הלכות תפילין פרק ב

א) כיצד כותבין את התפילין -- של ראש, כותבין ארבע פרשייות על ארבעה קלפים, וגוללין כל אחד ואחד לבדו, ומניחין אותן בארבעה בתים שהן מחוברין בעור אחד; ושל יד, כותבין את ארבע הפרשייות בארבעה דפין על קלף אחד, וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחילתו, ומניחו בבית אחד.

ב) וצריך להיזהר בפרשייות, שאם עשה הסתומה פתוחה, או הפתוחה סתומה, פסלן; ושלוש הפרשייות הראשונות, כולן פתוחות, ופרשה אחרונה שהיא "והיה אם שמוע" (דברים יא,יג), סתומה.

ג) וצריך להיזהר במלא וחסר, עד שיהיו ארבעתן כתובות כמו שהן כתובות בספר תורה הבדוק: שאם כתב החסר מלא, פסול, עד שימחוק היתר; ואם כתב המלא חסר, פסול ואין לו תקנה.

ד) ואלו הן החסרות והמלאות, שיש בארבע פרשייות אלו: [ד] פרשה ראשונה (שמות יג,א-י) -- קדש לי כל בכור מלא, זכור מלא, בחזק חסר, הוציא מלא, יצאים חסר ואו, יביאך מלא, והאמרי חסר, והיבוסי מלא, לאבתיך חסר ואו, העבדה חסר, מצת חסר, השביעי מלא, מצות מלא, שאר חסר, גבלך חסר, בעבור מלא, לאות מלא, ולזכרון מלא, עיניך מלא, תורת מלא, הוצאך חסר יוד, החקה חסר, למועדה מלא.

ה) פרשה שנייה (שמות יג,יא-טז) -- והיה כי יבאך חסר יוד, ולאבתיך חסר ואו, חמר חסר, בכור מלא, בחזק חסר, הוציאנו מלא, ויהרג חסר, בכור מלא, מבכר חסר, ועד בכור מלא, זבח חסר ואו, וכל בכור מלא, לאות מלא, ידכה כתוב בהא, ולטוטפת חסר ואו אחרונה, עיניך מלא, בחזק חסר, הוציאנו מלא.

ו) פרשה שלישית (דברים ו,ד-ט) -- שמע, מאדך חסר, לבניך מלא, בביתך בלא יוד שנייה, ובקומך מלא, לאות מלא, ידך בלא יוד שנייה, לטטפת חסר שני ואוין, עיניך מלא, מזזות חסר ואו ראשונה, ביתך בלא יוד שנייה, ובשעריך מלא.

ז) פרשה רביעית (דברים יא,יג-כא) -- והיה אם שמע חסר, מצותי בואו אחת, יורה מלא, ומלקוש מלא, ותירשך חסר ואו, והשתחויתם מלא, יבולה מלא, הטבה חסר, נתן חסר, אתם חסר, לאות מלא, לטוטפת חסר ואו שנייה, עיניכם מלא, אתם חסר, בביתך בלא יוד שנייה, ובקומך מלא, מזוזות מלא, ביתך בלא יוד שנייה, ובשעריך מלא, לאבתיכם חסר ואו.

ח) וצריך להיזהר בתגין של אותייות, והן כמו זינין זקופות על האות שיש להן תג, כמו שהן כתובין בספר תורה; ואלו הן האותייות המתוייגות שבארבע פרשייות אלו:

ט) פרשה ראשונה -- יש בה אות אחת בלבד, והיא מם סתומה של "מימים" (שמות יג,י), עליה שלוש זינין.

י) פרשה שנייה -- יש בה חמש אותייות, וכל אחת מהן הא, ועל כל הא מחמשתן ארבע זינין; והן הא של "ונתנה" (שמות יג,יא), והא ראשונה והא אחרונה של "הקשה" (שמות יג,טו), והא של "ויהרג" (שם), והא של "ידכה" (שמות יג,טז).

יא) פרשה שלישית -- יש בה חמש אותייות, ואלו הן: קוף של "ובקומך" (דברים ו,ז), יש עליה שלוש זינין; וקוף של "וקשרתם" (דברים ו,ח), יש עליה שלוש זינין; וטית טית פה של "לטטפת" (שם), על כל אות משלושתן ארבע זינין.

