הלכות עבודה זרה פרק י

א) אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהן שלום ונניח אותם לעובדה, שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז,ב), אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם" (שם). לפיכך אם ראה עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה -- אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.

ב) במה דברים אמורים, בגוי; אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין -- מצוה לאבדן ביד, ולהורידן לבאר שחת: מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק וביתוס ותלמידיהן -- "שם רשעים, ירקב" (משלי י,ז).

ג) [ב] מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה, מרפא בשכר, אבל בחינם אסור. וגר תושב, הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם.

ד) [ג] אין מוכרין להם בתים ושדות, בארץ ישראל; ובסוריה, מוכרין להם בתים, אבל לא שדות. ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה -- ואין שכונה, פחות משלושה. ואין משכירין להם שדות; ובסוריה, משכירין להם שדות. ומפני מה החמירו בשדה, מפני שיש בה שתיים -- מפקיעה מן המעשרות, ונותן להם חניה בקרקע.

ה) ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ, מפני שאינה ארצנו. [ד] אף במקום שהתירו להשכיר, לא לבית דירה התירו, מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה, ונאמר "לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז,כו); אבל משכיר להם בתים, לעשותם אוצר. ואין מוכרין להם פירות ותבואה וכיוצא בהן, במחובר לקרקע; אבל מוכר הוא משיקוץ, או מוכר לו על מנת לקוץ וקוצץ. ומפני מה אין מוכרין להם במחובר, שנאמר "ולא תחונם" (דברים ז,ב), לא תיתן להם חניה בקרקע -- שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא.

ו) וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו; קל וחומר, בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם: שנאמר "ולא תחונם" (דברים ז,ב) -- לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים. ואסור ליתן להם מתנת חינם; אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה, או מכור לנוכרי" (דברים יד,כא), במכירה, ולא בנתינה.

ז) [ה] מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין בידי עניי גויים בלקט שכחה ופיאה, מפני דרכי שלום. ושואלים בשלומם, ואפילו ביום אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלין להן שלום, לעולם. ולא ייכנס לביתו של נוכרי ביום אידו, לתת לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש.

ח) [ו] אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או שיד הגויים תקיפה. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; ואפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום לסחורה, לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח -- שנאמר "לא יישבו בארצך" (שמות כג,לג), אפילו לפי שעה. ואם קיבל עליו שבע מצוות, הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג; אבל שלא בזמן היובל, אין מקבלין אלא גר צדק בלבד.

---

הלכות עבודה זרה פרק יא

א) אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מידמין להן -- לא במלבוש, ולא בשיער, וכיוצא בהן: שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא כ,כג), ונאמר "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח,ג), ונאמר "הישמר לך פן תינקש אחריהם" (דברים יב,ל); הכול בעניין אחד הוא מזהיר -- שלא יידמה להן, אלא יהיה הישראלי מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ,כו).

ב) לא ילבוש במלבוש המיוחד להן. ולא יגדל ציצית, כמו ציצית ראשם; ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע, כמו שהן עושין, וזה הנקרא בלורית; ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו, כדרך שהן עושין. ולא יבנה מקומות כבניין היכלות של עבודה זרה, כדי שייכנסו בהן רבים, כמו שהן עושין. וכל העושה אחת מאלו, וכיוצא בהן -- לוקה.

ג) [ב] גוי שהיה מסתפר מישראל, כיון שהגיע קרוב לבלוריתו שלוש אצבעות לכל רוח, שומט את ידו. [ג] ישראל שהיה קרוב למלכות, וצריך לישב לפני מלכיהם, והיה לו גנאי למי שלא יידמה להן -- הרי זה מותר ללבוש כמלבושים שלהם, ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין.

ד) אין מנחשין כגויים, שנאמר "לא תנחשו" (ויקרא יט,כו). כיצד הוא הניחוש, כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים; הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעים צפצוף העופות ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני. וכן אלו שאומרים שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, שחוט תרנגול זה שקרא ערבית. וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכן כל כיוצא בדברים האלו -- הכול אסור; וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה.

