הלכות קרית שמע פרק ג

א) הקורא קרית שמע, רוחץ ידיו במים קודם שיקרא. הגיע זמן קריאה ולא מצא מים, לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים, אלא מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה וכיוצא בהן, וקורא.

ב) אין קורין, לא בבית המרחץ; ולא בבית הכיסא, אף על פי שאין בו צואה; ולא בבית הקברות, ולא בצד המת עצמו -- ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת, מותר לקרות. וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו, חוזר וקורא.

ג) בית הכיסא החדש, שהוכן ועדיין לא נשתמש בו, מותר לקרות קרית שמע כנגדו, אבל לא בתוכו. מרחץ החדש, מותר לקרות בתוכו. היו שני בתים, זימן אחד מהם לבית הכיסא, ואמר על השני וזה -- הרי השני ספק אם הזמינו, או לא הזמין; לפיכך אין קוראין בו, לכתחילה, ואם קרא, יצא. אמר גם זה, הרי שניהן מזומנין, ואין קוראין בהן. חצר המרחץ, והוא המקום שבני אדם עומדין בו לבושין, מותר לקרות בו קרית שמע.

ד) ולא קרית שמע בלבד, אלא כל עניין שהוא מדברי הקודש, אסור לאומרו בבית המרחץ, ובבית הכיסא -- ואפילו אמרו בלשון חול. ולא לאומרו בלבד, אלא אפילו להרהר בליבו בדברי תורה בבית הכיסא, ובבית המרחץ, ובמקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה או מי רגליים -- אסור.

ה) דברים של חול, מותר לאומרן בלשון הקודש בבית הכיסא. וכן הכינויים, כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן, מותר לאומרן בבית הכיסא; אבל השמות המיוחדים, והן השמות שאין נמחקין, אסור להזכירן בבית הכיסא, ובבית המרחץ ישן. ואם נזדמן לו להפריש מדבר האסור בבית המרחץ, או בבית הכיסא, מפריש, ואפילו בלשון קודש ובענייני קודש.

ו) צואת האדם, וצואת כלבים וחזירים, בזמן שיש בתוכן עורות, וכל צואה שריחה רע כגון אלו -- אסור לקרות קרית שמע כנגדן. וכן כנגד מי רגלי אדם; אבל מי רגלי בהמה, קוראין כנגדן. קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן, בכדי שיאכל הגדול כשלוש ביצים דגן, אין מרחיקין לא מצואתו, ולא ממימי רגליו.

ז) הייתה צואה יבשה כחרס, אסור לקרות כנגדה; ואם הייתה יבשה יותר מחרס, עד שאם זרקה תתפרר, הרי היא כעפר, ומותר לקרות כנגדה. מי רגליים שנבלעו בקרקע -- אם היה רישומן ניכר, אסור לקרות כנגדן; ואם אין רישומן ניכר, מותר.

ח) כמה ירחיק מצואה וממי רגליים ואחר כך יקרא, ארבע אמות. במה דברים אמורים, בזמן שהן מלאחוריו, או מצדדיו; אבל אם היו כנגד פניו, מרחיק מהן עד שלא יראה אותן, ואחר כך יקרא.

ט) במה דברים אמורים, בשהיה עימהן בבית, במקום שווה; אבל אם היה שם מקום גבוה עשרה טפחים, או נמוך מהם עשרה טפחים, יישב בצד המקום וקורא, שהרי נפסק ביניהן -- והוא, שלא יגיע לו ריח רע. וכן אם כפה כלי על הצואה, או על מימי רגליים -- אף על פי שהן עימו בבית, הרי אלו כקבורין, ומותר לקרות עימהן.

י) היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית, אף על פי שהוא רואה אותה מאחורי הזכוכית, מותר לקרות בצידה. נתן רביעית מים לתוך מי רגליים של פעם אחת, מותר לקרות עימהן בתוך ארבע אמות.

