסור לטלטלן. אבן גדולה או קורה גדולה, אף על פי שהיא ניטלת בעשרה בני אדם -- אם יש תורת כלי עליה, מטלטלין אותה. דלתות הבית -- אף על פי שהן כלים, לא הוכנו לטלטול; לפיכך אם נתפרקו, אפילו בשבת -- אין מטלטלין אותן. וכן העפר והחול והמת, אין מזיזין אותן ממקומן; ובן שמונה חי -- הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו.

ז) מותר לטלטל הכלי, אפילו שלא לצורך תשמישו, אלא לעשות בו מלאכה, שלא נעשה לשמשה. כיצד, נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתוך בו דבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגרפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המזלג לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכדכד לתחוף בו, מחט של סקאין לפתוח בו את הדלת, את המכתשת לישב עליה. וכן כל כיוצא בזה.

ח) ומטלטל אדם מחט של יד השלמה, ליטול בה את הקוץ; אבל אם ניטל הקצה הנקוב שלה, או הקצה החד שלה -- אין מטלטלין אותה. ואם הייתה גולם ועדיין לא ניקבה, מותר לטלטלה.

ט) כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצין לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסדו -- אסור לטלטלן בשבת; וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגודל, ויתד של מחרשה, וסכין של שחיטה, וסכין של טבחים, וחרב של אושכפים, וחצין החרשים, וקורנס הבשמים, וכיוצא בהן.

י) כל כלי שהוקצה מחמת האיסור, אסור לטלטלו -- כגון נר שהדליקו בו בשבת, והמנורה שהיה הנר עליה, ושולחן שהיו עליו מעות. אף על פי שכבה הנר, או שנפלו המעות -- אסור לטלטלן: שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות, נאסר לטלטלו כל השבת כולה -- אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור. [יא] אבל כלי המוקצה מחמת מיאוסו, כגון נר ישן של נפט, וכלי הצואה, וכיוצא בהן -- מותר לטלטלן בשבת, אם הוצרך להן.

יא) [יב] כל הכלים הניטלין בשבת שנתפרקו דלתותיהן, כגון דלתות תיבה ומגדל, בין שנתפרקו בשבת, בין שנתפרקו קודם השבת -- מותר לטלטל אותן דלתות. וכן כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו, בין קודם השבת, בין בשבת -- שבריהן ניטלין: והוא, שיהיו עושין מעין מלאכה; כיצד, שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך, וכן כל כיוצא בזה; אבל אם אין השברים ראויין למלאכה כלל, אסור לטלטלן.

יב) [יג] כל כסויי הכלים, ניטלין בשבת -- והוא, שיש תורת כלי עליהן. היה כלי מחובר בקרקע, כגון חבית הטמונה בארץ -- אם יש לכסוי שלה בית אחיזה, מטלטלין אותו; ואם לאו, אין מטלטלין אותו. וכן כסויי הקרקעות, כגון בורות וחריצין -- אין מטלטלין כסוי שלהן, אלא אם כן יש לו בית אחיזה. כסוי התנור -- אף על פי שאין לו בית אחיזה, מותר לטלטלו.

יג) [יד] שני דברים, אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו, והם סמוכין זה לזה, או זה על זה, או זה בזה, ובזמן שמטלטל אחד מהם יטלטל השני -- אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו, מטלטלו ואף על פי שדבר האסור מיטלטל עימו; ואם היה צריך לטלטל דבר האסור, לא יטלטלו באותו דבר המותר.

יד) [טו] כיצד, פגה שהייתה טמונה בתבן, והררה שהייתה על גבי הגחלים -- תוחבן בכוש או בכדכד ונוטלן, ואף על פי שהתבן והגחלים ננערים בשעת נטילה; וכן לפת או צנונות שהיו טמונים בעפר, ומקצת העלין מגולין -- שומטן בשבת בעלה שלהן, ואף על פי שהעפר ננער. אבל אם היה כיכר או תינוק על גבי האבן, או על גבי הקורה -- לא יטלטל האבן או הקורה, בכיכר או בתינוק שיש עליה. וכן כל כיוצא בזה.

