הלכות מזוזה פרק ה

א) כיצד כותבין את המזוזה, כותבין שתי פרשייות "שמע" (דברים ו,ד) ו"והיה אם שמוע" (דברים יא,יג) על דף אחד, ביריעה אחת; ועושה לה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה, כמו חצי ציפורן. ואם כתבה בשניים בשלושה דפין, כשרה -- ובלבד שלא יעשנה כזנב, או כמו עיגול, או כקובה; ואם עשה כאחת מאלו, פסולה.

ב) כתבה שלא על הסדר, כגון שהקדים פרשה לפרשה, פסולה. כתבה בשני עורות, אף על פי שתפרן, פסולה. ספר תורה שבלה, ותפילין שבלו, אין עושין מהן מזוזה; ולא מן הגיליון של ספר, אין כותבין עליו מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה, לקדושה קלה.

ג) [ב] ומצוה לעשות ריוח שבין פרשת "שמע" (דברים ו,ד) ל"והיה אם שמוע" (דברים יא,יג), פרשה סתומה; ואם עשה אותה פתוחה, כשרה, לפי שאינה סמוכה לה, מן התורה. וצריך להיזהר בתגין שבה; ואלו הן, התגין שעושין במזוזה:

ד) [ג] פרשה ראשונה -- יש בה שבע אותייות, על כל אות מהן שלושה זינין; ואלו הן: שין עין של "שמע" (דברים ו,ד), ונון ד"נפשך" (דברים ו,ה), ושני זינין של "מזזות" (דברים ו,ט), ושני טיתין של "טטפת" (דברים ו,ח). ופרשה שנייה -- יש בה שש אותייות, על כל אות מהן שלושה זינין; ואלו הן: גימל של "דגנך" (דברים יא,יד), ושני זינין של "מזוזות" (דברים יא,כ), ושני טיתין של "טוטפת" (דברים יא,יח), וצדי של "הארץ" (דברים יא,כא). ואם לא עשה תגין, או שהוסיף בהן, או גרע מהן -- לא פסל. ואם כתבה שלא בשרטוט, או שלא דיקדק במלא וחסר, או שהוסיף מבפנים אפילו אות אחת -- הרי זו פסולה.

ה) [ד] מנהג פשוט, שכותבין על המזוזה מבחוץ, כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה, "שדי" -- ואין בזה הפסד, לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות -- הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם הבא: שאלו הטיפשים, לא דיי להן שביטלו המצוה; אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם.

ו) [ה] ומצוה לכתוב "על הארץ" (דברים יא,כא) בשיטה אחרונה, בין בראש השיטה בין באמצע שיטה; ונהגו כל הסופרים לכתוב אותה בשתיים ועשרים שיטות, ו"על הארץ" בראש שיטה אחרונה.

ז) ואלו הן האותייות שבראש כל שיטה ושיטה, על הסדר: שמע, ה', הדברים, לבניך, ובשכבך, בין, והיה, מצוה, בכל, יורה, עשב, פן, והשתחויתם, השמים, ואבדתם, ושמתם, אתם, אתם, בדרך, ובשעריך, אשר, על הארץ.

ח) [ו] כשכופלין אותה, גוללין אותה מסוף השיטה לתחילתה, עד שתמצא כשיפתח הקורא לקרות, יקרא מראש השיטה לסופה. ואחר שגוללה, מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר, ומחבר אותה אל מזוזת הפתח במסמר, או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה.

ט) [ז] וקודם שיקבענה במזוזת הפתח, מברך תחילה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה; ואינו מברך בשעת כתיבתה, שקביעתה זו היא המצוה.

י) [ח] תלייה במקל, פסולה, שאין זו קביעה; הניחה אחרי הדלת, לא עשה כלום; חפר במזוזת הפתח, והכניס המזוזה כמו נגר, והוא כבריח הקרשים בטבעות, פסולה; העמיק לה טפח, פסולה; חתך קנה והכניס בו מזוזה, ואחר כך חיבר הקנה אל קנים אחרים והעמיד מן הכול מזוזת הפתח, פסולה, מפני שקדמה קביעת המזוזה, לעשיית מזוזת הפתח.

יא) [ט] מזוזת היחיד, נבדקת פעמיים בשבוע, ומזוזת רבים, פעמיים ביובל -- שמא נקרעה ממנה אות אחת, או נמחקה, מפני שהיא קבועה בכתלים, מרקבת.

יב) [י] הכול חייבין במזוזה, אפילו נשים ועבדים; ומחנכין את הקטנים, לעשות מזוזה לבתיהם. השוכר בית בחוצה לארץ, והדר בפונדק בארץ ישראל, פטור מן המזוזה שלושים יום; אבל השוכר בית בארץ ישראל, חייב במזוזה מיד.

