הלכות יסודי התורה פרק ה

א) כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב); ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קודשי" (שם). כיצד, בשעה יעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג: שנאמר במצוות, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה) -- וחי בהם, ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.

ב) במה דברים אמורים, בשאר מצוות -- חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור. במה דברים אמורים, בזמן שהגוי מתכוון להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אישה לבועלה וכיוצא בזה. אבל אם נתכוון להעבירו על המצוות בלבד -- אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל, יעבור ואל ייהרג; ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל, ייהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוון להעבירו, אלא על מצוה משאר מצוות בלבד.

ג) וכל הדברים האלו, שלא בשעת השמד. אבל בשעת השמד, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות -- ייהרג ואל יעבור, אפילו על אחת משאר מצוות, בין נאנס בתוך עשרה, בין נאנס בינו לבין גויים.

ד) כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג, ונהרג ולא עבר -- הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר -- הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה קידש את השם ברבים, כדנייאל חנניה מישאל ועזריה, ורבי עקיבה וחבריו -- ואלו הן הרוגי מלכות, שאין מעלה על מעלתן. ועליהן נאמר "כי עליך, הורגנו כל היום; נחשבנו, כצאן טבחה" (תהילים מד,כג), ועליהם נאמר "אספו לי, חסידיי; כורתי בריתי, עלי זבח" (תהילים נ,ה).

ה) וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג -- הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס: שאין מלקין וממיתין, אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך, "ושמתי אני את פניי, באיש ההוא" (ויקרא כ,ה); מפי השמועה למדו, ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

ו) ומה אם עבודה זרה, שהיא חמורה מן הכול, העובד אותה באונס אינו חייב כרת, ואין צריך לומר מיתת בית דין -- קל וחומר לשאר מצוות האמורות בתורה. ובעריות, הוא אומר "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב,כו).

ז) [ה] נשים שאמרו להן גויים, תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו, נטמא את כולכן -- ייטמאו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם גויים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג כולכם -- ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם ואמרו, תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם -- אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, ייתנו אותו להן, ואין מורין להן כן, לכתחילה; ואם אינו חייב -- ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

ח) [ו] כעניין שאמרו באונסין, כך אמרו בחולאים. כיצד, מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שירפאו אותו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה -- עושין לו. ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאפילו במקום סכנה, אין מתרפאין בהן. ואם עבר ונתרפא -- עונשין אותו בית דין, עונש הראוי לו.

ט) [ז] ומניין שאפילו במקום סכנת נפשות, אין עוברין על אחת משלוש עבירות אלו: שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה), אפילו הוא נוטל את נפשך. והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת, או להציל אדם מיד אנס -- דבר שהדעת נוטה לו הוא, שאין מאבדין נפש מפני נפש; ועריות הוקשו לנפשות, שנאמר "כי כאשר יקום איש על ריעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה" (דברים כב,כו).

י) [ח] במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה -- בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים, או חמץ בפסח, או שמאכילין אותו ביום הכיפורים. אבל שלא דרך הנאתן, כגון שעושין לו רטייה או מלוגמה מחמץ או מעורלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל, שהרי אין בהם הנאה לחיך -- הרי זה מותר, ואפילו שלא במקום סכנה: חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, שהם אסורין, אפילו שלא דרך הנאתן; לפיכך אין מתרפאין מהן, אפילו שלא דרך הנאתן, אלא במקום סכנה.

יא) [ט] מי שנתן עיניו באישה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתיבעל לו, אפילו הייתה פנויה, ואפילו לדבר עימה מאחורי הגדר -- אין מורין לו בכך, וימות ולא יורו לו לדבר עימה מאחורי הגדר: שלא יהיו בנות ישראל הפקר, ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.

יב) [י] כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל המצוות האמורות בתורה, בשאט בנפש להכעיס -- הרי זה מחלל את השם; ולפיכך נאמר בשבועת שקר, "וחיללת את שם אלוהיך, אני ה'" (ויקרא יט,יב). ואם עבר בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה, ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו -- הרי זה מקדש את השם.

יג) [יא] ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהברייות מרננים אחריו בשבילן, ואף על פי שאינן עבירות -- הרי זה מחלל את השם: כגון שלוקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרין תובעין, והוא מקיפן; או שירבה בשחוק, או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהן; או שאין דיבורו בנחת עם הברייות, ואינו מקבילן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס; וכיוצא בדברים האלו. הכול לפי גודלו של חכם -- צריך שידקדק על עצמו, ויעשה לפנים משורת הדין.

יד) וכן אם דיקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הברייות, ודעתו מעורבת עימהן, ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין -- והוא שלא יתרחק הרבה, ולא ישתומם -- עד שיימצאו הכול מקלסין אותו ואוהבים אותו, ומתאווים למעשיו. הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר "ויאמר לי, עבדי אתה, ישראל, אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט,ג).