הלכות תשובה פרק ד

א) עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה. ארבעה מהן עוון גדול, והעושה אחד מארבעתן, אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו; ואלו הן: המחטיא את הרבים -- ובכלל עוון זה, המעכב את הרבים מלעשות מצוה. והמטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה -- כגון מסית ומדיח. הרואה בנו בתרבות רעה ואינו ממחה בידו -- הואיל ובנו ברשותו אילו מיחה בו היה פורש ונמצא כמחטיאו; ובכלל עוון זה כל שאפשר בידו למחות באחרים בין רבים בין יחידים ולא מיחה בהן, אלא הניח אותם בכשלונם. והאומר אחטא ואשוב -- ובכלל זה האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר.

ב) ומהן חמישה דברים הנועלין דרכי התשובה בפני עושיהן; ואלו הן: הפורש מן הציבור -- לפי שבזמן שיעשו תשובה, לא יהיה עימהן ואינו זוכה עימהן בזכייות שעושין. והחולק על דברי חכמים -- לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן, ואינו יודע דרכי התשובה. והמלעיג על המצוות -- שכיון שנתבזו בעיניו, אינו רודף אחריהן ולא עושן; ואם לא יעשה, במה יזכה. והמבזה רבותיו -- שדבר זה גורם להן לדוחפו ולטורדו כישוע וכגחזי, ובזמן שנטרד לא ימצא מלמד ומורה לו דרך האמת. והשונא את התוכחות -- שהרי לא הניח לו דרך התשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, חוזר בתשובה כמו שכתוב בתורה: "זכור ואל תשכח" (דברים ט,ז), "ממרים הייתם" (שם), "ולא נתן ה' לכם לב" (דברים כט,ג), "עם נבל, ולא חכם" (דברים לב,ו). וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר "הוי גוי חוטא" (ישעיהו א,ד), "ידע שור קונהו" (ישעיהו א,ג), "מדעתי, כי קשה אתה, וגיד ברזל עורפך, ומצחך נחושה" (ישעיהו מח,ד); וכן ציווהו האל להוכיח לחטאים, שנאמר "קרא בגרון אל תחשוך" (ישעיהו נח,א). וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל, עד שחזרו בתשובה. לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמיים מנעוריו ואוהב להן, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה. וזה ששונא את התוכחת, אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו; לפיכך יעמוד בחטאותיו, שהם בעיניו טובים.

ג) ומהם חמישה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהן עוונות שבין אדם לחברו, ואינו יודע חברו שחטא לו, כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו; ואלו הן: המקלל את הרבים -- ולא קילל אדם ידוע כדי שישאל ממנו כפרה. והחולק עם גנב -- לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא הגנב גונב רבים ומביא לו והוא לוקח; ועוד שהוא מחזק יד הגנב, ומחטיא אותו. והמוצא אבידה ואינו מכריז עליה עד שיחזירה לבעליה -- לאחר זמן, כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר. והאוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות -- אלו בני אדם אמיללין הן ואינן ידועין ומפורסמין, וגולין מעיר לעיר ואין להם מכיר, כדי שיידע שור זה של מי הוא ויחזירנו לו. והמקבל שוחד להטות דין -- אינו יודע עד היכן הגיע הטייה זו וכמה הוא כוחה כדי שיחזיר, שהדבר יש לו רגליים; ועוד שהוא מחזק יד זה, ומחטיא אותו.

ד) ומהן חמישה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא; ואלו הן: האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה -- שזה אבק גזל, והוא מדמה שלא חטא ויאמר כלום אכלתי אלא ברשותן. המשתמש בעבוטו של עני -- שהעבוט של עני אינו אלא כגון קורדום ומחרשה, ויאמר בליבו אינן חסרים, והרי לא גזלתי אותו. המסתכל בעריות -- מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי, והוא אינו יודע שראיית העיניים עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו,לט). המתכבד בקלון חברו -- אומר בליבו שאינו חוטא, לפי שאין חברו עומד ולא הגיעה לו בושת, ולא ביישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חברו או חכמתו, כדי שייראה מכללן שהוא מכובד וחברו בזוי. והחושד כשרים -- אומר בליבו שאינו חטא, לפי שהוא אומר מה עשיתי לו, וכי יש שם אלא חשד שמא עשה או לא עשה, והוא אינו יודע שזה עוון שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירות.