טו) [טז] נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו, והאבן בידו; אבל לא דינר -- שאם ייפול הדינר, ייטלנו האב בידו. כלכלה שהייתה נקובה, וסתם נקב שלה באבן -- מותר לטלטלה, שהרי האבן נעשת כדופן. הייתה הכלכלה מלאה פירות, והאבן בתוך הפירות -- אם היו הפירות רטובין כגון ענבים ותותים, נוטל אותה כמות שהיא: שאם ינער הפירות, יטנפו בעפר; ובמקום הפסד, לא גזרו.

טז) [יז] חבית ששכח אבן על פיה -- מטה על צידה, והיא נופלת; הייתה בין החבייות, מגביהה למקום אחר והאבן עליה, ומטה על צידה שם, והאבן נופלת. וכן השוכח מעות על הכר, וצרך לכר -- נוער את הכר, והן נופלות; ואם צרך למקום הכר, נוטל את הכר והמעות עליו. אבל אם הניח המעות מערב שבת על הכר, או הניח האבן על פי החבית -- הרי אלו אסורין לטלטלן, ואפילו ניטלו המעות והאבן: שהרי נעשו בסיס לדבר האסור.

יז) [יח] האבן שבקרווייה -- אם ממלאין בה, ואינה נופלת, הרי היא כמקצת הקרווייה, ומותר למלאות בה; ואם לאו, אין ממלאין בה. בגד שעל הקנה, שומטו מעל הקנה.

יח) [יט] פירות שאסור לאוכלן, כגון פירות שאינן מעושרין, אפילו הן חייבין במעשר מדבריהם, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או תרומה טמאה, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן -- אסור לטלטלן; אבל הדמאי, הואיל וראוי לעניים, וכן מעשר שני והקדש שפדיין, אף על פי שלא נתן החומש -- מותר לטלטלן.

יט) [כ] מטלטל ישראל התרומה, אף על פי שאינה ראויה לו; ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה, או עם החולין, אם היו שניהם בכלי אחד. במה דברים אמורים, בשהייתה הטהורה למטה, והיו פירות המתטנפין בקרקע -- שאם ינער אותן, יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן -- נוער הכלי, ונוטל הטהורה או החולין; ומניח הטמאה. ואם היה צריך למקום הכלי -- בין שהטהורה למעלה בין שהייתה למטה, מטלטל הכול כאחד.

כ) [כא] מדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום -- אם לימדום, מותר לישב עליהן למחר; ואם לאו, אסור. חרייות של דקל שגרדן לעצים, ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה -- מותר לטלטלן; וכן אם ישב עליהן מבעוד יום, מותר לטלטלן.

כא) [כב] הקש שעל המיטה -- לא ינענענו בידו, אבל מנענעו בגופו; ואם היה מאכל בהמה, מותר לטלטלו. וכן אם היה עליו כר או סדין וכיוצא בהן -- מנענעו בידו, שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום. המכניס קופה של עפר בביתו, אם ייחד לו קרן זווית מערב שבת -- מטלטלו בשבת, ועושה בו כל צרכיו.

כב) [כג] אסור לבטל כלי מהכינו, מפני שהוא כסותר. כיצד, לא ייתן כלי תחת הנר בשבת, לקבל את השמן הנוטף -- שהשמן שבנר, אסור לטלטלו, וכשייפול לכלי, ייאסר טלטול הכלי שהיה מותר; וכן כל כיוצא בזה. לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי עליה. וכן כופה הכלי, על כל דבר שאסור לטלטלו -- שהרי לא ביטלו, שאם יחפוץ ייטלנו.

כג) [כד] נותנין כלי תחת הדלף; ואם נתמלא הכלי -- שופך ושונה, ואינו נמנע: והוא, שיהיה הדלף ראוי לרחיצה. אבל אם אינו ראוי, אין נותנין; ואם נתן, מותר לטלטלו במים המאוסין שבו: שאין עושין גרף של רעי, לכתחילה.

