הלכות תשובה פרק י

א) אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאינצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא.

ב) אין ראוי לעבוד את ה', על דרך זו: שהעובד על דרך זו, הוא עובד מיראה; ואינה מעלת הנביאים, ולא מעלת החכמים. ואין עובד ה' על דרך זו, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

ג) [ב] העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה -- לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה: אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בגללה.

ד) ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה). ובזמן שיאהוב את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה.

ה) [ג] וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהוב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד: כאלו חולי האהבה, שאין דעתן פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשוכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד, כמו שציוונו, "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו,ה). והוא ששלמה אמר דרך משל, "כי חולת אהבה, אני" (שיר השירים ב,ה); וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה.

ו) [ד] אמרו חכמים הראשונים, שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאיקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא; תלמוד לומר, "לאהבה את ה'" (דברים יא,יג) -- כל שאתם עושין, לא תעשו אלא מאהבה.

ז) ועוד אמרו חכמים, "במצוותיו, חפץ מאוד" (תהילים קיב,א) -- במצוותיו, ולא בשכר מצוותיו. וכן היו גדולי החכמים מצווין לנבוני תלמידיהן ומשכיליהן בייחוד, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה; אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל כלום -- אלא מפני שהוא הרב, ראוי לשמשו: כלומר, עבדו מאהבה.

ח) [ה] כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עליו פורענות -- הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה, ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה -- הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה -- שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.

ט) לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט מעט; ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדוהו מאהבה.

י) [ו] דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה, כמו שציווה ואמר "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו,ה), אלא בדעה שיידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה -- אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה.

יא) לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה.

---

מה אהבתי, תורתך; כל היום, היא שיחתי (תהילים קיט,צז).

ספר אהבה והוא ספר שני

הלכותיו שש, וזה הוא סידורן: הלכות קרית שמע, הלכות תפילה וברכת כוהנים, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, הלכות ציצית, הלכות ברכות, הלכות מילה.

---

הלכות קרית שמע

הלכות קרית שמע. מצות עשה אחת, והיא לקרות קרית שמע פעמיים ביום. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

---

הלכות קרית שמע פרק א

א) פעמיים בכל יום, קוראין קרית שמע -- בערב ובבוקר, שנאמר "ובשוכבך ובקומך" (דברים ו,ז): בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה; ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום.

ב) ומה הוא קורא, שלוש פרשייות אלו -- והן "שמע" (דברים ו,ד-ט), ו"והיה אם שמוע" (דברים יא,יג-כא), ו"ויאמר" (במדבר טו,לז-מא). ומקדימין לקרות פרשת "שמע", מפני שיש בה ציווי על ייחוד ה', ואהבתו ותלמודו: שהוא העיקר הגדול, שהכול תלוי בו. ואחריה "והיה אם שמוע", שיש בה ציווי על שאר המצוות כולן. ואחר כך פרשת "ציצית", שגם היא יש בה ציווי על זכירת כל המצוות.

ג) אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצריים; ומצוה להזכיר יציאת מצריים בלילה וביום, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג). וקריאת שלוש פרשייות אלו על סדר זה, הוא הנקרא קרית שמע.

ד) הקורא קרית שמע, כשהוא גומר פסוק ראשון, אומר בלחש, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; וחוזר וקורא כדרכו "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה), עד סופה. ולמה קורין כן, מסורת היא בידינו -- שבשעה שקיבץ יעקוב אבינו את בניו במצריים בשעת מיתתו, ציוום וזירזם על ייחוד ה', ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו. ושאל אותם ואמר להם, בניי, שמא יש בכם פסולת, מי שאינו עומד עימי בייחוד אדון כל העולם, כעניין שאמר לנו משה רבנו "פן יש בכם איש או אישה..." (דברים כט,יז). ענו כולם, ואמרו "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד), כלומר שמע ממנו אבינו ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד. פתח הזקן ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששיבח בו ישראל הזקן, אחר פסוק זה.

ה) כשהקורא קורא קרית שמע, מברך לפניה ולאחריה -- ביום, מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה; ובלילה, מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה.

ו) ברכה ראשונה שלפניה ביום, יוצר אור; שנייה לה, אהבת עולם אהבתנו; ושל אחריה, אמת ויציב. וברכה ראשונה שלפניה בלילה, מעריב ערבים; שנייה לה, אהבת עולם עמך ישראל אהבת; וברכה ראשונה של אחריה, אמת אמונה; שנייה לה, השכיבנו.