ה) ומהן חמישה דברים העושה אותן יימשך אחריהן תמיד, והן קשין לפרוש מהן; לפיכך צריך אדם להיזהר מהן שמא יידבק בהן, והן כולן דעות רעות עד מאוד; ואלו הן: רכילות. ולשון הרע. ובעל חימה. ובעל מחשבה רעה. והמתחבר לרשע -- מפני שהוא לומד ממעשיו, והן נרשמין בליבו. הוא שאמר שלמה "ורועה כסילים, ירוע" (משלי יג,כ). וכבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהן תמיד, קל וחומר לבעל תשובה.

ו) כל אלו הדברים, וכיוצא בהן, אף על פי שמעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה; אלא אם עשה אדם תשובה מהן -- הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא.

---

הלכות תשובה פרק ה

א) רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע" (בראשית ג,כב) -- כלומר הן מין זה של אדם היה אחד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא, "פן ישלח ידו" (שם).

ב) אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע; וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שימשכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיה אומר "מפי עליון לא תצא, הרעות והטוב" (איכה ג,לח), כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב ולא להיות רע.

ג) וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד על עצמו; ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" (איכה ג,לט); וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידנו, ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו, "נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ה'" (איכה ג,מ).

ד) [ג] ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה -- שנאמר "ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב; ואת המוות, ואת הרע" (דברים ל,טו), וכתוב "ראה אנוכי נותן לפניכם, היום, ברכה, וקללה" (דברים יא,כו): כלומר שהרשות בידכם; וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם -- עושה, בין טובים בין רעים. ומפני זה העניין נאמר "מי ייתן והיה לבבם זה להם" (דברים ה,כה) -- כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם.

ה) [ד] אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מליבם הטיפשים הוברי שמיים -- היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו. ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאי זה דין ואי זה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק -- "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח,כה).

ו) ואל תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי ייעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר "כל אשר חפץ ה', עשה -- בשמיים ובארץ" (תהילים קלה,ו). דע שהכול בחפצו ייעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו.

ז) כיצד, כשם שחפץ היוצר להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר ברייות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו; ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו, וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.

ח) לפיכך דנין את האדם לפי מעשיו: אם עשה טובה, מטיבין לו; ואם עשה רעה, מריעין לו. הוא שהנביא אומר "מידכם הייתה זאת" (מלאכי א,ט) לכם; "גם המה בחרו בדרכיהם" (ישעיהו סו,ג). ובעניין זה אמר שלמה "שמח בחור בילדותך... ודע, כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט" (קוהלת יא,ט), כלומר דע שיש בידך כוח לעשות, ועתיד אתה ליתן את הדין.

ט) [ה] שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה: ידע שזה צדיק או רשע, או לא ידע; אם ידע שהוא יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בורייו.

י) דע שתשובת שאלה זו "ארוכה מארץ, מידה; ורחבה, מני ים" (איוב יא,ט), וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה; אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר.

יא) כבר ביארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקדוש ברוך הוא אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהן ודעתן שניים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בורייו. וכשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר "כי לא יראני האדם, וחי" (שמות לג,כ) -- כך אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אומר "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי" (ישעיהו נה,ח). וכיון שכן הוא, אין בנו כוח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים.

יב) אבל נדע בלא ספק, שמעשה האדם ביד האדם; ואין הקדוש ברוך הוא מושכו, ולא גוזר עליו לא לעשות כך ולא שלא לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נדע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על כל מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה העיקר, שכל דברי הנבואה תלויין בו.

---

הלכות תשובה פרק ו

א) פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה, ונכשלין בהן רוב האדם; ויעלה על דעתן מהן שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם לעשות טובה או רעה, ושאין ליבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והריני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים.

ב) בזמן שאדם אחד חוטא, או אנשי מדינה חוטאין, ועושה החוטא חטא שעשה מדעתו וברצונו, כמו שהודענו -- ראוי להיפרע ממנו; והקדוש ברוך הוא יודע היאך ייפרע. יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו או בבניו הקטנים: שבניו של אדם הקטנים שאין בהן דעת ולא הגיעו לכלל מצוות, כקניינו הן -- כתוב "איש בחטאו, יומת" (ראה דברים כד,טז), עד שייעשה איש.