ה) מי שאמר דירה זו שבניתי, סימן טוב הייתה עליי; אישה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת הייתה, מעת שקניתיה העשרתי; וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה למד, אם אמר לו פסוק מן הברכות, ישמח ויאמר זה סימן טוב -- כל אלו וכיוצא בהן, מותר: הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה -- הרי זה מותר.

ו) אי זה הוא קוסם, זה העושה מעשה משאר המעשייות, כדי שיישום ותיפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידין להיות, ויאמר דבר פלוני עתיד להיות, או אינו הווה; או שיאמר שראוי לעשות כך, והיזהרו מכך.

ז) יש מן הקוסמין שהוא ממשמש בחול או באבנים, ויש מהן מי שגוהר לארץ וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או בעששית ומדמין ואומרים. ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו, ומכה בו עד שתיפנה מחשבתו ומדבר, הוא שהנביא אומר "עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו" (הושע ד,יב).

ח) [ז] אסור לקסום, ולשאול לקוסם: אלא שהשואל לקוסם, מכין אותו מכת מרדות; אבל הקוסם עצמו, אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהן, לוקה, שנאמר "לא יימצא בך... קוסם קסמים" (דברים יח,י).

ט) [ח] אי זה הוא מעונן, אלו נותני עיתים, שאומרים באצטגנינות שלהן יום פלוני רע, יום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני.

י) [ט] אסור לעונן, אף על פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה; וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמיים, הרי זה לוקה, שנאמר "לא תעוננו" (ויקרא יט,כו).

יא) וכן האוחז את העיניים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תימהון, והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן, ולוקה.

יב) [י] אי זה הוא חובר, זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב, אינו מזיק; והאומר כך וכך על האיש, אינו ניזוק מהן; ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע, וכיוצא בדברים האלו: הכול אסור. והחובר עצמו שיאחוז בידו כלום, או שעשה מעשה עם דיבורו, אפילו הראה באצבעו -- הרי זה לוקה, שנאמר "לא יימצא בך... וחובר, חבר" (דברים יח,י-יא).

יג) אבל אם אמר דברים בלבד, ולא הניד לא אצבע ולא ראש, ולא היה בידו כלום, וכן אדם שאמר עליו החובר אותן הקולות, והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה -- מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החובר. וכל אותן הקולות והשמות המשונים המכוערים, "לא יריעו, וגם היטיב אין אותם" (ירמיהו י,ה).

יד) [יא] מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו: אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו.

טו) [יב] הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן -- לא דיי להם שהם בכלל מנחשים וחוברים: אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר "ויהיו חיים, לנפשך" (משלי ג,כב).

טז) אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן, ויינצל מצרות ונזקים -- הרי זה מותר.

יז) [יג] אי זה הוא דורש אל המתים, זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים, ואומרים דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדן -- כדי שיבוא מת פלוני בחלום, ויספר עימו. כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו -- לוקה, שנאמר "לא יימצא בך... ודורש אל המתים" (דברים יח,י-יא).

יח) [יד] אסור לשאול בעל אוב או בעל יידעוני, שנאמר "לא יימצא בך... ושואל אוב ויידעוני" (דברים יח,י-יא). נמצאת למד, שבעל אוב ויידעוני עצמן -- בסקילה. והנשאל בהן -- באזהרה, ומכין אותו מכת מרדות; ואם כיוון מעשיו ועשה כפי מאמרן, לוקה.

יט) [טו] המכשף, חייב סקילה: והוא, שעשה מעשה כשפים; אבל האוחז את העיניים, והוא שייראה שעשה והוא לא עשה, לוקה מכת מרדות, מפני שלא עשה מעשה. וזה שנאמר במכשף בכלל "לא יימצא" (דברים יח,י), לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, ואין לוקין עליו, שנאמר "מכשפה, לא תחיה" (שמות כב,יז).