יב) פרשה רביעית -- יש בה חמש אותייות, ואלו הן: פה של "ואספת" (דברים אי,יד), יש עליה שלושה זינין; ותיו של "ואספת", יש עליה זין אחת; וטית טית פה של "לטוטפת" (דברים יא,יח), על כל אחת משלושתן ארבע זינין. כל האותייות המתוייגות, שש עשרה; ואם לא עשה התגין, או הוסיף וגרע בהן, לא פסל.

יג) [י] הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה, צריך לבודקן. לקח ממנו מאה קציצות, בודק מהן שלוש קציצות -- או שתיים של ראש ואחת של יד, או שתיים של יד ואחת של ראש: אם מצאם כשרים, הוחזק זה האיש, והרי כולן כשרין, ואין השאר צריך בדיקה. ואם לקחן צבתים צבתים, כולן צריכות בדיקה, שחזקת הצבתים, מאנשים הרבה לקוחין.

יד) [יא] הכותב תפילין בכתב ידו, או שלקחן מן המומחה, או משאר אדם ובדקן והחזירן לעורן -- לעולם אינו צריך לבודקן פעם אחר, ואפילו לאחר כמה שנים: כל זמן שחיפויין שלם, הרי הן בחזקתן, ואין חוששין להן, שמא נמחקה אות מתוכן או שניקבה. הילל הזקן היה אומר, אלו משל אבי אימא.

---

הלכות תפילין פרק ג

א) שמונה הלכות יש במעשה התפילין -- כולן הלכה למשה מסיניי, ולפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן, פסל; אלו הן: שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להן ארבע זווייות שוות; ושיהיה בעור של ראש, צורת שין מימין ומשמאל; ושיכרוך הפרשייות במטלית; ושיכרוך אותן בשיער מעל המטלית, ואחר כך מכניסן בבתיהן; ושיהיו תופרין אותן בגידין; ושעושין להן מעבורת מעור החיפוי שתיכנס בה הרצועה, עד שתהא עוברת והולכת בתוך תובר שלה; ושיהיו הרצועות שחורות; ושיהיה הקשר שלהן, קשר ידוע כצורת דלת.

ב) כיצד עושים תפילין של ראש -- לוקחין עץ מרובע, אורכו כרוחבו כגובהו: ואם היה גובהו יותר על רוחבו, או פחות ממנו, אין בכך כלום; ואין מקפידין אלא על אורכו, שיהא כרוחבו. וחופרין בו שלושה חריצין, כדי שיעשה לו ארבעה ראשים כגון זה [איור הושמט כאן].

ג) ולוקחין עור, ומרטבין אותו במים, ומחפין בו את העץ, ומכניסין את העור בין כל חריץ וחריץ; ומכמשין אותו והוא רטוב, מכאן ומכאן, עד שעושין מן העור דמות שין שיש לה שלושה ראשין מימין המניח תפילין, ודמות שין שיש לה ארבעה ראשין משמאל המניח.

ד) [ג] ומניחין את העור על העץ, עד שייבש; ואחר כך חולץ העור מעל גבי האימום של עץ, ונמצא העור שיש בו ארבעה בתים פנויין. ומכניסין פרשה בכל בית ובית, ומחזירין מקצת העור מלמטה; ותופרין אותו מארבע פנותיו, ומניחין מן העור שלמטה מקום שתיכנס בו הרצועה, כמו תובר, והוא הנקרא מעבורת.

ה) [ד] וכיצד עושין תפילין של יד -- לוקחין עץ מרובע, אורכו כרוחבו, ויהיה גובהו כאצבע, או יתר על זה מעט; ומחפין אותו בעור רטוב, ומניחין את העור על האימום עד שייבש; וחולץ את העור, ומכניס את ארבע הפרשייות במקום העץ, ומחזיר מקצת העור מלמטה; ותופרו מארבע פנותיו, ומניחין מן העור תובר, מקום הרצועה.

ו) [ה] כיצד סידור הפרשייות בתפילין של ראש, מכניס פרשה אחרונה שהיא "והיה אם שמוע" (דברים יא,יג) בבית שהוא על ימין המניח; ו"שמע" (דברים ו,ד), סמוכה לה; "והיה כי יביאך" (שמות יג,יא), בבית שלישי סמוכה לשמע; ו"קדש לי" (שמות יג,ב), בבית רביעי שהוא לשמאל המניח תפילין -- כדי שיהא הקורא שלפניו כנגד פני המניח, קורא על הסדר כגון זה [איור הושמט כאן]. ואם החליף סידור זה, פסולות.