יא) הייתה צואה בגומה -- עומד בסנדלו על הגומה, וקורא: והוא, שלא יהיה סנדלו נוגע בה. הייתה כנגדו צואה מעוטה ביותר, כמו טיפה, רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה, וקורא. הייתה נטישת צואה על בשרו, או ידיו מטונפות מבית הכיסא, ולא היה להן ריח רע כלל, מפני קוטנן או יבישתן -- מותר לקרות, לפי שאין להן ריח רע. אבל אם הייתה במקומה, אף על פי שאינה נראית כשהוא עומד, הואיל ונראית כשהוא יושב, אסור לקרות עד שיקנח יפה יפה -- מפני שהצואה לחה היא, ויש לה ריח רע. וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות, אם היו ידיו מטונפות; וכך ראוי לעשות.

יב) ריח רע שיש לו עיקר, מרחיק ארבע אמות, וקורא, אם פסק הריח; ואם לא פסק, מרחיק עד מקום שפוסק. ושאין לו עיקר, כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה, מרחיק עד מקום שתכלה הרוח, וקורא. גרף של רעי, ועביט של מימי רגליים -- אסור לקרות קרית שמע כנגדן: ואף על פי שאין בהן כלום, ואין להם ריח רע -- מפני שהם כבית הכיסא.

יג) צואה עוברת, כגון שהייתה שטה על פני המים, אסור לקרות כנגדה; ופי חזיר, כצואה עוברת. ואסור לקרות כנגדן, עד שיעברו ממנו ארבע אמות.

יד) היה קורא והגיע למקום הטינופת, לא יניח ידו על פיו ויקרא, אלא יפסיק, עד שיעבור מאותו מקום. וכן הקורא שיצאת ממנו רוח מלמטה -- יפסיק עד שתכלה בואשה, וחוזר לקריאתו; וכן בדברי תורה. יצאת רוח מחברו -- אף על פי שמפסיק לה קרית שמע, אינו מפסיק לה דברי תורה.

טו) היה קורא קרית שמע בבית, ונסתפק לו אם יש שם צואה או מימי רגליים או אין שם -- הרי זה מותר לקרות. היה קורא באשפה, ונסתפק לו אם יש שם צואה או אין שם -- לא יקרא עד שיבדוק: שחזקת האשפה, שהיא מקום הטינופת. אבל ספק מי רגליים, אפילו באשפה, מותר לקרות.

טז) כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגליים, עד שירחיק -- כך אסור לקרות כנגד הערווה, עד שיחזיר פניו: אפילו גוי או קטן, לא יקרא כנגד ערוותן. אפילו מחיצה של זכוכית מפסקת, הואיל והוא רואה את הערווה, אסור לקרות, עד שיחזיר פניו. וכל גוף האישה, ערווה; לפיכך לא יסתכל בגוף האישה, כשהוא קורא: ואפילו אשתו -- אם היה מגולה טפח מגופה, לא יקרא כנגדה.

יז) וכשם שהוא אסור לקרות, כנגד ערוות אחרים -- כך הוא אסור לקרות, כנגד ערוותו: לא יקרא כשהוא ערום, עד שיכסה ערוותו. הייתה חגורה של בגד או עור או שק על מותניו, אף על פי ששאר גופו ערום, מותר לו לקרות -- והוא, שלא יהיה עקבו נוגע בערוותו. היה ישן בטליתו, והיה ערום, חוצץ בטליתו מתחת ליבו, וקורא; אבל לא יחוץ מצווארו ויקרא, מפני שליבו רואה את הערווה, ונמצא כמי שקרא בלא חגורה.

יח) שניים שהיו ישנים בטלית אחת, כל אחד מהן אסור לקרות, אף על פי שכיסה מתחת ליבו -- עד שתהא טלית מפסקת ביניהן, כדי שלא ייגע בשר זה בבשר זה ממותניו ולמטה. ואם היה ישן עם אשתו, או בניו ובני ביתו הקטנים, הרי גופן כגופו, ואינו מרגיש מהן; לפיכך אף על פי שבשרו נוגע בהן, מחזיר פניו וחוצץ מתחת ליבו, וקורא.

