הלכות יסודי התורה פרק ח

א) משה רבנו -- לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף: אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן -- לא להביא ראיה על הנבואה. צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן, שאר כל האותות.

ב) ובמה האמינו בו, במעמד הר סיניי: שעינינו ראו, ולא זר; ואוזנינו שמעו, ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים: משה, משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר "פנים בפנים דיבר ה' עימכם" (דברים ה,ד), ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת" (דברים ה,ג).

ג) ומניין שמעמד הר סיניי לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט,ט) -- מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

ד) [ב] נמצאו אלו ששולח להם, הם העדים על נבואתו שהיא אמת, ואינו צריך לעשות להן אות: שהן והוא אחד בדבר, כשני עדים שראו דבר אחד ביחד -- שכל אחד מהן עד לחברו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחברו. כך משה רבנו -- כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיניי, ואינו צריך לעשות להם אות.

ה) וזה הוא שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו, בעת שנתן לו האותות לעשותן במצריים, ואמר לו "ושמעו, לקולך" (שמות ג,יח): ידע משה רבנו שהמאמין על פי האותות, יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב, והיה נשמט מלילך, ואמר והן לא יאמינו לי -- עד שהודיעו הקדוש ברוך הוא, שאלו האותות אינן אלא עד שייצאו ממצריים; ואחר שייצאו ויעמדו על ההר הזה, יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך, שאני נותן לך כאן אות שיידעו שאני שלחתיך באמת מבתחילה, ולא יישאר בליבם הרהור. והוא שהכתוב אומר "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך: בהוציאך את העם ממצריים, תעבדון את האלוהים על ההר הזה" (שמות ג,יב).

ו) נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר; אלא מפני המצוה שציווה משה בתורה, ואמר אם נתן אות, "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו): כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שני עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר; כך מצוה לשמוע מזה הנביא, אף על פי שאין אנו יודעין אם האות אמת או בכישוף ולאט.

ז) [ג] לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים, וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו -- אין שומעין לו: ואנו יודעין בייחוד שאותן האותות בלאט וכישוף הן, לפי שנבואת משה רבנו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה, כמו ששמע הוא.

ח) הא למה הדבר דומה, לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו, שאינו כמו שראה -- שאינו שומע להן, אלא יודע בוודאי שהן עדי שקר.

ט) לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת, "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" (דברים יג,ד), שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך. והואיל ואין אנו מאמינים במופת, אלא מפני המצוה שציוונו משה, היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה, שראינו וששמענו.