ז) [ו] תפילין של יד, כותבין אותה בארבעה דפין בעור אחד, ארוך כספר תורה, על סידורן בתורה כגון זה [איור הושמט כאן]; אם כתבן על ארבעה עורות, והניחן בבית אחד, יצא, ואינו צריך לדובקן.

ח) [ז] כשהוא גולל הפרשייות, בין של ראש בין של יד, גולל אותן מסופן לתחילתן -- עד שתמצא כשתפתח הפרשה, תקרא כל שיטה מתחילתה לסופה.

ט) [ח] כשמכניסין את הפרשייות בבתים שלהן, כורכין אותן במטלית, ועל המטלית שיער, ואחר כך מכניסין אותן בבתיהן. ושיער זה, צריך להיות שיער בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטריפות שלהן; וכבר נהגו כל העם, לכורכן בשיער זנב העגלים.

י) [ט] כשתופרין את התפילין, אין תופרין אלא בגידין של בהמה או של חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטריפות שלהן. לוקחין הגידין שיש בעקב הבהמה או החיה, והן לבנים קשים, ומרככין אותן באבנים וכיוצא בהן, עד שייעשו כפשתן; וטווין אותן, ושוזרין אותן -- ובהן, תופרין התפילין ויריעות ספר תורה.

יא) [י] כשתופרין התפילין, תופרין אותן בריבוע. והלכה רווחת, שיהיו בכל צד שלוש תפירות, עד שיהיו הכול שתים עשרה תפירות, בין של יד בין של ראש; ואם עשה התפירות עשר או ארבע עשרה, עושה. וכל התפירות, יהיה החוט שלהן סובב משתי רוחות.

יב) [יא] וצריך שיגיע החריץ של תפילין של ראש, עד מקום התפר. ואם היה החרץ ניכר, כדי שיהיו ארבעה ראשין נראין לכול, ואף על פי שאין החרץ מגיע למקום התפר, כשרות; ואם אין חרצן ניכר, פסולות. וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי העור, חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית; ומנהג פשוט, להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץ וחריץ משלושתן.

יג) [יב] וכיצד עושין הרצועות, לוקחין רצועה של עור, רוחבה כאורך השעורה; ואם הייתה רחבה מזה השיעור, כשרה. ואורך רצועה של ראש, כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה הקשר, ותמתח שתי הרצועות מכאן ומכאן, עד שיגיעו לטבור או למעלה ממנו מעט; ואורך רצועה של יד, כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר, ותמתח רצועה אחת על אצבע אמצעית, ויכרוך ממנה על אצבעו שלוש כריכות ויקשור. ואם היו הרצועות ארוכות יתר על השיעורין האלו, כשרות.

יד) [יג] ומכניס רצועה של ראש, בתובר שלה; ומקיף במידת ראשו, וקושר קשר מרובע, כמין דלת. וקשר זה, צריך כל תלמיד חכמים ללומדו, ואי אפשר להודיע צורתו בכתב, אלא בראיית העין. וכן בשל יד, קושר קשר כמין יוד; ותהיה הרצועה של יד עולה ויורדת בתוך הקשר, כדי שירחיב ויקצר, בעת שירצה לקשור על ידו.

טו) [יד] הרצועות של תפילין, בין של ראש בין של יד, פניהן החיצונים שחורים, וזו היא הלכה למשה מסיניי. אבל אחורי הרצועות, הואיל ומבפנים הן, אם היו ירוקות או לבנות, כשרין; אדומות, לא יעשה שמא תיהפך הרצועה, וגנאי הוא לו. ולא יהיה אחורי הרצועה לעולם, אלא כעין הקציצה -- אם ירוקה, ירוקין, ואם לבנה, לבנים. ונואי הוא לתפילין, שיהיו כולן שחורות, הקציצה, והרצועה כולה.

