הלכות תפילה פרק ב

א) בימי רבן גמליאל, רבו המינים בישראל, והיו מצרים לישראל, ומסיתין אותן לשוב מאחרי ה'. וכיון שראה שזו גדולה מכל צורכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו, והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה' לאבד המינים; וקבע אותה בתפילה, כדי שתהיה ערוכה בפי הכול. נמצאו הברכות שבתפילה, תשע עשרה ברכות.

ב) בכל תפילה משלוש תפילות אלו שבכל יום, מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר. במה דברים אמורים, בשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות; אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו -- מתפלל שלוש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעייות ושלוש אחרונות, ויצא ידי חובתו.

ג) וזו היא הברכה שתיקנו מעין כל האמצעייות: הביננו ה' אלוהינו לדעת את דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, לסולח היה לנו, להיות גאולים, רחקנו ממכאוב, ודשננו ושכננו בנאות ארצך, ונפוצים מארבע תקבץ, והתועים בדעתך יישפטו, ועל הרשעים תניף ידך, וישמחו צדיקים בבניין עירך ובתיקון היכלך, ובהצמחת קרן לדויד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך; טרם נקרא ואתה תענה, טרם נדבר ואתה תשמע, כי אתה הוא עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל מכל צרה. ברוך אתה ה', שומע תפילה.

ד) במה דברים אמורים, בימות החמה; אבל בימות הגשמים, אינו מתפלל הביננו, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. וכן במוצאי שבתות וימים טובים, אינו מתפלל הביננו, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת.

ה) בשבתות ובימים טובים, מתפלל שבע ברכות בכל תפילה ותפילה מארבע תפילות של אותו היום -- שלוש ראשונות, ושלוש אחרונות, וברכה אמצעית מעין אותו היום.

ו) בשבתות, חותמין בברכה אמצעית מקדש השבת; וברגלים, חותם בה מקדש ישראל והזמנים. ואם היה שבת ויום טוב, חותמין בה מקדש השבת וישראל והזמנים.

ז) בראש השנה, חותמין בה מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון; ואם היה שבת, חותם בה מלך על כל הארץ, מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון.

ח) [ו] במה דברים אמורים, בתפילת ערבית ושחרית ומנחה; אבל תפילת המוספין של ראש השנה, מתפלל תשע ברכות: שלוש ראשונות ושלוש אחרונות של כל יום, ושלוש אמצעייות -- ראשונה מן האמצעייות עניינה מלכייות, שנייה זכרונות, שלישית שופרות; וחותם בכל אחת מהן מעניינה.

ט) [ז] ביום הכיפורים, מתפלל בכל תפילה מחמש תפילות, שבע ברכות -- שלוש ראשונות ושלוש אחרונות, ואמצעייות מעין היום, וחותם בה מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הכיפורים; ואם חל להיות בשבת, חותם בכל תפילה מהן, מלך על כל הארץ, מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים.

י) [ח] במה דברים אמורים, ביום צום של כל שנה ושנה; אבל ביום צום של שנת היובל, מתפלל תפילת המוספין תשע ברכות, כמו שהתפלל במוסף ראש השנה, והם אותן הברכות עצמן, לא פחות ולא יותר. ואין מתפללין אותן, אלא בזמן שהיובל נוהג.

יא) [ט] בכל תפילה מהתפילות, פותח קודם לברכה ראשונה ואומר "אדוניי, שפתיי תפתח; ופי, יגיד תהילתך" (תהילים נא,יז). וכשהוא חותם בסוף התפילה, אומר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי, לפניך -- ה', צורי וגואלי" (תהילים יט,טו); ואחר כך צועד לאחוריו.

יב) [י] בראשי חודשים ובחולו של מועד, מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות, כשאר הימים; ואומר בעבודה אלוהינו ואלוהי אבותינו, יעלה ויבוא. במוסף בחולו של מועד, מתפלל תפילת המוסף כמו שמתפלל ביום טוב; ובראשי חודשים, מתפלל שבע ברכות, שלוש ראשונות ושלוש אחרונות ואמצעית מעין קרבן ראש חודש, וחותם בה מקדש ישראל וראשי חודשים.

יג) [יא] שבת שחלה בחולו של מועד, וכן ראש חודש שחל להיות בשבת, מתפלל ערבית ושחרית ומנחה שבע ברכות כשאר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. במוסף מתחיל בברכה אמצעית בעניין שבת, ומשלים בעניין שבת, ואומר קדושת היום באמצע ברכה, וחותם בה בראשי חודשים, מקדש השבת וישראל וראשי חודשים; ובחולו של מועד, חותם בה כמו שהוא חותם ביום טוב שחל להיות בשבת.