יט) עד אימתיי הם קטנים לעניין זה -- עד שיהיה הזכר, בן שתים עשרה שנה ויום אחד; והנקבה, בת אחת עשרה שנה ויום אחד: והוא, שיהא תבניתם כתבנית גדולים, "שדיים נכונו ושיערך צמח" (יחזקאל טז,ז), ואחר כך לא יקרא, עד שתפסיק טלית ביניהן. אבל אם עדיין לא היו שדיים נכונו ושיערך צמח, קורא עימהן בקירוב בשר, ואינו צריך הפסק -- עד שיהיה הזכר, בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, והנקבה, בת שתים עשרה שנה ויום אחד.

---

הלכות קרית שמע פרק ד

א) נשים ועבדים וקטנים, פטורין מקרית שמע; ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה, ומברכין לפניה ולאחריה -- כדי לחנכן במצוות. מי שהיה ליבו טרוד ונחפז לדבר מצוה מכל המצוות, פטור ומקרית שמע. לפיכך חתן שנשא בתולה, פטור מקרית שמע, עד שיבוא עליה -- לפי שאין דעתו פנויה, שמא לא ימצא לה בתולים; ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל, חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך, שהרי נתקררה דעתו, וליבו גס בה אף על פי שלא בעל.

ב) אבל הנושא את הבעולה, אף על פי שהוא עוסק במצוה, חייב לקרות, הואיל ואין לו דבר שמשבש דעתו. וכן כל כיוצא בזה.

ג) מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, פטור מקרית שמע עד שיקברנו -- מפני שאין דעתו פנויה לקרות. ואם היה משמר את המת, אף על פי שאינו מתו, פטור מקרית שמע; ואם היו השומרים שניים, האחד משמר והשני נשמט למקום אחר וקורא, וחוזר ומשמר ונשמט האחר וקורא. וכן החופר קבר למת, פטור מקרית שמע.

ד) אין מוציאין את המת לקוברו סמוך לזמן קרית שמע, אלא אם כן היה אדם גדול. ואם התחילו והוציאוהו, והגיע זמן הקריאה והן מלווין את המת -- כל שיש למיטה צורך בהן, כגון נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, בין היו לפני המיטה בין היו לאחר המיטה, פטורין; ושאר המלווין שאין למיטה צורך בהן, חייבין.

ה) היו עוסקין בהספד והגיע זמן קרית שמע -- בזמן שהמת מונח לפניהן, נשמטים אחד אחד וקוראין וחוזרין להספד; אין המת מוטל לפניהם, כל העם קורין קרית שמע, והאביל יושב ודומם, לפי שאינו חייב לקרות עד שיקבור את מתו.

ו) קברו את המת, וחזרו האבילים לקבל תנחומין, וכל העם הולכין אחריהן ממקום הקבר למקום שעומדין בו האבילים לעשות שורה לקבל תנחומים -- אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד, קודם שיגיעו לשורה, יתחילו; ואם לאו, לא יתחילו, אלא ינחמו את האבילים, ואחר שייפטרו מהן יתחילו לקרות. בני אדם העומדין בשורה -- הפנימיים שהן רואין פני האבילים, פטורין מקרית שמע; והחיצונים, הואיל ואינן רואין את האבילים, חייבין בקרית שמע במקומן.

ז) כל מי שהוא פטור מלקרות קרית שמע -- אם רצה להחמיר על עצמו ולקרות, קורא: והוא, שתהיה דעתו מיושבת עליו; אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל ותמיה, אינו רשאי לקרות, עד שתתיישב דעתו.

ח) כל הטמאין, חייבין בקרית שמע, ומברכין לפניה ולאחריה, והן בטומאתן -- אף על פי שאפשר להן לעלות מטומאתן בו ביום, כגון הנוגעין בשרץ או בנידה וזבה ומשכבן וכיוצא בהן. ועזרא ובית דינו תיקנו שלא יקרא בעל קרי לבדו משאר הטמאין, עד שיטבול; ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא היה כוח ברוב הציבור לעמוד בה -- לפיכך בטלה. וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קרית שמע, והן בעלי קראין, לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה, אלא עומדין בטהרתן לעולם.