טז) [טו] העור שמחפין בו התפילין, ושעושין ממנו הרצועות, הוא עור של בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו נבילות וטריפות שלהן. ואם עשה מעור טמאים, או שחיפה תפילין בזהב, פסולות. ועור הרצועות, צריך עיבוד לשמה; אבל בעור שמחפין בו, אינו צריך עיבוד כלל, אפילו עשהו מצה, כשר -- ומקומות הרבה, נהגו לעשות אותן בעור מצה.

יז) [טז] אין עושין התפילין אלא ישראל, שעשייתן ככתיבתן, מפני השין שעושין בעור, כמו שאמרנו; לפיכך אם חיפן גוי, או תפרן, פסולות. והוא הדין לכל הפסול לכותבן, שלא יעשה אותן.

יח) [יז] תפילין של ראש, אין עושין אותה של יד, ושל יד, עושין אותה של ראש -- לפי שאין מורידין מקדושה חמורה, לקדושה קלה. וכן רצועה של תפילין של ראש, אין עושין אותה לתפילין של יד. במה דברים אמורים, בשלבשן; אבל תפילין של ראש שלא לבשן אדם מעולם, אם רצה להחזירן ליד, מותר. וכיצד עושין, טולה עליה עור, עד שתיעשה אחת, וקושרה על ידו.

יט) [יח] תפילין שנפסקו התפירות שלהן, אם היו שתי התפירות זו בצד זו, או שנפסקו שלוש תפירות, אפילו זו שלא כנגד זו -- הרי אלו פסולות. במה דברים אמורים, בישנות; אבל בחדשות, כל זמן שפני טבלה קיימת, כשרות.

כ) ואלו הן החדשות: כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפילין, והוא חזק ואינו נכרת -- הרי אלו חדשות; ואם אין ראוי לתלות בו, אלא הוא נפסק -- הרי אלו ישנות.

כא) [יט] רצועה שנפסקה, אין קושרין אותה, ואין תופרין אותה, אלא מוציאה וגונזה, ועושה אחרת. ושיירי הרצועה פסולין, עד שיהיה אורכה ורוחבה כשיעור, או יתר עליו. ולעולם ייזהר להיות פני הרצועה למעלה בעת שקושר אותן על ידו, ועל ראשו.

---

הלכות תפילין פרק ד

א) היכן מניחין התפילין -- של ראש, מניחין אותן על הקודקוד, שהוא סוף השיער שכנגד הפנים, והוא המקום שמוחו של תינוק רופס בו; וצריך לכוון אותן באמצע, כדי שיהיו בין העיניים, ויהיה הקשר בגובה העורף, שהוא סוף הגולגולת.

ב) ושל יד, קושר אותה על שמאלו על הקיבורת, והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע -- שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו, תהיה תפילה כנגד ליבו, ונמצא מקיים "והיו הדברים האלה... על לבבך" (דברים ו,ו).

ג) המניח תפילין של יד על פס ידו, או של ראש על מצחו, הרי זו דרך המינות; העושה תפילתו עגולה כאגוז, אין בה מצוה כלל. איטר, מניח תפילין בימינו, שהיא לו כשמאל; ואם היה שולט בשתי ידיו, מניח אותה בשמאלו, שהיא שמאל כל אדם. ומקום קשירת התפילין, ומקום הנחתן, מפי השמועה למדום.

ד) תפילין של ראש, אינה מעכבת של יד, ושל יד, אינה מעכבת של ראש -- מפני שהן שתי מצוות, זו לעצמה וזו לעצמה. וכיצד מברך עליהן -- על של ראש, מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות תפילין; ועל של יד, מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין.

ה) במה דברים אמורים, בשהניח אחת מהן; אבל אם הניח שתיהן, מברך ברכה אחת, והיא להניח תפילין, וקושר של יד תחילה, ואחר כך מניח של ראש. וכשהוא חולץ, חולץ של ראש, ואחר כך חולץ של יד.

ו) מי שבירך להניח תפילין וקשר תפילין של יד, אסור לו לספר, ואפילו להשיב שלום לרבו, עד שיניח של ראש; ואם שח, הרי זו עבירה, וצריך לברך ברכה שנייה על מצות תפילין, ואחר כך מניח של ראש.