יד) [יב] ויום טוב שחל להיות באחד בשבת, מתפלל בברכה רביעית בלילה ככה: ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך, ותיתן לנו ה' אלוהינו קדושת שבת וכבוד יום טוב וחגיגת הרגל, ובין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ויום השביעי הגדול והקדוש מששת ימים קידשת; ותיתן לנו ה' אלוהינו, מועדים לשמחה. ובמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב של כל השנה, מבדיל באתה חונן, אף על פי שהוא מבדיל על הכוס.

טו) [יג] בחנוכה ופורים, מוסיפין בהודיה על הניסים; שבת שחלה להיות בחנוכה ופורים, מזכיר על הניסים במוסף, כמו שמזכיר בשאר תפילות.

טז) [יד] בימי התענייות, אפילו יחיד שהתענה -- מוסיף בשומע תפילה, עננו ה' אלוהינו עננו. ושליח ציבור אומרה ברכה בפני עצמה, בין גואל לרופא, וחותם בה העונה בעת צרה -- ונמצא מתפלל עשרים ברכות. בתשעה באב, מוסיפין בבונה ירושלים, רחם ה' אלוהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך, העיר האבילה החרבה והשוממה.

יז) [טו] כל ימות הגשמים, אומר בברכה שנייה, מוריד הגשם; ובימות החמה, מוריד הטל. מאימתיי אומר מוריד הגשם, מתפילת המוספין של יום טוב האחרון של חג, עד תפילת שחרית של יום טוב הראשון של פסח; ומתפילת המוספין של יום טוב הראשון של פסח, אומר מוריד הטל.

יח) [טז] משבעה ימים במרחשוון, שואלין את הגשמים בברכת שנים, כל זמן שמזכיר הגשם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל; אבל בשנער ובסוריה ובמצריים ובמקומות הסמוכין לאלו והדומין להן, שואלין את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.

יט) [יז] מקומות שהן צריכין לגשמים בימות החמה, כגון איי הים הרחוקים, שואלין את הגשמים בעת שהן צריכין להן, בשומע תפילה. ומקומות שהן עושין יום טוב שני ימים, אומר מוריד הגשם בתפילת מוסף של יום ראשון של שמיני עצרת, ומתפלל והולך כל ימות הגשמים.

כ) [יח] כל השנה כולה, חותם בברכה שלישית, האל הקדוש; ובברכת אחת עשרה, מלך אוהב צדקה ומשפט. ובעשרת הימים שמראש השנה עד מוצאי יום הכיפורים, חותם בשלישית, המלך הקדוש; ובאחת עשרה, המלך המשפט.

כא) [יט] יש מקומות שנהגו בעשרת ימים אלו להוסיף בברכה ראשונה, זוכרנו לחיים; ובשנייה, מי כמוך אב הרחמן; ומוסיפין בברכת שמונה עשרה, זכור רחמיך; ומוסיפין בברכה אחרונה, ובספר חיים. וכן יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה שלישית, ובכן תן פחדך; אבל בראש השנה וביום הכיפורים, מנהג פשוט הוא להוסיף בשלישית, ובכן תן פחדך.

---

הלכות תפילה פרק ג

א) תפילת השחר -- מצותה, שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה; וזמנה, עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום. ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצי היום, יצא ידי חובת תפילה; אבל לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה -- שכשם שמצות תפילה מן התורה, כך מצוה מדבריהן להתפלל אותה בזמנה שתיקנו לנו חכמים ונביאים.

ב) כבר אמרנו שתפילת המנחה, כנגד זמן תמיד של בין הערביים תיקנו זמנה. ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום, בתשע ומחצה, תיקנו זמנה מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת, היו שוחטין את התמיד בשש ומחצה, אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה, יצא; ומשהגיע זמן זה, הגיע חיובה, וזו היא הנקראת מנחה גדולה.

ג) נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה, והאחת רשות. והורו מקצת גאונים שאין ראוי להתפלל רשות, אלא הגדולה; וכן הדין נותן, מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום. ואם התפלל הגדולה חובה, לא יתפלל קטנה אלא רשות.

ד) הא למדת שזמן מנחה גדולה, משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה; וזמן מנחה קטנה, מתשע שעות ומחצה עד שיישאר מן היום שעה ורביע. ויש לו להתפלל אותה, עד שתשקע החמה.

ה) תפילת המוספין, זמנה אחר תפילת השחר, עד שבע שעות ביום; והמתפלל אותה אחר שבע שעות, אף על פי שפשע, יצא ידי חובתו, מפני שזמנה כל היום.

ו) תפילת הערב, אף על פי שאינה חובה, המתפלל אותה, יש לו להתפלל מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר. ותפילת נעילה, זמנה כדי שישלים אותה, סמוך לשקיעת החמה.