כד) [כה] חבית של טבל שנשברה, מביא כלי ומניח תחתיה: הואיל ואם עבר ותיקנו, מתוקן -- הרי הוא כמתוקן. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, מפני שאין בהן ממש, ומותר לטלטל הכלי. קורה שנשברה, אין סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה, אלא אם כן היו רווחים, וכל זמן שיחפוץ ייטלם -- כדי שלא יבטל כלי מהכינו. פורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת; או על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים -- ובלבד שלא יתכוון לצוד: שהרי נוטלה בכל עת שירצה. וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים, בשביל שיעלו עליו ויירדו -- שהרי מותר לטלטלו, כשיירדו מעליו. וכן כל כיוצא בזה.

כה) [כו] בהמה שנפלה לבור או לאמת המים -- אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מפרנסין אותה עד מוצאי שבת. ואם לאו, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה; ואם עלתה, עלתה: ואף על פי שמבטל כלי מהכינו, שהרי משליכו לבור לתוך המים -- מפני צער בעלי חיים, לא גזרו. ואסור להעלותה, בידו. וכן אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר, אבל דוחין אותן עד שייכנסו; ומדדין עגלים וסייחים. תרנגולת שברחה, אין מדדין אותה, מפני שהיא נשמטת מן היד, ונמצאו אגפיה נתלשין; אבל דוחין אותה, עד שתיכנס.

---

הלכות שבת פרק כו

א) כל כלי האורג, וחבלים וקנים שלו -- מותר לטלטלן ככלי שמלאכתו לאיסור: חוץ מכובד העליון וכובד התחתון -- לפי שאין ניטלין, מפני שהם תקועין. וכן העמודים של אורג, אסור לטלטלן -- שמא יתקן הגומות שלהן. ושאר כלי האורג, מותרין.

ב) מכבדות של תמרה, וכיוצא בהן שמכבדין בהן את הקרקע -- הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, שהרי מותר לכבד בשבת. לבינים שנשארו מן הבניין -- הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויין להסב עליהן, שהרי שפין אותן, ומתקנין אותן; ואם צבר אותן -- הרי הקצן, ואסור לטלטלן.

ג) חרס קטנה -- מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים, הואיל וראויה היא בחצר לכסות בה פי כלי קטן; מגופת חבית שנתכתתה -- היא ושבריה, מותר לטלטלה; ואם זרקה לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלה. כלי שנתרועע -- לא יתלוש ממנו חרס לכסות בו, או לסמוך בו.

ד) מותר להכניס לבית הכיסא, שלוש אבנים מקורזלות לקנח בהן; וכמה שיעורן, כמלוא היד. אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך, אסור לטלטלה לקנח בה. ומותר להעלות אבנים לגג, לקנח בהן; ירדו עליהן גשמים, ונשתקעו בטיט -- אם רישומן ניכר, מותר לטלטלן. אבן שיש עליה טינוף, שודאי לקנח היא -- מותר לטלטלה, ואפילו היא גדולה.

ה) היה לפניו צרור וחרס, מקנח בצרור; ואם היה החרס מאוגני כלים, מקנח בחרס. היו לפניו צרור ועשבים -- אם היו עשבים רכים, מקנח בהן; ואם לאו, מקנח בצרור.

ו) שיירי מחצלת שבלו -- הרי הם ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויין לכסות בהן הטינוף; אבל שיירי בגדים שאין בהן שלוש על שלוש -- אסור לטלטלן, שאינן ראויין לא לעניים ולא לעשירים. שברי תנור -- מותר לטלטלן, והרי הן ככל הכלים שמלאכתן להיתר. כירה שנשמטה אחת מירכותיה, אסור לטלטלה -- שמא יתקע.

ז) סולם של עלייה, אסור לטלטלו -- שאין עליו תורת כלי. ושל שובך, מותר להטותו; אבל לא יוליכו משובך לשובך -- שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לצוד. קנה שמוסקין בו הזיתים -- אם יש עליו תורת כלי, הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור; קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו -- אם יש תורת כלי עליו, הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר.