---

הלכות תפילה וברכת כוהנים

הלכות תפילה וברכת כוהנים. יש בכללן שתי מצוות עשה -- (א) לעבוד את ה' בתפילה בכל יום; (ב) לברך כוהנים את ישראל בכל יום. וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות תפילה פרק א

א) מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם את ה' אלוהיכם" (שמות כג,כה): מפי השמועה למדו שעבודה זו, היא תפילה, שנאמר "ולעובדו, בכל לבבכם" (דברים יא,יג) -- אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפילה. ואין מניין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה; [ב] ולפיכך נשים ועבדים, חייבין בתפילה -- לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה.

ב) אלא חיוב מצוה זו, כך הוא -- שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו.

ג) אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה; ואם היה ערל שפתיים, מדבר כפי יכולתו ובכל עת שירצה. וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו -- יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפלל פעמים הרבה. והכול היו מתפללין נוכח המקדש, בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו, ועד עזרא.

ד) כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים; ואותן הבנים נתבלבלה שפתם, והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה. וכיון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צרכיו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר "ובניהם חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית, וכלשון, עם ועם" (נחמיה יג,כד).

ה) ומפני זה, כשהיה אחד מהן מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש, עד שיערבו עימה לשונות אחרות.

ו) וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר: שלוש ראשונות, שבח לה'; ושלוש אחרונות, הודיה; ואמצעייות, יש בהן שאילת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש, ולצורכי הציבור, כולן -- כדי שיהיו ערוכות בפי הכול, וילמדו אותן במהרה, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלמה, כתפילת בעלי הלשון הצחה. ומפני עניין זה, תיקנו כל הברכות והתפילות הסדורות בפי כל ישראל, כדי שיהא כל עניין, ברכה ערוכה בפי העילג.

ז) [ה] וכן תיקנו שיהא מניין התפילות, כמניין הקרבנות -- שתי תפילות בכל יום, כנגד שני תמידין. וכל יום שיש קרבן מוסף, תיקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף. ותפילה שכנגד תמיד של בוקר, היא הנקראת תפילת שחרית; ותפילה שכנגד תמיד של בין הערביים, היא הנקראת תפילת מנחה; ותפילה שכנגד המוספין, היא הנקראת תפילת המוספין.

ח) [ו] וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי אברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה, שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" (ויקרא ו,ב), כעניין שנאמר "ערב ובוקר וצוהריים, אשיחה ואהמה" (תהילים נה,יח). ואין תפילת ערבית חובה, כתפילת שחרית ומנחה; ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקיבלוה עליהם כתפילת חובה.

ט) [ז] וכן תיקנו תפילה אחר תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה, ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה, מפני התענית -- וזו התפילה הנקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמיים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה, אלא סמוך לשקיעת החמה.

י) [ח] נמצאו התפילות בכל יום -- שלוש, ערבית ושחרית ומנחה; ובשבתות ובמועדים ובראשי חודשים -- ארבע, שלוש של כל יום ותפילת המוספין; וביום הכיפורים -- חמש, ארבע אלו ותפילת נעילה.

יא) [ט] תפילות אלו -- אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהם: אם רצה אדם שיתפלל כל היום כולו, הרשות בידו. וכל אותן התפילות שיוסיף, כמו מקריב נדבות; לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעייות, מעין הברכה -- ואם חידש אפילו בברכה אחת, דייו: כדי להודיע שהיא נדבה, ולא חובה. ושלוש ראשונות ושלוש אחרונות, לעולם אין מוסיפין בהן, ולא פוחתין מהן, ואין משנין בהן דבר.

יב) [י] אין הציבור מתפללין תפילת נדבה, לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה; ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתיים, אחת חובת היום ואחת נדבה, לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף. ויש מן הגאונים, מי שהורה שאסור להתפלל תפילת נדבה בשבתות וימים טובים, לפי שאין מקריבין בהן נדבה, אלא חובת היום בלבד.