ז) תפילין, כל זמן שמניחן, מברך עליהן, ואפילו חלץ ולבש מאה פעמים ביום. וכל המצוות כולן, מברך עליהם קודם לעשייתן; לפיכך צריך לברך על התפילין של יד, אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתן, שקשירתן, היא עשייתן.

ח) כשחולץ אדם תפיליו להצניען בכלי, לא יניח של יד מלמטה ושל ראש מלמעלה, מפני שבשעה שהוא רוצה ללובשן, יפגע בשל ראש תחילה: ונמצא שמניחה ומוציא של יד, לפי שאין לובשין של ראש קודם של יד, ואסור לו לאדם להניח מצוה, ולעבור ממנה למצוה אחרת -- אלא מצוה שתבוא לידו של אדם בתחילה, בה הוא מתעסק. לפיכך צריך להניח של יד למעלה, כדי שיפגע בה תחילה, וילבוש על הסדר.

ט) כלי שהכינו להניח בו תפילין, והניחן בו, נתקדש, ואסור להשתמש בו בדברי חול; הכינו ולא הניח בו, או שהניח בו עראי ולא הכינו, לא נתקדש, והרי הוא חול כמו שהיה. ואסור לתלות את התפילין, בין ברצועה בין בתפילה עצמה; אבל תולה הוא, את הכיס שהתפילין מונחין בו.

י) זמן הנחת תפילין ביום, ולא בלילה: שנאמר "מימים, ימימה" (שמות יג,י) -- חוקה זו, היא מצות תפילין. וכן שבתות וימים טובים, אינן זמן תפילין, שנאמר "והיו לך לאות" (ראה שמות יג,ט), ושבתות וימים טובים הן עצמן אות. ומאימתיי זמן הנחתן, משיראה את חברו בריחוק ארבע אמות ויכירהו, עד שתשקע החמה.

יא) מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה, וחשיכה והן עליו, אפילו היו עליו כל הלילה, מותר; ואין מורין דבר זה ברבים, אלא מלמדין את הכול, שלא יניחו תפילין עליהן, אלא יחלצו אותן משתשקע החמה. וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שתשקע החמה, עובר בלאו, שנאמר "ושמרת את החוקה הזאת, למועדה -- מימים, ימימה" (שמות יג,י).

יב) היה בא בדרך ותפילין בראשו, ושקעה עליו החמה, מניח ידו עליהן עד שהוא מגיע לביתו, וחולץ. היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו, וקדש עליו היום, מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו, וחולץ; ואם יש בית סמוך לחומה שמשתמרין בו, מניחן שם. ואם לא חלץ תפיליו מששקעה החמה, מפני שלא היה לו מקום לשומרן, ונמצאו עליו, כדי לשומרן -- מותר.

יג) כל הפטור מקרית שמע, פטור מן התפילין. קטן שיודע לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין, כדי לחנכו במצוות. חולי מעיים, וכל מי שלא יכול לשמור את נקביו אלא בצער, פטור מן התפילין; וכל הטמאין, כולן חייבין בתפילין כטהורין. מצטערין, ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו, פטור מן התפילין -- שהמניח תפילין, אסור לו להסיח דעתו מהן. כוהנים בשעת העבודה, והלויים בשעה שאומרים שיר על הדוכן, וישראל בשעת מעמדן במקדש -- פטורים מן התפילה, ומן התפילין.

יד) חייב אדם למשמש בתפיליו, כל זמן שהן עליו, שלא יסיח דעתו מהן, אפילו רגע אחד -- שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד, ואלו יש בהן אחד ועשרים שם של יוד הא בשל ראש, וכמותן בשל יד.

טו) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע, שייזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה, כל זמן שהן עליו. לפיכך אסור לישן בהם, שינת קבע; ולא שינת עראי, אלא אם הניח עליהן סודר, ולא הייתה עימו אישה, ישן בהן שינת עראי: וכיצד הוא עושה, מניח ראשו בין ברכיו, והוא יושב ויישן.

טז) היו תפיליו כרוכין בידו, מותר לישן בהם, אפילו שינת קבע. ואינו אוכל בהם, אלא אכילת עראי; אבל אם נכנס לסעודת קבע, חולצן ומניחן על שולחנו עד שייטול ידיו, ואחר כך יניחם, ויברך על מזונו והוא לבוש בהן.