ז) ברכה ראשונה שלפניה, בין ביום בין בלילה, פותח בה בברוך, וחותם בה בברוך; ושאר ברכותיה, חותם בכל אחת מהן בברוך, ואין להם פתיחה.

ח) ברכות אלו, עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל, עזרא ובית דינו תיקנום; ואין אדם רשאי לפחות מהן, ולא להוסיף עליהן: מקום שהתקינו לחתום בברוך, אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום, אינו רשאי לחתום; מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך, אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח בברוך, אינו רשאי שלא לפתוח. כללו של דבר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות -- הרי זה טועה, וחוזר ומברך כמטבע. וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית, ואמת אמונה בערבית -- לא יצא ידי חובתו.

ט) [ח] הקדים ברכה שנייה לברכה ראשונה, בין ביום בין בלילה, בין לפניה בין לאחריה -- יצא: לפי שאין סדר לברכות. בשחרית, פתח יוצר אור, וסיים מעריב ערבים -- לא יצא; פתח במעריב ערבים, וסיים ביוצר אור -- יצא. וכן בערבית, אם פתח במעריב ערבים, וסיים ביוצר אור -- לא יצא; פתח ביוצר אור, וסיים במעריב ערבים -- יצא: שכל הברכות, הולכות אחר חתימתן.

י) [ט] אי זה הוא זמן קרית שמע בלילה -- מצותה משעת יציאת הכוכבים, עד חצי הלילה; ואם עבר ואיחר, וקרא עד שלא עלה עמוד השחר -- יצא ידי חובתו: שלא אמרו עד חצות, אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה.

יא) [י] הקורא קרית שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר, קודם הנץ החמה -- לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן היה אנוס, כגון שיכור או חולה, וכיוצא בהן. ואנוס שקרא בעת זה, אינו מברך השכיבנו.

יב) [יא] ואי זה הוא זמנה ביום -- מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה; ושיעור זה, כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש. ואם איחר וקרא אחר שעלתה השמש, יצא ידי חובתו -- שעונתה עד סוף שלוש שעות ביום, למי שעבר ואיחר.

יג) [יב] מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית, אחר שעלה עמוד השחר -- אף על פי שהשלים קודם שתנץ החמה, יצא ידי חובתו. ובשעת הדוחק, כגון שהיה משכים לצאת לדרך, קורא לכתחילה, משיעלה עמוד השחר.

יד) [יג] הקורא אחר שלוש שעות ביום, אפילו היה אנוס, לא יצא ידי חובת קרית שמע בעונתה, אלא הרי הוא כקורא בתורה; ומברך הוא לפניה ולאחריה כל היום, אפילו איחר וקרא אחר שלוש שעות.

---

הלכות קרית שמע פרק ב

א) הקורא את שמע, ולא כיוון ליבו בפסוק ראשון שהוא "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד) -- לא יצא ידי חובתו; והשאר, אם לא כיוון ליבו -- יצא. אפילו היה קורא בתורה כדרכו, או מגיה את הפרשייות האלו בעונת קריאה -- יצא: והוא, שכיוון את ליבו בפסוק ראשון.

ב) כל אדם, קורין כדרכן -- בין עומדין, בין מהלכין, בין שוכבין, בין רוכבין על גבי בהמה. ואסור לקרות קרית שמע, והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע, או מושלך על גבו ופניו למעלה. אבל קורא הוא, והוא שוכב על צידו; ואם היה בעל בשר הרבה, ואינו יכול להתהפך על צידו, או שהיה חולה -- נוטה מעט לצידו, וקורא.

ג) מי שהיה מהלך על רגליו, עומד בפסוק ראשון; והשאר, קורא והוא מהלך. היה ישן, מצערין אותו ומעירין אותו, עד שיקרא פסוק ראשון; ומכאן ואילך, אם אנסתו שינה, אין מצערין אותו.

ד) מי שהיה עוסק במלאכה -- מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה, כולה. וכן האומנין בטילין ממלאכתן בפרשה ראשונה, כדי שלא תהיה קריאת עראי; והשאר, קורא והוא עוסק במלאכתו. אפילו היה עומד בראש האילן, או בראש הכותל, קורא במקומו. ומברך לפניה, ולאחריה.