ז) המתפלל תפילה קודם זמנה, לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל אותה, בזמנה. ואם התפלל תפילת שחרית בשעת הדוחק, אחר שעלה עמוד השחר, יצא. ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת, בערב שבת קודם שתשקע החמה; וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת, בשבת: לפי שתפילת ערבית רשות, אין מדקדקין בזמנה. ובלבד שיקרא קרית שמע בעונתה, אחר צאת הכוכבים.

ח) כל מי שעבר עליו זמן תפילה, ולא התפלל במזיד, אין לו תקנה, ואינו משלם. בשוגג, או שהיה אנוס, או טרוד -- משלם אותה תפילה, בזמן תפילה הסמוכה לה, ומקדים תפילה אחרונה, ואחריה מתפלל את התשלומין.

ט) כיצד, טעה ולא התפלל שחרית עד שעבר חצי היום, יתפלל מנחה שתיים -- הראשונה תפילת מנחה, והשנייה תשלומי שחרית. טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה, יתפלל ערבית שתיים -- הראשונה ערבית, ושנייה תשלומי מנחה. טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר, מתפלל שחרית שתיים -- ראשונה שחרית, ושנייה תשלומי ערבית.

י) טעה ולא התפלל לא תפילה זו ולא תפילה הסמוכה לה, אינו משלם אלא אחרונה בלבד. כיצד, טעה ולא התפלל לא שחרית ולא מנחה, מתפלל ערבית שתיים -- ראשונה ערבית, והאחרונה תשלומי מנחה; אבל שחרית, אין לה תשלומין, שכבר עבר זמנה. וכן בשאר תפילות.

יא) היו לפניו שתי תפילות, של מנחה ושל מוספין, מתפלל של מנחה, ואחר כך של מוספין. ויש מי שהורה שאין עושין בציבור כן, כדי שלא יטעו.

---

הלכות תפילה פרק ד

א) חמישה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה -- טהרת ידיים, וכיסוי הערווה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזין אותו, וכוונת הלב.

ב) טהרת ידיים כיצד, רוחץ ידיו במים עד הפרק, ואחר כך יתפלל. היה מהלך בדרך והגיע זמן התפילה, ולא היה לו מים -- אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין, שהם שמונת אלפים אמה, הולך עד מקום המים ורוחץ, ואחר כך יתפלל; היה בינו ובין המים יותר מכן, מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה, ומתפלל.

ג) במה דברים אמורים, לפניו; אבל אם היה מקום המים לאחוריו, אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל. אבל אם עבר מן המים יותר ממיל, אינו חייב לחזור, אלא מקנח ידיו, ומתפלל. במה דברים אמורים, שאינו מטהר לתפילה אלא ידיו בלבד, בשאר תפילות, חוץ מתפילת שחרית; אבל שחרית, רוחץ פניו ידיו ורגליו, ואחר כך יתפלל. ואם היה רחוק מן המים, מקנח ידיו בלבד, ומתפלל.

ד) כל הטמאין, רוחצין ידיהן בלבד כטהורין, ומתפללין -- אף על פי שאפשר להן לטבול ולעלות מטומאתן, אין הטבילה מעכבת. וכבר ביארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה, עד שיטבול. ובית דין שעמדו אחרי כן, התקינו אף לתפילה, שלא יתפלל בעל קרי בלבד, עד שיטבול. ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה, אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין; ומפני זה תיקנו טבילה לבעל קרי לבדו, והוציאוהו מכלל הטמאין.

ה) לפיכך היו אומרין בזמן תקנה זו, שאפילו זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראת נידה, צריכין טבילה לקרית שמע וכן לתפילה מפני הקרי, אף על פי שהן טמאין. וכן הדין נותן, שאין טבילה זו מפני טהרה, אלא מפני הגזירה, שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד. וכבר בטלה גם תקנה זו של תפילה, לפי שלא פשטה בכל ישראל, ולא היה כוח בציבור לעמוד בה.

ו) מנהג פשוט בספרד ובשנער, שאין בעל קרי מתפלל עד שהוא רוחץ כל בשרו במים, משום "היכון לקראת אלוהיך ישראל" (עמוס ד,יב). במה דברים אמורים, בבריא או בחולה שבעל; אבל חולה שראה קרי לאונסו, פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג. וכן זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע, אין בהן מנהג, אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהן, ומתפללין.

ז) כיסוי הערווה כיצד, אף על פי שכיסה ערוותו כדרך שמכסה לקרית שמע, לא יתפלל, עד שיכסה את ליבו; ואם לא כיסה ליבו, או שנאנס ואין לו במה יכסה, הואיל וכיסה ערוותו והתפלל, יצא; ולכתחילה, לא יעשה.