כ) [טז] ודברים האלו -- כולן, דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות, כדי שיינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על לב שיש בהן תעלה: שנאמר "כי לא נחש ביעקוב, ולא קסם בישראל" (במדבר כג,כג), ונאמר "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם, אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו; ואתה, לא כן נתן לך ה' אלוהיך" (דברים יח,יד).

כא) כל המאמין בדברים האלו, וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרה אותן -- אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, יידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינם דברי חכמה, אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה, כשהזהירה על כל אלו ההבלים, "תמים תהיה, עם ה' אלוהיך" (דברים יח,יג).

---

הלכות עבודה זרה פרק יב

א) אין מגלחין פאתי הראש, כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה וכומריהן, שנאמר "לא תקיפו, פיאת ראשכם" (ויקרא יט,כז). וחייב על כל פיאה ופיאה; לפיכך המגלח שני צדעיו, אפילו בבת אחת, והתראה אחת -- לוקה שתיים.

ב) אחד המגלח הפיאות בלבד ומניח שיער כל הראש, ואחד המגלח כל הראש כאחד, הואיל וגילח הפיאות, לוקה. במה דברים אמורים, באיש המגלח; אבל איש המתגלח, אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח. והמגלח את הקטן, לוקה.

ג) [ב] האישה שגילחה פיאת ראש האיש, או שנתגלחה -- פטורה, שנאמר "לא תקיפו, פיאת ראשכם; ולא תשחית, את פיאת זקנך" (ויקרא יט,כז): כל שישנו בבל תשחית, ישנו בבל תקיף; ואישה שאינה בבל תשחית, לפי שאין לה זקן. לפיכך העבדים, הואיל ויש להם זקן, אסורין בהקפה.

ד) [ג] כל מצוות לא תעשה שבתורה, אחד אנשים ואחד נשים, חייבים -- חוץ מבל תשחית, ובל תקיף, ובל יטמא כוהן למתים. וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה, נשים פטורות: חוץ מקידוש היום, ואכילת מצה בלילי הפסח, ואכילת הפסח, ושחיטתו, והקהל, ושמחה -- שהנשים חייבות.

ה) [ד] טומטום ואנדרוגינוס, הרי הן ספק -- נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האישה בכל מקום, וחייבים בכול; ואם עברו, אינם לוקין.

ו) [ה] אף על פי שהאישה מותרת לגלח פיאת ראשה, הרי היא אסורה לגלח פיאת ראש הזכר; ואפילו פיאת קטן, אסור לה לגלח לו. [ו] ופיאה זו שמניחים בצדע, לא נתנו בו חכמים שיעור; ושמענו מזקנינו, שאינו מניח פחות מארבעים שערות. ומותר ללקט הפיאות במספריים, לא נאסר אלא השחתה בתער.

ז) דרך כומרי עבודה זרה היה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן. וחמש פיאות יש בו -- לחי העליון ולחי התחתון מימין, ולחי העליון ולחי התחתון משמאל, ושיבולת הזקן. ולוקה על כל פיאה, ופיאה; ואם נטלן כולן כאחת, לוקה חמש. ואינו חייב עד שיגלחנו בתער, שנאמר "ולא תשחית, את פיאת זקנך" (ויקרא יט,כז), גילוח שיש בו השחתה; לפיכך אם גילח זקנו במספריים, פטור. ואין המתגלח לוקה, עד שיסייע. ואישה -- מותרת להשחית זקנה, אם יש לה שיער בזקן; ואם השחיתה זקן האיש, פטורה.

ח) השפה, מותר לגלחו בתער, והוא השיער שעל גב השפה העליונה; וכן השיער המדולדל מן השפה התחתונה. ואף על פי שהוא מותר, לא נהגו ישראל להשחיתו, אלא לגלח קצתו, עד שלא יעכב אכילה ושתייה.

ט) העברת השיער משאר הגוף, כגון בית השחי ובית הערווה, אינו אסור מן התורה, אלא מדברי סופרים; והמעבירו, מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים; אבל במקום שמעבירין השיער האנשים, אם העביר, אין מכין אותו. ומותר להעביר שיער שאר אברים במספריים, בכל מקום.