ג) ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא, ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה. ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה, ולעולם הבא. [ב] במה דברים אמורים, בזמן שלא עשה תשובה; אבל אם עשה תשובה, התשובה כתריס לפני הפורענות. וכשם שהאדם חוטא ברצונו ומדעתו, כך הוא עושה תשובה ברצונו ומדעתו.

ד) [ג] ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים הרבה, עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפירעון מזה החוטא על חטאיו אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו דרך התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים אלו שעשה. הוא שהקדוש ברוך הוא אמר על ידי ישעיהו, "השמן לב העם הזה... ושב ורפא לו" (ישעיהו ו,י). וכן הוא אומר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוהים, ובוזים דבריו ומיתעתעים בנביאיו, עד עלות חמת ה' בעמו, עד לאין מרפא" (דברי הימים ב לו,טז) -- כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע, עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא.

ה) לפיכך כתוב בתורה "ואני, אחזק את לב פרעה" (ראה שמות ד,כא; שמות יד,ד): לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר "הבה נתחכמה, לו" (שמות א,י), נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעין ממנו; ולפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את ליבו.

ו) ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא שאין אתה משלח, שנאמר "ואתה, ועבדיך -- ידעתי..." (שמות ט,ל), "ואולם בעבור זאת העמדתיך" (שמות ט,טז) -- כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו.

ז) וכן סיחון לפי עוונות שהיו לו נתחייב למונעו התשובה, שנאמר "כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו ואימץ את לבבו" (דברים ב,ל). וכן הכנעניים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר "כי מאת ה' הייתה לחזק את ליבם לקראת המלחמה עם ישראל, למען החרימם" (יהושוע יא,כ). וכן ישראל בימי אלייהו לפי שהרבו לפשוע, מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה, שנאמר "ואתה הסיבות את ליבם, אחורנית" (מלכים א יח,לז), כלומר מנעת מהן התשובה.

ח) נמצאת אומר שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנעניים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עבודה זרה; אלא כולן חטאו מעצמן, וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.

ט) [ד] ובעניין זה שואלין הנביאים והצדיקים בתפילותיהן מאת ה' לעוזרם על דרך האמת, כמו שאמר דויד "הורני ה' דרכך" (תהילים פו,יא), כלומר אל ימנעוני חטאיי דרך האמת שממנה אדע דרכיך וייחוד שמך. וכן זה שאמר "ורוח נדיבה, תסמכני" (תהילים נא,יד), כלומר תניח רוחי לעשות חפציך ואל יגרמו לי חטאיי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי, עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת. ועל דרך זו, כל הדומה לפסוקים אלו.

י) [ה] ומה הוא זה שאמר דויד "טוב וישר, ה'; על כן יורה חטאים, בדרך. ידרך ענווים, במשפט; וילמד ענווים, דרכו" (תהילים כה,ח-ט). זה ששלח להן נביאים מודיעים להם דרכי ה' ומחזירין אותן בתשובה. ועוד שנתן בהם כוח ללמוד ולהבין, שמידה זו בכל אדם, שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק, מתאווה להן ורודף אותן. והוא שאמרו חכמים בא ליטהר מסייעין אותו, כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר.

יא) והלא כתוב בתורה "ועבדום ועינו אותם" (בראשית טו,יג), הרי גזר על המצריים לעשות רע; וכתוב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ" (דברים לא,טז), הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה. ולמה נפרע מהן, לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה; אלא כל אחד ואחד מאותן הזונין שעבדו עבודה זרה -- אילו לא רצה לעבוד, לא היה עובד. ולא הודיעו הבורא, אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה, לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע, מפני שהודיע הקדוש ברוך הוא למשה שיהיו רשעים בישראל, כעניין שנאמר "כי לא יחדל אביון, מקרב הארץ" (דברים טו,יא).

יב) וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להן, הרשות בידו -- שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם. וכבר אמרנו, שאין כוח באדם לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא דברים העתידין להיות.