ח) דלת שהיה לה ציר, אף על פי שאין לה עתה, ציר שהכינה לסתום בה מקום מוקצה, והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת -- בזמן שקשורין ותלויין בכותל, סותמין בהן; ואם לאו, אין נועלין בהן. ואם היו גבוהין מעל הארץ, נועלין בהן.

ט) דלת שהיא לוח אחד, ששומטין אותה ונועלין בה, אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה, שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה -- אין נועלין בה; וכן נגר שיש בראשו קלוסטרא, שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה, ואינו קורה כשאר הקורות -- נועלין בו בשבת.

י) נגר שאין בראשו קלוסטרא -- אם היה קשור ותלוי בדלת, נועלין בו; וכן אם היה ניטל, ואגודו עימו. אבל אם היה אגודו קבוע בדלת, והיה הנגר נשמט כמו קורה, ומניחין אותו בזווית, וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצין -- הרי זה אסור לנעול בו: שאין עליו תורת כלי, ואינו אגוד, ואין בו אגד להוכיח עליו.

יא) מנורה של חוליות, בין גדולה בין קטנה -- אין מטלטלין אותה, שמא יחזירה בשבת. היו בה חדקים, והיא נראית כבעלת חוליות -- אם הייתה גדולה הניטלת בשתי ידיים, אסור לטלטלה; הייתה קטנה מזו, מותר לטלטלה.

יב) מנעל שעל גבי האימום, שומטין אותו בשבת. מכבש של בעלי בתים -- מתירין, אבל לא כובשין; ושל כובסין -- לא ייגע בו, מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס. וכן גיזי צמר -- אין מטלטלין אותן, מפני שהוא מקפיד עליהן; לפיכך אם ייחדן לתשמיש, מותרין. והשלחין, מותר לטלטלן, בין שהיו של בעל הבית, או של אומן -- מפני שאינו מקפיד עליהן.

יג) כל דבר מטונף, כגון ראי וקיא וצואה וכיוצא בהן -- אם היו בחצר שיושבין בה, מותר להוציאן לאשפה או לבית הכיסא; וזה הוא הנקרא גרף של רעי. ואם היו בחצר אחרת -- כופין עליהן כלי, כדי שלא ייצא הקטן ויתלכלך בהן. רוק שעל הקרקע -- דורסו לפי תומו, והולך. ומטלטלין כנונא, מפני אפרו, אף על פי שיש עליו שברי עצים, מפני שהוא כגרף של רעי. ואין עושין גרף של רעי לכתחילה, בשבת; אבל אם נעשה מאליו, או שעבר ועשהו -- מוציאין אותו.

יד) שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת, וכן תמרים ושקדים המוכנין לסחורה -- מותר לאוכלן בשבת; ואפילו אוצר של תבואה, או תבואה צבורה -- מתחיל להסתפק ממנה בשבת: שאין שום אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל, אלא הכול מוכן הוא. חוץ מגרוגרות וצימוקין שבמוקצה, בזמן שמייבשין אותן; הואיל ומסריחות בינתיים, ואינן ראויין לאכילה -- הרי הן אסורין בשבת, משום מוקצה. חבית שנתגלתה, ואבטיח שנשברה -- אף על פי שאינן ראויין לאכילה, נוטלן ומניחן במקום המוצנע. כיוצא בו, קמיע שאינו מומחה -- אף על פי שאין יוצאין בו, מטלטלין אותו. מותר השמן שבנר, ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת -- אסור להסתפק ממנו באותה שבת, מפני שהוא מוקצה מחמת איסור.

טו) אוצר של תבואה או של כדי יין, אף על פי שמותר להסתפק ממנו, אסור להתחיל בו לפנותו, אלא לדבר מצוה -- כגון שפינהו להכנסת אורחין, או לקבוע בו בית המדרש. וכיצד מפנין אותו, כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות, עד שגומרין; ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר, כמו שביארנו, אלא נכנס ויוצא בו, ועושה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו.

