הלכות יסודי התורה פרק ז

א) מיסודי הדת, לידע שהאל מנבא את בני האדם; ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד.

ב) אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו, שלם בגופו, כשייכנס לפרדס ויימשך באותן העניינות הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעת נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטילים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה, קשורה תחת הכיסא, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהן גודלו -- מיד רוח הקודש שורה עליו.

ג) ובעת שתנוח עליו הרוח -- תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראין אישים, וייהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים: כמו שנאמר בשאול, "והתנבית עימם; ונהפכת, לאיש אחר" (שמואל א י,ו).

ד) [ב] הנביאים, מעלות מעלות הן: כמו שיש בחכמה חכם גדול מחברו, כך בנבואה נביא גדול מנביא. וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתיפול עליהן תרדמה: כמו שנאמר "במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו" (במדבר יב,ו).

ה) וכולן, כשמתנבאין, אבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כושל, ועשתנותיהם מיטרפות ותישאר הדעת פנויה להבין מה שתראה: כמו שנאמר באברהם, "והנה אימה חשכה גדולה, נופלת עליו" (בראשית טו,יב); וכמו שנאמר בדנייאל, "והודי נהפך עליי למשחית, ולא עצרתי כוח" (דנייאל י,ח).

ו) [ג] הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו, ומיד ייחקק בליבו פתרון המשל במראה הנבואה, ויידע מה הוא -- כמו הסולם שראה יעקוב אבינו, ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכייות, ושיעבודן; וכמו החיות שראה יחזקאל, והסיר הנפוח ומקל שקד שראה ירמיה, והמגילה שראה יחזקאל, והאיפה שראה זכריה.

ז) וכן שאר הנביאים, יש מהן אומרין המשל ופתרונו כמו אלו; ויש מהן אומרין הפתרון בלבד. ופעמים אומרין המשל בלבד בלא פתרון, כמקצת דברי יחזקאל וזכריה. וכולן, במשל ודרך חידה הם מתנבאים.

ח) [ד] כל הנביאים -- אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין: שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים, לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והן מבקשין הנבואה; וזהו שנאמר "והמה מתנבאים" (שמואל א י,ה), כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שיינבאו, כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.

ט) [ה] אלו שהן מבקשין להתנבא, הם הנקראים בני הנביאים. ואף על פי שמכוונין דעתן, אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה.

י) [ו] כל הדברים שאמרנו, הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים -- חוץ ממשה רבנו, רבן של כל הנביאים. ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים -- שכל הנביאים, בחלום או במראה; ומשה רבנו מתנבא והוא ער ועומד, שנאמר "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר איתו, וישמע הקול מדבר אליו" (במדבר ז,פט).

יא) כל הנביאים, על ידי מלאך; לפיכך רואין מה שהם רואין במשל וחידה. משה רבנו, לא על ידי מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב,ח), ונאמר "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות לג,יא); ונאמר "ותמונת ה' יביט" (במדבר יב,ח): כלומר שאין שם משל אלא, רואה הדבר על בורייו בלא חידה ובלא משל; הוא שהתורה מעידה עליו, "במראה ולא בחידות" (שם), שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בורייו.

יב) כל הנביאים, יראין ונבהלין ומתמוגגין. ומשה רבנו, אינו כן; הוא שהכתוב אומר "כאשר ידבר איש אל ריעהו" (שמות לג,יא): כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כוח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה; והוא עומד על עומדו שלם.

יג) כל הנביאים, אין מתנבאין בכל עת שירצו. משה רבנו, אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו; ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת שירצה, שנאמר "עמדו ואשמעה, מה יצווה ה' לכם" (במדבר ט,ח).

יד) ובזה הבטיחו האל, שנאמר "לך, אמור להם: שובו לכם, לאוהליכם. ואתה, פה עמוד עימדי" (דברים ה,כו-כז). הא למדת שכל הנביאים, כשהנבואה מסתלקת, חוזרים לאוהלם, שהוא צורכי הגוף כולן כשאר העם; לפיכך אינן פורשין מנשותיהן. ומשה רבנו, לא חזר לאוהלו הראשון; לפיכך פירש מן האישה לעולם ומן הדומה לה, ונקשרה דעתו בצור העולמים, ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם וקרן עור פניו, ונתקדש כמלאכים.

טו) [ז] הנביא, אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו, עד שיידע מה שלא היה יודע, מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למנוע אותן ממעשים הרעים שבידיהן; וכשמשלחין אותו, נותנין לו אות ומופת כדי שיידעו העם שהאל שילחו באמת.

טז) ולא כל העושה אות ומופת, מאמינים לו שהוא נביא: אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, שנתעלה בהן על כל בני גילו, והוא מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה, ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שילחו -- מצוה לשמוע ממנו, שנאמר "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו).

יז) ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא, וזה האות יש לו דברים בגו; ואף על פי כן, מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה, מעמידין אותו על חזקתו -- שבכך נצטווינו: כמו שנצטווינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים, ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הן אצלנו, מעמידין אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיוצא בהן, נאמר "הנסתרות, לה' אלוהינו; והנגלות לנו ולבנינו" (דברים כט,כח), ונאמר "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז,ז).