יג) [יא] המשכיר בית לחברו, על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה, אפילו היה נותן שכר על קביעתה -- מפני שהמזוזה חובת הדר היא, ואינה חובת הבית. וכשהוא יוצא, לא ייטלנה בידו וייצא; ואם היה הבית לגוי, הרי זה נוטלה כשייצא.

---

הלכות מזוזה פרק ו

א) עשרה תנאין יש בבית, ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה; ואם חסר תנאי אחד מהן, פטור מן המזוזה. ואלו הן: שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ושיהיו לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף, ותהיה לו תקרה, ויהיו לו דלתות, ויהיה גובה השער עשרה טפחים או יותר, ויהיה הבית חול, ויהיה עשוי לדירת אדם, ועשוי לדירת כבוד, ועשוי לדירת קבע.

ב) בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה; ואם יש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע אמות בשווה, אף על פי שהוא עגול, או בעל חמש זווייות, ואין צריך לומר שאם היה אורכו יתר על רוחבו -- הואיל ויש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע אמות, חייב במזוזה.

ג) אכסדרה, והוא המקום שיש לו שלושה כתלים ותקרה -- אף על פי שיש לה שני פצימין ברוח רביעית, פטורה מן המזוזה, מפני שהפצימין להעמיד התקרה הן, ולא משום מזוזות נעשו. וכן תקרה שאין לה כתלים, אלא עומדת על עמודים מכאן ומכאן -- אף על פי שהיא כתבנית בית, פטורה, לפי שאין לה מזוזות, שאלו העמודים להעמיד התקרה הן עשויין.

ד) בית שיש לו מזוזה מכאן ומכאן, וכיפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום המשקוף -- אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים או יתר, חייב במזוזה; ואם אין בהן עשרה טפחים, פטור, מפני שאין לו משקוף.

ה) בית שאין לו תקרה, פטור מן המזוזה; היה מקצתו מקורה, ומקצתו אינו מקורה, ייראה לי שאם היה הקירוי כנגד הפתח, שהוא חייב במזוזה. ומעמידין הדלתות, ואחר כך קובעין את המזוזה.

ו) הר הבית הלשכות והעזרות, ובתי כנסייות ובתי מדרשות, שאין בהן בית דירה -- פטורין, לפי שהן קודש.

ז) בית הכנסת של כפרים שהאורחין דרין בו, חייב במזוזה; וכן בית הכנסת של כרכין, אם היה בו בית דירה. כל השערים שהיו במקדש, לא היה להם מזוזות -- חוץ משער ניקנור, ושלפנים ממנו, ושל לשכת פלהדרין: מפני שהלשכה הזאת, הייתה בית דירה לכוהן גדול, בשבעת ימי ההפרשה.

ח) [ז] בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית אוצרות -- פטורין מן המזוזה, שנאמר "ביתך" (דברים ו,ט), ביתך המיוחד לך, פרט לאלו וכיוצא בהן. לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה, ומתקשטות בה, חייבת במזוזה, שהרי יש בה ייחוד לדירת אדם. בית שער, אכסדרה, ומרפסת, והגינה, והדיר -- פטורין מן המזוזה, מפני שאינן עשויין לדירה; ואם היו בתים החייבין במזוזה פתוחין למקומות אלו, חייבין במזוזה.

ט) [ח] לפיכך אחד שערי חצרות, ואחד שערי מבואות, ואחד שערי מדינות ועיירות -- כולן חייבין במזוזה, שהרי הבתים החייבין במזוזה, פתוחין לתוכן. אפילו עשרה בתים זה פתוח לזה, וזה פתוח לזה, הואיל והפנימי חייב במזוזה, כולן חייבין; ומפני זה אמרו, שער הפתוח מן הגינה לחצר, חייב במזוזה.

י) [ט] בית הכיסא, ובית המרחץ, ובית הטבילה, ובית הבורסקי, וכיוצא בהן -- פטורין מן המזוזה, לפי שאינן עשויין לדירת כבוד. סוכת חג בחג, ובית שבספינה, פטורין מן המזוזה, לפי שאינן עשויין לדירת קבע. שתי סוכות של יוצרין, זו לפנים מזו, החיצונה פטורה מן המזוזה, לפי שאינה קבועה. וכן החנייות שבשווקים, פטורין מן המזוזה, מפני שאינן קבועים לדירה.

יא) [י] בית שיש לו פתחים הרבה, אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבוא אלא בפתח אחת מהן, חייב לעשות מזוזה, בכל פתח ופתח. פתח קטן שבין בית לעלייה, חייב במזוזה; חדר שבבית, אפילו חדר בחדר -- חייב לעשות מזוזה על שער החדר הפנימי, ועל שער החדר החיצון, ועל שער הבית: שכולן עשויין לדירה, וקבועין.