טז) כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין, מטלטלין אותו בשבת. כיצד, מטלטלין את התורמוס היבש, מפני שהוא מאכל לעיזים -- אבל לא את הלח; את החצב, מפני שהוא מאכל לצבאים; את החרדל, מפני שהוא מאכל ליונים; את העצמות, מפני שהן מאכל לכלבים. וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה, מטלטלין אותן. ושאינן ראויין -- אוכל את האוכל, וזורקן לאחוריו; ואסור לטלטלן. מטלטלין בשר תפוח, מפני שהוא מאכל לחיה. ומטלטלין בשר חי, בין תפל בין מליח, מפני שראוי לאדם. וכן, דג מליח; אבל התפל, אסור לטלטלו.

יז) אין מטלטלין שברי זכוכית, אף על פי שהן מאכל לנעמייות, ולא חבילי זמורות, אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף, אף על פי שהוא מאכל לעורבים -- מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין, אצל רוב בני אדם.

יח) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין -- אם התקינן למאכל בהמה, מטלטלין אותן; ואם לאו, אין מטלטלין אותן. חבילי סיאה ואיזוב וקורנית -- הכניסן לעצים, אין מסתפק מהן בשבת; למאכל בהמה, מסתפק מהן. וכן באמיתא, וכן בפיגם; וכן בשאר מיני תבלין.

יט) אין גורפין מאכל מלפני הפטם, בין באיבוס של כלי בין באיבוס של קרקע; ואין מסלקין לצדדין, מפני הראי: גזירה, שמא ישווה גומות. ונוטלין מלפני החמור, ונותנין לפני השור; אבל אין נוטלין מלפני השור, ונותנין לפני החמור -- מפני שהמאכל שלפני השור מטונף ברירו, ואין ראוי למאכל בהמה אחרת. וכן עלין שריחן רע ומאוס, ואין הבהמה אוכלתן -- אסור לטלטלן. לפיכך תלי של דגים, אסור לטלטלו; ושל בשר, מותר. וכן כל כיוצא בזה.

כ) אף על פי שאסור לטלטל את המת בשבת, סכין אותו, ומדיחין אותו -- ובלבד שלא יזיזו בו אבר. ושומטין את הכר מתחתיו, כדי שיהיה מוטל על החול, בשביל שימתין. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות, ומניחין לו על כרסו, כדי שלא תפוח; ופוקקין את נקביו, שלא ייכנס בהן הרוח. וקושרין את הלחי -- לא שיעלה, אלא שלא יוסיף; ואין מאמצין את עיניו בשבת.

כא) מת המוטל בחמה -- מניח עליו כיכר או תינוק, ומטלטלו. וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת -- מניח עליו כיכר או תינוק, ומטלטלו; ואם אין שם כיכר ולא תינוק, מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום -- שמא יבוא לכבות, מפני שהוא בהול על מתו, שלא יישרף. ולא התירו לטלטל בכיכר או תינוק, אלא למת בלבד -- מפני שאדם בהול על מתו.

כב) היה מוטל בחמה, ואין להם מקום לטלטלו, או שלא רצו להזיזו ממקומו -- באין שני בני אדם, ויושבין משני צדדיו; חם להם מלמטה, זה מביא מיטתו ויושב עליה, וזה מביא מיטתו ויושב עליה; חם להם מלמעלה, זה מביא מחצלת ופורס על גביו, וזה מביא מחצלת ופורס על גביו; זה זוקף מיטתו, והולך לו, וזה זוקף מיטתו, ונשמט והולך לו: ונמצאת מחיצה עשויה מאליה -- שהרי מחצלת זה ומחצלת זה, גגיהן סמוכות זו לזו; ושני קצותיהן על הקרקע, משני צידי המת.

כג) מת שהסריח בבית, ונמצא מתבזה בין החיים, והם מתבזים ממנו -- מותר להוציאו לכרמלית: גדול כבוד הברייות, שדוחה את לא תעשה שבתורה, שהוא "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, ימין ושמאל" (דברים יז,יא). ואם היה להן מקום אחר לצאת בו, אין מוציאין אותו -- אלא מניחין אותו במקומו, ויוצאין הן.