ה) היה עוסק בתלמוד תורה, והגיע זמן קרית שמע -- פוסק וקורא; ומברך לפניה, ולאחריה. היה עוסק בצורכי רבים -- לא יפסיק, אלא יגמור עסקיהן; ויקרא, אם נשאר עת לקרות.

ו) היה עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מהפך בעורות, או שהיו עוסקין בדין -- גומר, ואחר כך קורא קרית שמע. ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן הקריאה, ופסק וקרא -- הרי זה משובח.

ז) מי שירד לטבול -- אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות קודם שתנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם היה מתיירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא, יתכסה במים שהוא עומד בהן ויקרא. ולא יתכסה לא במים שריחן רע, ולא במי המשרה; ולא במים צלולין, מפני שערוותו נראית בהן. אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע, וקורא במקומו.

ח) הקורא קרית שמע, לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו -- כדי שלא תהיה קריאתו עראי. ואם עשה כן, אף על פי שיצא ידי חובתו, הרי זה מגונה. וצריך להשמיע לאוזנו, כשהוא קורא; ואם לא השמיע לאוזנו, יצא. וצריך לדקדק, באותייותיה; ואם לא דיקדק, יצא.

ט) כיצד ידקדק, ייזהר שלא ירפה החזק, ולא יחזק הרפה; ולא יניד הנח, ולא יניח הנד. לפיכך צריך ליתן ריוח, בין כל שתי אותות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה הסמוכה לה: כגון בכל לבבך, קורא בכל ושוהה וחוזר וקורא לבבך; וכן ואבדתם מהרה, הכנף פתיל. וצריך לבאר זין של תזכרו. וצריך להאריך בדלת של אחד, כדי שימליכהו על השמיים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם; וצריך שלא לחטוף בחית, כדי שלא יהיה כאומר אי חד.

י) קורא אדם את שמע, בכל לשון שהוא מכירה; והקורא בכל לשון -- צריך להיזהר מדברי שיבוש שבאותה הלשון, ומדקדק באותה הלשון, כמו שמדקדק בלשון הקודש, אם קרא בלשון הקודש.

יא) הקורא למפרע, לא יצא. במה דברים אמורים, בסדר הפסוקים. אבל אם הקדים פרשה לפרשה, אף על פי שאינו רשאי -- אני אומר שיצא: לפי שאינה סמוכה לה בתורה. קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנייה, הרי זה מגונה; קרא מילה אחת וכפלה, כגון שקרא שמע שמע, משתקין אותו.

יב) קראה סירוגין, יצא; אפילו שהה בין סירוג לסירוג כדי לגמור את כולה, יצא -- והוא, שיקרא על הסדר. קראה מתנמנם, והוא מי שאינו לא ער ולא נרדם בשינה -- יצא: ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון.

יג) ספק קרא קרית שמע, ספק לא קרא -- חוזר וקורא, ומברך לפניה ולאחריה. אבל אם ידע שקרא, ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך, אינו חוזר ומברך. קרא וטעה, יחזור למקום שטעה; נעלם ממנו בין פרשה לפרשה, ואינו יודע אי זו פרשה השלים ואי זו צריך להתחיל -- חוזר לפרשה ראשונה, שהוא "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה).

יד) טעה באמצע הפרק, ולא ידע היכן פסק -- חוזר לראש הפרק. היה קורא וכתבתם, ואינו יודע אם הוא בוכתבתם שבשמע או בוכתבתם שבוהיה אם שמוע -- חוזר לוכתבתם של שמע; ואם נסתפק לו אחר שקרא למען ירבו, אינו חוזר -- שעל הרגל לשונו הוא הולך.

טו) היה קורא ופגע באחרים, או פגעו בו -- אם היה בין פרק לפרק, פוסק ומתחיל ושואל שלום מי שהוא חייב בכבודו, כגון שפגע באביו או רבו, או מי שהוא גדול ממנו בחכמה; ומשיב שלום, לכל אדם שנתן לו שלום.

טז) היה קורא באמצע הפרק, אינו פוסק ומתחיל לשאול אלא בשלום מי שהוא מתיירא ממנו, כגון מלך או אנס וכיוצא בהן; אבל מי שהוא חייב בכבודו, כגון אביו או רבו, אם נתן לו שלום תחילה, פוסק ומשיב לו שלום.

יז) ואלו הן בין הפרקים -- בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר. אבל בין ויאמר לאמת ויציב, הרי זה כאמצע הפרק, ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה, ולהשיב מפני הכבוד.