הלכות אבל פרק יג

א) כיצד מנחמין את האבילים, אחר שקוברין את המת מתקבצין האבילים ועומדין בצד בית הקברות, וכל המלוין את המת עומדין סביב להן שורה לפני שורה ואין שורה פחותה מעשרה ואין אבילים מן המנין.

ב) האבילים עומדין לשמאל המנחמין וכל המנחמין באין אצל האבילים אחד אחד, ואומרים להן תנוחמו מן השמים, ואחר כך הולך האביל לביתו, וכל יום ויום משבעת ימי אבילות באין בני אדם לנחמו, בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו.

ג) האביל מיסב בראש, ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע, שנאמר וישבו אתו לארץ, ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האביל את פיו תחלה, שנאמר ואין דובר אליו דבר, וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו' ויען אליפז, וכיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו, שלא יטריחוהו יותר מדיי.

ד) מת שאין לו אבילים להתנחם, באים עשרה בני אדם כשרין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות, ושאר העם מתקבצין עליהן, ואם לא היו שם עשרה קבועין בכל יום ויום מתקבצין עשרה משאר העם ויושבין במקומו.

ה) הכל חייבין לעמוד בפני נשיא חוץ מאביל וחולה, ולכל העומד מפניו אומר לו שב חוץ מאביל וחולה שמשמע ישב באבלו ישב בחליו.

ו) מכבדין ומרבצין בבית האבל, ומדיחין קערות וכוסות וקיתונות וצלוחיות ומדליקין את הנרות, אבל אין מביאין שם לא את המוגמר ולא את הבשמים.

ז) אין מוליכין לבית האביל המאכל שמברין בו, לא בכלי כסף ולא בכלי שעם וכיוצא בהן, אלא בכלי נסרים של ערבה קלופה וכיוצא בהן שלא לבייש את מי שאין לו, ואין משקין בזכוכית לבנה אלא בצבועה, שלא לבייש את העניים שאין יינותיהן טובות.

ח) אין שותין בבית האביל יתר על עשרה כוסות לכל אחד ואחד, שלשה קודם אכילה, ושלשה בתוך אכילה, וארבעה לאחר אכילה ולא יוסיף שמא ישתכר.

ט) אין אומרין שמועה והגדה בבית האביל אלא יושבין דוין, וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת, אבל לעסוק בדברי תורה בפניו או בבית הקברות אסור.

י) אין בוכין על המת יתר משלשה ימים, ואין מספידין יתר משבעה, במה דברים אמורים בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן, ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום, שאין לנו גדול ממשה רבנו וכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה, וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חדש, אין לנו בחכמה גדול מרבנו הקדוש ושנים עשר חדש בלבד נספד, וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חדש אין סופדין אותו.

יא) אל יתקשה אדם על מתו יתר מדיי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יתר מדיי שזהו מנהגו של עולם, והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טפש, אלא כיצד יעשה, שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים.

יב) כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה, כל שלשה ימים הראשונים, יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו, ומשלשה ועד שבעה [כאילו היא] מונחת בקרן זוית, מכאן ואילך [כאילו] עוברת כנגדו בשוק, כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר הכיתה אותם ולא חלו מכלל שצריך להקיץ ולחול.