יז) היה לבוש תפילין והוצרך לבית הכיסא, לא יניח תפילין בחורין הסמוכין לרשות הרבים וייכנס, שמא ייטלום עוברי דרכים. כיצד יעשה, אפילו הוצרך להשתין מים, חולץ תפיליו בריחוק ארבע אמות, וגוללן בבגדו כמין ספר תורה, ואוחזן בימינו כנגד ליבו; וייזהר כדי שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח, ונכנס ועושה צרכיו. וכשייצא, מרחיק ארבע אמות מבית הכיסא, ולובשן.

יח) במה דברים אמורים, בבית הכיסא הקבוע, שאין ניצוצות ניתזות עליו; אבל בית הכיסא עראי, לא ייכנס בהן כשהן גלולין, אלא חולץ אותן, ונותנן לחברו לשומרן. ואין מי רגליים כלין אפילו בבית הכיסא קבוע, אלא בישיבה; ואם היה עפר תיחוח, אפילו בעמידה. היה במקום קשה, יעמוד במקום מדרון, כדי שלא יינתזו ניצוצות עליו.

יט) היה לבוש תפילין והוצרך לבית הכיסא לעת ערב, ולא נשאר מן היום כדי ללובשן אחר שייצא, לא ייכנס בהן גלולים בבגדו, ואפילו להשתין מים בבית הכיסא הקבוע. אלא כיצד יעשה, חולצן ומניחן בכליין אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח, ואוחז הכלי בידו, ונכנס. וכן אם הוצרך בלילה, מניחן בכלי, ואוחז הכלי בידו, ונכנס.

כ) שכח ונכנס לבית הכיסא והוא לבוש תפילין, מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד ראשון, ויוצא וחולץ, אחר כך נכנס ועושה כל צרכיו -- שאם יפסיק בעמוד ראשון, בין בגדולים בין בקטנים, יבוא לידי חולאים שיש בהן סכנה גדולה.

כא) שכח ושימש מיטתו בתפילין, הרי זה לא יאחוז לא ברצועה ולא בקציצה, עד שייטול ידיו -- וייטלם, מפני שהידיים עסקנייות.

כב) הנכנס למרחץ -- מקום שבני אדם עומדין לבושין, מותר להניח תפילין; ומקום שבני אדם עומדין שם מקצתן ערומין ומקצתן לבושין, אינו חולץ תפיליו ואינו מניח שם תפילין לכתחילה; ומקום שבני אדם עומדין ערומין, חולץ תפיליו, ואין צריך לומר, שאינו מניח.

כג) לא יהלך אדם בבית הקברות, ותפילין בראשו; ואפילו בתוך ארבע אמות של מת, או של קבר, צריך לחלוץ תפיליו, עד שירחיק ארבע אמות. ולא ילבוש אדם תפילין, עד שיכסה ערוותו וילבוש בגדיו. הנושא משאוי על ראשו, חולץ תפילין של ראש, עד שיסיר המשאוי; ואפילו מטפחת, אסור להניח על הראש שיש בו תפילין, אבל צונף הוא מצנפתו, על תפיליו.

כד) בית שיש בו תפילין, או ספר תורה -- אסור לשמש בו מיטתו, עד שיוציאן, או יניחן בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין; אבל אם היה הכלי השני מזומן להן, אפילו עשרה כלים, ככלי אחד הן חשובין. ואם הניחן כלי בתוך כלי, מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, כדי לשומרן, ואפילו אשתו עימו במיטה.

כה) קדושת תפילין, קדושה גדולה היא: שכל זמן שהתפילין על ראשו של אדם, ועל זרועו -- הוא עניו וירא, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה ליבו לדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו, כל היום -- שמצותן, כך היא. אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הקדוש, שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה, או בלא ציצית, או בלא תפילין.

כו) אף על פי שמצותן ללובשן כל היום, בשעת תפילה יותר מן הכול: אמרו חכמים, כל הקורא קרית שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו; וכל שאינו מניח תפילין, עובר בשמונה עשה -- שהרי בארבע פרשייות ציווה על תפילין של ראש, ועל תפילין של יד. וכל הרגיל בתפילין, מאריך ימים, שנאמר "אדוניי, עליהם יחיו" (ישעיהו לח,טז).