יב) [יא] פתח שבין בית המדרש או בין בית הכנסת וביתו -- אם היה רגיל לצאת ולבוא באותו הפתח, חייב במזוזה. פתח שבין שני בתים, הולכין אחר הציר של דלת -- מקום שהציר נראה עימו, שם קובעין את המזוזה.

יג) [יב] והיכן קובעין את המזוזה, בתוך חלל של פתח, בטפח הסמוך לחוץ, בתחילת שליש העליון של גובה השער; ואם קבעה למעלה מזה, כשרה, והוא שירחיקנה מן המשקוף, טפח: על ימין הנכנס לבית; ואם קבעה משמאל, פסולה. ובית של שותפין, חייב במזוזה.

יד) [יג] חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכול תמיד. וכל עת שייכנס וייצא, יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא -- ויזכור אהבתו, ויעור משינתו, ושגייתו בהבלי הזמן; ויידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים, כל מי שיש לו תפילין בראשו, ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו -- מוחזק לו, הוא שלא יחטא: שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך ה', סביב ליראיו; ויחלצם" (תהילים לד,ח).

---

הלכות ספר תורה פרק ז

א) מצות עשה על כל איש ואיש מישראל, לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא,יט), כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו -- לפי שאין כותבין את התורה, פרשייות פרשייות. ואף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ואם כתבו בידו, כאילו קיבלו מהר סיניי; ואם אינו יודע לכתוב, אחרים כותבין לו. וכל המגיה ספר תורה, אפילו אות אחת, הרי הוא כאילו כתבו, כולו.

ב) המלך מצווה לכתוב לו ספר תורה אחר לעצמו, לשם המלך יתר על ספר שהיה לו כשהוא הדיוט -- שנאמר "והיה כשבתו, על כיסא ממלכתו; וכתב לו..." (דברים יז,יח); ומגיהין אותו מספר העזרה, על פי בית דין הגדול. זה שהיה לו כשהוא הדיוט, מניחו בבית גנזיו; וזה שכתב או שנכתב לו אחר שמלך, יהיה עימו תמיד. ואם יצא למלחמה, ספר תורה זה עימו; נכנס, והוא עימו; יושב בדין, והוא עימו; מסב, והוא כנגדו: שנאמר "והייתה עימו, וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז,יט).

ג) לא היה לו ספר תורה לעצמו, קודם שימלוך, צריך לכתוב לו אחר שמלך, שני ספרי תורה: אחד, מניחו בבית גנזיו. והשני, יהיה עימו תמיד -- לא יסור מעימו אלא בלילה, או כשייכנס למרחץ, או לבית הכיסא, או לישן על מיטתו.

ד) ספר תורה שכתבו שלא בשרטוט, או שכתבו מקצתו על הגוויל ומקצתו על הקלף, פסול -- אלא או כולו על הגוויל, או כולו על הקלף. וכיצד כותבין ספר תורה, כותב כתיבה מתוקנת נאה ביותר: יניח בין כל תיבה ותיבה, כמלא אות קטנה; ובין כל שיטה ושיטה, כמלוא שיטה; ואורך כל שיטה ושיטה, שלושים אותייות כדי לכתוב למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם שלושה פעמים, וזה הוא רוחב כל דף ודף. ולא תהא שיטה קצרה מזה, כדי שלא יהיה הדף כאיגרת; ולא ארוכה יותר על זה, כדי שלא יהו עיניו משוטטות בכתב.

ה) לא ימעט הכתב, מפני הריוח שבין פרשה לפרשה. נזדמנה לו תיבה בת חמש אותייות, לא יכתוב שתיים בתוך הדף ושלוש חוץ לדף, אלא כותב שלוש בתוך הדף ושתיים חוץ לדף; לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב שלוש אותייות, מניח המקום פנוי, ומתחיל מתחילת השיטה.

ו) נזדמנה לו תיבה בת שתי אותייות, לא יזרקנה בין הדפין, אלא יחזיר לתחילת השיטה; נזדמנה לו בסוף השיטה תיבה בת עשר אותייות, או פחות או יתר, ולא נשאר מן השיטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף, אם יכול לכתוב חצייה בתוך הדף וחצייה חוץ לדף, כותב; ואם לאו, מניח המקום פנוי, ומתחיל מתחילת השיטה.