ח) טהרת מקום התפילה כיצד, לא יתפלל במקום הטינופת, ולא במרחץ, ולא בבית הכיסא, ולא באשפה, ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדקנו: כללו של דבר, כל מקום שאין קורין בו קרית שמע, אין מתפללין בו. וכשם שמרחיקין מצואה ומי רגליים וריח רע ומן המת ומראיית הערווה, לקרית שמע -- כך מרחיקין, לתפילה.

ט) המתפלל ומצא צואה במקומו, הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שלא התפלל, חוזר ומתפלל במקום טהור. היה עומד בתפילה וראה צואה כנגדו, אם יכול להלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות, יהלך; ואם לאו, יסלקנה לצדדין; ואם אינו יכול, יפסיק. גדולי החכמים לא היו מתפללין בבית שיש בו שיכר, ולא בבית שיש בו מורייס בעת עיפושו, מפני שריחו רע, אף על פי שהמקום טהור.

י) דברים החופזין אותו כיצד, שאם היה צריך לנקביו, לא יתפלל: וכל הצריך לנקביו והתפלל, תפילתו תועבה, וחוזר ומתפלל, אחר שיעשה צרכיו; ואם יכול להעמיד עצמו כדי פרסה, תפילתו תפילה. ואף על פי כן לכתחילה לא יתפלל, עד שיבדוק עצמו יפה יפה; ויפקוד נקביו, ויסיר כיחו וניעו, וכל הדבר הטורדו -- ואחר כך יתפלל.

יא) מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפילתו -- אם לרצונו, הרי זה מגונה; ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובא לאונסו, אין בכך כלום. נזדמן לו רוק בתפילתו, מבליעו בטליתו או בבגדו; ואם היה מצטער בכך, זורקו בידו לאחוריו, כדי שלא יצטער בתפילה, ונמצא טרוד. יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפילה שלא לדעתו, שותק עד שתכלה הרוח, וחוזר לתפילתו.

יב) ביקש להוציא רוח מלמטה, ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו, מהלך לאחריו ארבע אמות, וממתין עד שתכלה הרוח; ואומר ריבון כל העולמים, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך, חרפתנו וכלימתנו -- חרפה וכלימה בחיינו, תולעה ורימה במותנו; וחוזר למקומו, ומתפלל.

יג) היה עומד בתפילה, ונטפו מי רגליו על ברכיו, ממתין עד שיכלה המים, וחוזר למקום שפסק; ואם שהה כדי לגמור את כל התפילה, חוזר לראש.

יד) וכן המשתין מים, שוהה כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך מתפלל; ומי שהתפלל, שוהה כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך משתין, כדי שיפסוק דברי תפילה מפיו.

טו) כוונת הלב כיצד, כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד, אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או מצר, אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו: אמרו חכמים, שלושה ימים, עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל.

טז) כיצד היא הכוונה, שיפנה את ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה; לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו, ואחר כך יתפלל, בנחת ובתחנונים. ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי, משליכו והולך לו; לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה, ואחר כך ייפטר. חסידים הראשונים, היו שוהין שעה קודם התפילה, ושעה אחר התפילה, ומאריכין בתפילה שעה.

יז) שיכור, אל יתפלל, מפני שאין לו כוונה; ואם התפלל, תפילתו תועבה -- לפיכך חוזר ומתפלל, כשיתרונן משכרותו. שתוי, אל יתפלל; ואם התפלל, תפילתו תפילה. אי זה הוא שיכור, ואי זה הוא שתוי -- שיכור, זה שאינו יכול לדבר בפני המלך; שתוי, זה שיכול לדבר בפני המלך, ואינו משתבש. אף על פי כן, הואיל ושתה רביעית יין, לא יתפלל, עד שיסיר יינו מעליו.

יח) וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס -- אלא מתוך דברי תורה: ולא מתוך דין הלכה, אף על פי שהם דברי תורה, כדי שלא יהא ליבו טרוד בהלכה -- אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון, כגון הלכות פסוקות.

יט) תפילות הפרקים כגון תפילת מוסף ראש חודש, ותפילת מועדות, צריך להסדיר תפילתו ואחר כך עומד ומתפלל, כדי שלא ייכשל בה.

כ) היה מהלך במקום סכנה כגון במקום גדודי חיות וליסטים, והגיע זמן התפילה, מתפלל ברכה אחת, וזו היא: צורכי עמך ישראל מרובין, ודעתם קצרה; יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתיתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גווייה וגווייה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה; ברוך אתה ה', שומע התפילה. ומתפלל אותה, כשהוא מהלך בדרך; ואם יכול לעמוד, עומד. וכשהוא מגיע ליישוב, ותתקרר דעתו, חוזר ומתפלל תפילה כתקנתה, תשע עשרה ברכות.