י) לא תעדה אישה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, או תלבוש שריון וכיוצא בו, או שתגלח ראשה כאיש; ולא יעדה איש עדי אישה, כגון שילבוש בגדי צבעונין וחלי זהב -- במקום שאין לובשין אותן הכלים, ואין משימין אותו החלי, אלא נשים: הכול, כמנהג המדינה.

יא) איש שעדה עדי אישה, ואישה שעדת עדי איש -- לוקין. המלקט שערות לבנות מתוך השחורות, מראשו או מזקנו -- משילקט שערה אחת, לוקה, מפני שעדה עדי אישה; וכן אם צבע שיערו שחור -- משיצבע שערה לבנה אחת, לוקה.

יב) טומטום ואנדרוגינוס -- אינו עוטף כאישה, ולא מגלח ראשו כאיש; ואם עשה כן, אינו לוקה.

יג) [יא] כתובת קעקע האמורה בתורה, הוא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין; וזה מנהג הגויים הרושמין עצמן לעבודה זרה שלהן, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה. ומעת שירשום באחד מדברים הרושמין אחר שישרוט, באי זה מקום מן הגוף, בין איש בין אישה -- לוקה.

יד) כתב ולא רשם בצבע, או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה -- פטור: עד שיכתוב ויקעקע, שנאמר "וכתובת קעקע" (ויקרא יט,כח). במה דברים אמורים, בכותב. אבל זה שכתבו בבשרו וקיעקעו בו, אינו חייב אלא אם כן סייע, כדי שיעשה מעשה; אבל אם לא עשה כלום, אינו לוקה.

טו) [יב] השורט שריטה אחת על המת -- לוקה, שנאמר "ושרט לנפש לא תיתנו בבשרכם" (ויקרא יט,כח): אחד ישראל, ואחד כוהן. שרט שריטה אחת על חמישה מתים, או חמש שריטות על מת אחד -- לוקה חמש: והוא, שהתרו בו על כל אחת ואחת.

טז) [יג] גדידה ושריטה, אחת היא; וכשם שהיו הגויים שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער, כך היו חובלין בעצמם לעבודה זרה, שנאמר "ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים" (מלכים א יח,כח). גם זה אסרה תורה, שנאמר "לא תתגודדו" (דברים יד,א): אלא שעל מת -- בין שרט בידו בין שרט בכלי, לוקה. לעבודה זרה -- בכלי, חייב מלקות; בידו, פטור.

יז) [יד] ובכלל אזהרה זו, שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר -- שדבר זה גורם למחלוקות גדולות: שנאמר "לא תתגודדו" (דברים יד,א), לא תיעשו אגודות אגודות.

יח) [טו] הקורח קורחה על המת -- לוקה, שנאמר "ולא תשימו קורחה בין עיניכם, למת" (דברים יד,א). אחד ישראל ואחד כוהן שקרח על המת, אינו לוקה אלא אחת. הקורח ארבע או חמש קורחות על מת אחד, לוקה כמניין הקורחות -- והוא שהתרו בו, על כל קורחה וקורחה.

יט) אחד הקורח בידו, או בסם. הטביל חמש אצבעותיו בסם, והניחן בחמישה מקומות בראשו בבת אחת, הואיל וקרח חמש קורחות -- אף על פי שהיא התראה אחת, לוקה חמש: שהרי כולן באין כאחת. וחייב על כל הראש, כבין העיניים, שנאמר "לא יקרחו קורחה בראשם" (ויקרא כא,ה). וכמה שיעור הקורחה, כדי שייראה מראשו כגריס פנוי, בלא שיער.

כ) [טז] הקורח ראשו, או השורט בבשרו, על ביתו שנפל, ועל ספינתו שנטבעה בים -- פטור; ואינו לוקה אלא על המת בלבד, או השורט לעבודה זרה.

כא) הקורח קורחה בראשו של חברו, והשורט שריטה בבשר חברו, והכותב כתובת קעקע בבשרו של חברו, והיה חברו מסייע -- בזמן ששניהן מזידין, שניהן לוקין; אחד שוגג ואחד מזיד, המזיד משניהן לוקה, והשוגג פטור.