ז) ומניח בין כל חומש וחומש, ארבע שיטין פנויות, בלא כתיבה, לא פחות ולא יתר; ויתחיל החומש, מתחילת שיטה חמישית. וכשיגמור את התורה, צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף; ואם נשאר מן הדף שיטין הרבה, מקצר ועולה, ויתחיל מתחילת השיטה, ולא יגמור את השיטה. ומתכוון, עד שיהיה "לעיני כל ישראל" (דברים לד,יב) באמצע שיטה שבסוף הדף.

ח) וייזהר באותייות הגדולות, ובאותייות הקטנות, ובאותייות הנקודות, ובאותייות שצורתן משונות כגון הפיין הלפופות, והאותייות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. וייזהר בתגין ובמניינן -- יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה; וכל התגין, כצורת זין הן, דקין כחוט השערה.

ט) כל הדברים האלו, לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר; ואם שינה בתיקון זה, או שלא דיקדק בתגין, וכתב האותייות כולן כתקנן, או שקירב את השיטין, או הרחיקן, או האריך בהן, או קיצרן -- הואיל ולא הדביקן אות לאות, ולא חיסר ולא הותיר, ולא הפסיד צורת אות אחת, ולא שינה בפתוחות וסתומות -- הרי זה ספר כשר.

י) יש דברים אחרים, שלא אמרו אותן בתלמוד -- נהגו בהם הסופרים, וקבלה היא בידם, איש מפי איש: והן, שיהיו מניין השיטין שבכל דף ודף, לא פחות משמונה וארבעים, ולא יתר על שישים; ושיהיה הריוח שבין כל פרשה לפרשה, כמו תשע אותייות אשר אשר אשר; ושיהיה בראש השיטין למעלה משירת הים (שמות יד,כח-לא), הבאים, ביבשה, ה', מת, במצרים, חמש שיטין; ולמטה מן השירה (שמות טו,כ-כג), חמש שיטין תחילת כל שיטה מהן כך, ותקח, אחריה, סוס, ויצאו, ויבאו; ויהיה בראשי השיטין למעלה משירת האזינו, ואעידה, אחרי, הדרך, באחרית, להכעיסו, קהל, שש שיטין; ולמטה ממנה, חמש שיטין, ויבא, לדבר, אשר, הזאת, אשר. [יא] וכל הדברים האלו, למצוה מן המובחר; ואם שינה, לא פסל.

יא) אבל אם כתב המלא חסר, או החסר מלא; או שכתב מילה שהיא קרי וכתב כקריאתה, כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה, ובטחורים במקום ובעפולים, וכיוצא בהן; או שכתב פרשה פתוחה סתומה, או סתומה פתוחה; או שכתב השירה כשאר הכתב, או שכתב פרשה אחת כשירה -- הרי זה פסול, ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין, שמלמדין בהן התינוקות.

יב) ספר תורה שאינו מוגה, אסור לשהותו יותר על שלושים יום, אלא ייתקן, או ייגנז. ספר תורה שיש בו שלוש טעייות בכל דף ודף, ייתקן -- ארבע, ייגנז; ואם היה רוב הספר מוגה, והשאר יש בו ארבע טעייות בכל דף, ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר המשובש בלא ארבע טעייות -- הרי זה ייתקן.

יג) במה דברים אמורים, שכתב המלא חסר, שנמצא תולה האותייות ששכח ביני השיטות; אבל אם כתב החסר מלא, אפילו יש בכל דף ודף כמה טעייות, הרי זה מתקנו, מפני שהוא גורד ואינו תולה.

יד) מותר לכתוב התורה חומש חומש, כל חומש בפני עצמו, ואין בהן קדושת ספר תורה התם; אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה, שיהיה בה פרשייות. ואין כותבין מגילה לתינוק, להתלמד בה; ואם דעתו להשלים עליה חומש, מותר. כתב מגילה, שלוש שלוש תיבות בשיטה אחת, מותר.

טו) מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד, ומניח בין כל חומש וחומש ארבע שיטין, ובין כל נביא ונביא שלוש שיטין, ובין כל נביא ונביא משנים עשר שלוש שיטין -- שאם בא לחתוך, חותך. וסידורן של נביאים, כך הוא -- יהושוע, ושופטים, שמואל, ומלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה, ותרי עשר; וסדר הכתובים -- רות, ותילים, ואיוב, ומשלי, וקוהלת, ושיר השירים, וקינות, ודנייאל, ומגילה, ועזרא, ודברי הימים.

טז) כל כתבי הקודש, אין כותבין אותן אלא בשרטוט, אפילו כתבן על הנייר; ומותר לכתוב שלוש תיבות, בלא שרטוט -- יותר על זה, אסור.

יז) כרך זה שיש בו תורה נביאים וכתובים, אין קדושתו כקדושת ספר תורה, אלא כחומש מן החומשין -- דין היתר, כדין החסר.